עזבו אידיאולוגיה, פשוט תהיו נחמדים

חבל לי שמבלבלים בין מאבק בתרבות ה-WOKE האמריקאית, שמנסה להכתיב לאנשים מה ואיך לומר, “כללי קהילה” ואיך נכון לחיות – תת-תרבות הזויה ומטורללת, שהיא הכל מלבד דמוקרטית וליברלית – לבין להט”בופוביה וטרנסופוביה ישנות וטובות. הפיד שלי מלא בשנאת טרנסים ולהט”בים, וזה מגעיל אותי.

לפני שלוש שנים ויותר הבנתי שכותרת המאבק שלי היא חופש – חופש להיות מה שאני רוצה, כל עוד זה לא פוגע באחר, לא במובן של מעליב אלא לא פוגע באף זכות של אף אחד. חופש מֵעריצוּת, מאלימות ומכפייה. החופש לבחור מה להכניס לגוף שלי, ללא התערבות של אף אחד, בטח לא של תאגידים רודפי בצע בגיבוי ממשלות רודפות שליטה. חופש ללבוש מה שמתאים לי, ללכת לאן שמתחשק לי, להיראות ולהישמע כמו מה שבא לי. לא מדינה, לא תאגידים ולא תת-תרבות שמגיעה לא חשוב מהיכן.

אני מתנגד להכתבות ה”תרבותיות” והחברתיות הללו. בין אם זו תרבות דתית שמרנית, שמכתיבה למשל לנשים מה מותר להן לעשות וללבוש, מהו מקומָן או מה ההגדרה הנכונה למושג “משפחה” (רק אבא-אמא ושאר בלבולי השכל), ובין אם זו תרבות “ליברלית” כביכול, שמנסה להכתיב לאנשים מה צריך לומר, לעשות וללבוש ואיך נכון להתבטא, כמו תרבות האולטרה-פוליטיקלי-קורקט, שהיא אלימה ופולשנית לא פחות מהתרבות הדתית-שמרנית ומנסה להכתיב לעולם מה “נכון”, דוגמת “אין דבר כזה זכר ונקבה” – אז כן, יש דבר כזה. זה ביולוגי וברוב המקרים זה חד-משמעי – וזה לא עניינו של אף אחד ואחת מה אדם כזה או אחר חושב בנושא, אלא כשזה עניינם האישי והפרטי. ההגדרה של זכר/נקבה היא פיזיולוגית; הגדרה של גבר/אישה היא תרבותית ובעיניי גם אישית.

עניין החשיפה לילדים הוא עוד נושא שצריך להתייחס אליו, אבל מבחינתי לא רק בתחום הלהט”ב והטרנס, אלא לחשיפה של ילדים למיניות בכלל, גם סטרייטית, לפני שהם בשלים לכך. כרגע החשיפה הזאת היא מוקדמת מדי וזה בעייתי מאוד, בעיקר בגלל האינטרנט והרשתות החברתיות.

מה שמשותף לפלג המסוים הזה בתוך אותה תרבות דתית/מסורתית/שמרנית לבין הפלג ההוא בתרבות הליברלית, שיש שיקראו לו פלג בתוך השמאל, הוא שליטה – שליטה בעולם המושגים ובהגדרות של “מה נכון”. בשני המקרים ובשני הקצוות מדובר בחשיבה קיצונית, לא מתפשרת ומתלהמת, שרואה את העולם במושגים בינאריים של שחור-לבן, שמאל-ימין, שמרנים-מופקרים ושאר הגדרות שאין בהן אף גוון אפור.

זכותם של טרנסים להיות מה שהם/ן, נקודה. ללבוש, לצרוך ולהיות מה שהם רוצים, גם במרחב הציבורי. זכותן לקרוא לעצמם באיזה שם שירצו, באיזה תואר שירצו – וזכותם של אחרים לא לקרוא להם בתארים או בשמות האלה. זכותם לקבוע לעצמם שכבר אין דבר כזה “זכר” ו”נקבה”, וזכותם של אחרים לומר שיש – ושלא יתנפלו עליהם כעל “חשוכים”. 

יש דרך שבה כל זה עובד יחד. קוראים לזה חופש. חופש להיות מה שאתם, איך שאתם. כל אדם יכול לבחור להיות נחמד או לא, וזה עניין אישי לחלוטין.

הדוגמה הכי טובה שמצאתי: אם אהיה ליד אישה או גבר טרנסים שבחרו להיקרא בשם מסוים, אקרא להם כפי שבחרו. לא כי זה מאיים עליי או על ההגדרות שלי למיהו גבר ומיהי אישה, אלא כי ארצה להיות נחמד אל האדם שמולי ולכבד את דרכו. אם אישיות כלשהי או תת-תרבות כלשהי, שמקורה בכלל פוליטי, תנסה לכפות עליי לקרוא לאחרים בשם או תואר מוכתבים מלמעלה – אז זה כבר סיפור אחר, אלחם בכך. כי זו כבר לא בחירה שלי ולא חופש.

חופש, בחייאת דינאכ! תנו חופש לסביבה שלכם. חופש לאכול חמץ גם כשאתם לא אוכלים, וכן – לידכם! לא יקרה לכם כלום. זה לא עניינכם. חופש מעריצות דתית, מעריצוּת לשונית ובטח מעריצוּת שמאיימת על החופש האולטימטיבי – שהוא האוטונומיה החופשית והמוחלטת שלנו על גופנו, אוטונומיה שנפרצה לחלוטין בשנים האחרונות, בצורה גסה ואלימה. חופש להיות אדם שלא מוכן להכניס לגוף שלו חרא של חברות פארמה פליליות מבלי להיקרא “מחבל”. חופש להיות מה שתרצו להיות, איפה שתרצו להיות וכמה שתרצו להיות, כל עוד לא גוזלים חופש מהאחר ולא מפעילים כלפיו אלימות – זה נכון לגבי סוגיות מגדריות, אתניות, ופוליטיות, ולא פחות מכך לגבי החיות המסכנות והמעונות.

אז עם כל הכבוד למאבקים השונים ולזרמים השונים, אם כולם פשוט יניחו קצת זה לזה ויפסיקו לנסות להכתיב זה לזה איך לחיות, הכל פה קצת יירגע. אולי.