בזמן האחרון יצא לי לחשוב הרבה על המילה נחמה. יצא לי להתבונן בה כמילה, לפרק אותה, נ.ח.מ. בתוך השורש עצמו אפשר לשמוע את החום, את הרכות, את הדבר הזה שמקל מעט מהמשקל על הלב ומאפשר נשימה וחיוך וחיים. יצא לי לחשוב עליה הרבה, אולי כי אנחנו זקוקים לה כל כך, ואולי כי אני זקוקה לה כל כך.

נחמה.

גיליתי שכאשר אני עוסקת במשהו ומחפשת אותו אני מוצאת אותו. כמו קרן ממוקדת שמאתרת חלקיקים – אולי בגלל שכשאנחנו שולחים קריאה אל היקום הוא נענה, אולי היא בכלל תמיד היתה שם ורק עכשיו אני רואה, אולי כי כשהלב נשבר מספיק עמוק הוא גם נפתח, אולי כי בתוך הפצע עצמו טמון הריפוי. לא יודעת למה בדיוק, רק יודעת להגיד שפתאום התחלתי למצוא נחמה במקומות בלתי צפויים וחדשים לחלוטין, מפתיעים אפילו. קצת כמו כששולחים ילדים לחפש ביצי פסחא והם מגלים את הביצים הצבעוניות על ראש העץ בתוך ארונות, מאחורי שמיכות החורף, בתוך המלונה של הכלב, על אדן החלון, מתחת לערימת אצטרובלים, וכל גילוי כזה ממלא את הלבבות הקטנים בהתרגשות נסערת. ככה אני מרגישה לאחרונה כל פעם שאני פוגשת נחמה כל פעם שאני מזהה אותה. ממש כמו הילדים וביצי הפסחא אל מול ביצי התרנגולות הרגילות, למרות שיש לנו בחיי היום יום מקומות די ברורים לקבלת נחמה, לאחרונה אני מגלה אותה באינסוף מקומות חדשים, בהמון צורות ומקומות.

מודעה

פגשתי בה בפריחה של שקדייה שהזכירה לי כמה מרפא הוא היופי, פגשתי בה בחום יד של ילדה שנאחזה בידי והזכירה לי לאן אני שייכת, פגשתי בה באין סוף שירים שנגעו עמוקות בלבי והזכירו לי שכולנו חווים חיים, פגשתי בה בתוך חיבוק של חבר ששמע על השבר החדש בחיינו ומצא את הדרך לצאת מהמילואים ברצועה, לעלות על אופנוע נודד, להגיע עד אליי הביתה כדי לעטוף אותי בחיבוק לחצי שעה שלמה שבה התייפחתי את חיי לתוך מדי צבא ספוגים באני לא יודעת מה, ואז לקח את הרובה הסתובב וחזר לאני לא יודעת איפה מזכיר לי כמה אני אהובה ועטופה, פגשתי אותה בכלב די גדול ודי טיפש שקופץ למרפסת כל פעם שהוא שומע מנוע שנשמע לו כמו הרכב של אורן ושהזכיר לי מה זאת נאמנות, מצאתי אותה בארוחת ערב עם חברים שלקחו את הילדים שלי ללילה כדי לתת לי אוויר והזכירו לי חברות, פגשתי בה בגשם ששטף הכל והזכיר לי שהכל חולף, ולאחרונה מצאתי אותה אפילו על הרצפה בחדר של הפסיכולוגית של הילדים.

זה קרה בפגישה האחרונה שלי איתה על הילדים, כשהתפרקתי לה בחדר.

זו היתה פגישה קשה. אורן, בעלי לשעבר, היה מאושפז עדיין בעקבות אירוע לבבי שהסתבך כשהצנתור לא עבד וכפה עליו ניתוח מעקפים כפול וחודשים של שיקום והפך אותי בבת אחת לאם חד הורית אחראית בלעדית לכל רגע ורגע בחיי הילדים ובטיפול בהם. הייתי בדרך לאסוף את הילדים מהמסגרות כשאני אוחזת בדלת היציאה בסופה של פגישה מורכבת עד מאוד, וממש שם, ברגע הכי לא מתאים, בלי שנשאר זמן לשום דבר חוץ מטריקה מהירה של הדלת וריצה החוצה לעבר הסעות אחר הצהרים, פתאום זה התפרץ ממני: “אני כל כך דואגת להם, אמרתי לה, אני כל כך דואגת”. ואז לאט לאט, מחזיקה בידית, קרסתי לרצפה. בבת אחת נגמר לי הכוח. ממש שם באמצע הריצה. לא נשאר לי מספיק כוח כדי לצאת מהחדר הזה אל החיים. לא נשאר לי כוח להמשיך. היא התבוננה בי בעיניים טובות טובות, הפסיכולוגית הזאת של הילדים, בעיניים רכות רכות, ואמרה לי: “זה באמת מדאיג המצב שלהם. אתם מתמודדים עם שבר על שבר. הדאגה שלך מובנת אבל את עושה את כל מה שאפשר לעשות”. היא כל כך נהדרת האשה הזאת, כי כששמעתי אותה אומרת לי שאני עושה את כל מה שאפשר לעשות זה רק גרם לי לייבב יותר, ואילו היא, בנחת, כמעט מבלי משים, הניחה בצד את הצורך להגיע הביתה כמה שיותר מהר בחמישי אחר הצהרים לילדים ולחיים התכופפה קדימה בכיסא ואמרה לי: “מה קרה אלמוג? מה באמת קרה?”

