עטוף ברחמים

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ׃ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם׃ (בראשית א’:א-ב). כך מתחיל סיפור הבריאה המוכר כל כך, הנראטיב העברי הקדום שהפך אוניברסלי לכמה שנות אלף לפני שהחלה לרדת קרנו המיתית והחלה לעלות קרנן המדעית של תורות אחרות על מפץ גדול, על מרק קדום, על אבולוציה. עד שגֵּן התורשה תפס את מקומו של גַּן העדן. ועדיין. הוא שם, צרוב בתודעתנו ובכל נימי תפקודינו כיצורים אנושיים. זה הסיפור שיצר את יחידת הזמן השבועית, שהאנושות כולה מתנהלת בתיאום על פיה, כאילו זו דרך הטבע, על אף שאין עוד יצור שבמצבו הטבעי, הפראי, יודע מה זה “שבוע”. 

זה הסיפור המובן לנו מאליו כל כך בעודנו מסתובבים בעולם, רודים בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל־הָאָרֶץ וּבְכָל־הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ, (א’:כו), מדברים, ממציאים מילים וקוראים שמות לְכָל־הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה (ב’:יט) ולכל שאר מיני היצורים, הצמחים, הסלעים והחלקיקים ביקום. אך מה שהיום כה מובן מאליו, היה בזמנו, כלומר בראשית הזמן, מהפכני…

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית