פנינים נסתרות באפלת המסך

בחודשיים האחרונים קשה מאוד להתנתק מהטלוויזיה, למרות שכבר הודיעו אפילו בטלוויזיה שלא בריא בימים כאלה להידבק יותר מדי לטלוויזיה. אבל אנחנו צריכים מידע – גם כשאין שום דבר חדש, ובעיקר אנחנו צריכים משהו יותר חזק מהרעש שבראש שלנו. הסחת דעת. סיפור אחר.

מה הפתרון? להדליק טלוויזיה, אבל לא לראות חדשות. מיטב המוחות של בראשית התכנס ואסף למענכם מערוצי הסטרימינג (בעיקר נטפליקס אבל לא רק) סדרות וסרטים שלא זכו לתשומת לב, שזה בדיוק הזמן לגאול אותם משיממונם. אז הנה הם, עשרה חברים לגלידה ולשמיכי בימי החורף החשוכים האלה:

אן עם הצמות

אנחנו מתחילים דווקא בהמלצה על סדרת ילדים, גם כי הם המגזר הכי חשוב, וגם כי אם יש לכם אחד או אחת כאלה בבית הם יהיו תירוץ מושלם עבורכם לצפות בסדרת המופת הזאת על ילדה אחת ג’ינג’ית בקנדה של המאה שעברה, ועל ההתעקשות שלה להיות הרבה יותר ממה שילדה אמורה להיות בקנדה של המאה שעברה או אפילו היום. הדמויות נהדרות, המשחק אדיר, קנדה יפהפיה, ונראה אתכם צולחים את הסדרה הזאת בעיניים יבשות.

האישה הטובה / הטובות לקרב

אחד הדברים היפים בסדרה הזאת היא ההתפתחות שלה. היא התחלילה כסדרת עורכי דין עם דרמה אישית, שסובבת סביב גיבורה אחת פנטסטית, אלישיה פלורק עוצרת הנשימה. לא היה בסדרה הזאת שום דבר יוצא דופן, להוציא את העובדה שהכל בה עשוי נהדר: התסריט, העריכה, הקצב, האיזון בין מתח והומור, התשוקה הברורה שהדביקה את כל מי שהיה חלק ממנה. כשהשחקנית הראשית והאלוהית ג’וליה מרגוליס החליטה על פרישה, היה הגיוני לסגור את הבסטה, כי הרי האישה הטובה כבר לא שם. אבל צמד כותבי הסדרה (שהם זוג נשוי בחייהם) ניצלו את המשבר הזה כדי לפרוש כנפיים, להשתחרר מהמחויבות לסיפור המקורי ולהפוך כמעט לתוכנית סאטירה, כשאירועי הפרקים מהדהדים בסמיכות זמנים מרשימה (ובמראה גרוטסקית) את השינויים שחלו באמריקה בשנים האלה. וככל שאמריקה היטרללה – מצד אחד ההטירלול של טראמפ ומצד שני הטירלול הפרוגרגסיבי – התחרפנה גם הסדרה, איבדה סופסוף את הטון הדידקטי שהיה הדבר היחידי שקצת עיצבן בה, והתפרקה מול עיני הצופים במופע אור-קולי מרהיב.

הסקס של מאסטרס

לא ברור איך הסדרה הזאת לא הפכה ללהיט היסטרי. קודם כל היא על סקס. והיא גם סקסית. ומובילים אותה צמד שחקני-על, מייקל שין וליזי קפלן (שלעורך של בראשית, אומרת השמועה, יש קראש רציני עליה). ארבע עונות על הצמד מאסטרס וג’ונסון, שחוללו מהפכה בהבנה שלנו לגבי המיניות האנושית. זאת סדרה רגישה, עמוקה, אמיצה ומשובחת שהסתיימה אחרי ארבע עונות ויכלה בקלות להחזיק עוד כמה.

דברים טובים

אחד הדברים הטובים בדברים טובים הוא שקשה מאוד להגיד למה זו סדרה כל כך טובה. יש סיבה אחת עיקרית – פמלה אדלון, היוצרת והשחקנית הראשית, שמספרת שם על חייה כאם חד הורית לשתי ילדות. אדלון, קומיקאית על, היתה בת טיפוחיו של לואי סי קיי ולמדה ממנו המון (בלי החלק של לאונן מול נשים מזדמנות), והסדרה שלה היא מופת של כנות ואותנטיות, של לצחוק על מה שהכי כואב, של לאהוב את החיים לא בגלל שהם כאלה מציאה אלא כי אלה החיים שלך.

אינטרגלקטיק

מה זה הדבר הזה. מאיפה הדבר הזה צץ לו פתאום. סרט אנימציה קצר למבוגרים, באמצע הספרייה המיינסטרימית של נטפליקס פתאום פיסת אמנות גאונית שכזאת, אנימציה עם דמויות שחיות ונושמות יותר חזק מכל דמות מצולמת וסיפור אהבה קטן וענק. מה לכל הרוחים והשדות זה הדבר הזה.

Firefly

זאת היתה לא סתם פנינה נסתרת – זה בקבוק יין אגדי מיקב שנחרב. לכאורה מדובר בסדרת מדע בדיוני זניחה של רשת פוקס. היא בוטלה לאחר עונה אחת בלבד ורייטינג קטסטרופלי, אבל דוקא כשהיתה זרוקה בשרתי וידיאו ובשידורים חוזרים בשעות זניחות היתה לה עדנה, והתחיל לצמוח לה קהל מעריצים ענק, בצדק מוחלט: “גחלילית” (זה התרגום לעברית) היא תערובת משונה, תמהונית אבל לגמרי בטוחה בעצמה בין שני ז’אנרים, מדע בדיוני ומערבונים. וכך מתחלפות שם סצינות של ירי לייזרים ושמייזרים בסצינות של מרדפים סוסים ותחרות שליפת אקדחים. אבל מה שהפך את גחלילית לקסם שהיא הוא כנראה זה: כולם שם נראים כאילו אין שום דבר אחר בעולם שהם היו נהנים יותר לעשות. חדוות היצירה פשוט מתפרצת מהסדרה הזו ומדביקה את כל מי שצופה בה, עד שהיום היא נחשבת בעיני רבים לסדרת המד”ב הטובה בכל הזמנים. שנתיים אחרי שירדה, כשהעולם כבר הבין את גודל הטעות, יצא הסרט serenity שהוא מעין פרק סיום ארוך, ומספק למדי, של המוטציה המענגת הזו.

מיליארדים

הסדרה הזאת היא מעין אחות (גדולה) של “יורשים”. גם היא עוסקת בחייהם של מיליונרים, גם בה הדמויות הראשיות איבדו כל קשר עם שאר האנושות במחוזות הבצע והתככים הפוליטיים, גם הכתיבה שלה כל כך חדה ומהירה שלא פעם כדאי ללחוץ על כפתור ההשהיה ולעכל, גם היא כמעט נמנעת משיפוט וגורמת לנו לחבב אנשים שמעשיהם בלתי נסלחים. אבל אם יורשים היתה סדרה שעוסקת במשפחה וכסף, מיליארדים עוסקת בגבריות וכסף, באופן שבו טסטוסטרון מנהל את העולם הכלכלי שלנו, בדרך שבה מיליארדרים זכרים עורכים תחרויות גודל ועובי דרך מניות והשתלטויות עוינות. 7 עונות יש לסדרה הזאת, עם ליהוק מהחלומות ותקציב של מיליונרים מוול סטריט. לא בכולם האיכות אחידה אבל היא תמיד נעה בין מספקת לעילאית, ועונת הסיום – בניגוד לסיפור של גחלילית – מראה שיש סדרות שיודעות מתי הגיע באמת זמנן למות.

פה קבור הכלב

כביכול המשתתף הביזארי ברשימה הזאת (וללא ספק התרגום הכי גרוע לשם של סדרה), אבל לא באמת. סדרה דוקומנטרית בנטפליקס שמלווה את ג’אס לברט, צעיר מקועקע ומפחיד למראה שהוא כמובן דובון אכפת לי בתחפושת. הוא גדל בשכונת פשע קשוחה, ובניגוד לבני גילו לא הסתובב עם נשק – היו לו הכלבים שלו ששמרו עליו. לברט פיתח קירבה והבנה נדירות עם המין הכלבי, ובסדרה מחממת הלב הזו הוא מגשר בין בני אדם לבין כלביהם. יותר משהוא מאלף כלבים הוא מאלף בני אדם, עוזר להם לראות את העולם מעיניים כלביות. כמו אן עם הצמות, סדרה נהדרת לצפות בה ביחד עם הילדים ולגלות שלפעמים אין כמו כלב כדי להזכיר לנו מה זה להיות אנושיים.

דדלוך

זאת סדרה אוסטרלית שאף אחד בשום רשת בארץ אחרת בעולם היה חולם לאשר. בעיירה נידחת ומוזרה שהפכה למרכז לסבי שוקק מרחשת סדרה של רציחות מוזרות, ושתי בלשיות מאוד מאוד שונות זו מזו, כנהוג בז’אנר, נאלצות לחקור ביחד.

עד כאן סבבה. אבל מה העניין עם הסדרה הזאת? שהיא גסת רוח באופן שפותח לך את כל הנקבוביות בגוף. הדמויות שבה מנבלות את הפה באופן כל כך יצירתי, קיצוני ועסיסי שזו פשוט אמנות בפני עצמה. הכי רחוק מפוליטיקלי קורקט, הכי הפוך מכל דבר מהוגן שאי פעם ראיתם, אבל לא רק מצחיק באופן סודק צלעות אלא גם מותח וחכם וטוב לב.

לכודים

אם כבר חורף אז שיהיה באיסלנד, על קרחון, עם דובי שלג וחושך כל היום. הסדרה הכי יקרה בתולדות איסלנד על עיירה שבחורף מתנתקת לחלוטין משאר העולם, ודווקא אז מתבצע שם רצח, וכולם כלואים יחד וחושדים זה בזה, ובתווך ניצב לו הבלש השמנמן והמיוסר, שבכלל נמצא פה כי משהו השתבש לו באוסלו הבירה, ואי אפשר שלא להיכבש לגמרי בקסמיו המלנכוליים עוד לפני ששומעים את שמו של השחקן הנהדר – אולאפור דארי אולפסון. העונה הראשונה היא בריחה מושלמת למעין “עמק החיות המוזרות” למבוגרים. העונה השנייה היא בושה ולא נדבר עליה כאן אפילו במילה כי חשוב לגמור בטון חיובי.