היינו שם שתינו אחרי שעה שלמה שבה דיברנו על הילדים ועל המורכבויות סביבם. טראומה על טראומה. כאב על כאב. חוסר הוודאות שיבש להם הכל. הניתוק מהקרקע. אובדן הבית. חוסר הידיעה מה ילד יום, בפער הזה בין אבא שרוצה לחזור לקיבוץ, לבין אמא שלא מסוגלת למחות את זכר ה-7 באוקטובר. ועכשיו אבא נעלם לתוך בתי חולים וסכנת חיים. ימים ארוכים עד ששמע את הקול שלו חשב הילד שהוא מת, ואני מסתירה את זה. כלום לא שכנע אותו, הוא היה בטוח שאיבד אותו לנצח. ושניהם מגיבים לכל זה. אצל הילדה יש פאניקה מוחלטת מאובדן שליטה שגורמת לה להימנע מהחיים, אצל הילד בדיוק הפוך, אימפולסיביות, פרצי אלימות. שניהם לא לגמרי מצליחים ללמוד כבר שנה וחצי היא יושבת בכיתה שקטה וצייתנית, בלי לקרוא שום סימן ניקוד שנלמד בכיתה מאז ה-7 באוקטובר, הוא משוטט בחוץ ובורח. התוצאה זהה. יום אחרי יום אני מגיעה לבית הספר לאסוף אותו. הוא לא מצליח להיכנס לשיעורים. היא לא מצליחה להירגע. הוא לא מצליח לנשום, היא לא מצליחה להרגיש בטוחה. ואני איתם. מחזיקה עבורם את התקווה, את האדמה, את הביטחון, את המסוגלות להמשיך לתפקד, להישאר חלק מהחברה, ללכת לבית ספר יום אחרי יום, למרות הכל. להתמודד עם האשמה. להתמודד עם הכישלון. להמשיך. יום אחרי יום. למצוא שמחה, למצוא אומץ, להיפגש עם חברים, ללכת לחוגים. יום אחרי יום. שנה וחצי כמעט.

“אנחנו כבר שנה בתהליך טיפולי”, אמרתי לפסיכולוגית, “שנה, למה זה עדיין כל כך קשה?” “את צודקת”, היא אמרה, “זה באמת ממש ממש קשה. לפוסט טראומה יש מופעים שונים”. “את לא מבינה”, אמרתי לה, “אני לא מצליחה לעזור להם. אני לא מצליחה להיות האמא שאני רוצה להיות עבורם. אני לא מספיק טובה”. שם זה נעצר. שם הקאתי את זה סוף סוף, את כדור הכאב שעמד לי בגרון כמו צנפה שהיתה תקועה בגרון של ינשוף שבלע עכבר גדול מדי וכל מה שנשאר לו זה לפלוט את הזנב או שייחנק.

“למה את מתכוונת?” היא שאלה אותי. ישבתי שם מובסת, על הרצפה, בפתח הדלת, והסברתי לה שאני בפשטות לא מספיק טובה. שאני כל כך עסוקה במיליון הדברים שצריך לעשות במהלך היום יום, בלכבס, ולארגן ולקחת לרופא, בלייבש את הבגדים, לקנות אוכל, לבשל, לעשות כלים, להכין את המגרדת לפעילות ט”ו בשבט ואת החולצה הלבנה לחג המתאים, לדאוג שיקומו ושילכו לישון, לארגן מפגשים עם חברים, לדאוג שיהיה עם מי לאכול בימי שישי בערב כדי שלא נרגיש לבד, בלנחם ולהחזיק, לתרגל מדי פעם חשבון, לתאם את עשרות המורים, המטפלים, החוגים, להסיע, לקנות חטיפים, למלא את ימי שבת בפעילויות. אני כל כך עסוקה בלעשות את כל מה שצריך, שאין לי זמן פשוט להיות איתם. שאני לא האמא שאני רוצה להיות, שאני לא מספיק מלמדת אותם על העולם, שאני לא מספיק לוקחת ליום כיף ספונטני, שאני לא מספיק מדריכה, שאני לא מספיק פותחת את הלב, שאני לא מספיק עושה איתם שיעורי בית, שאני לא מספיק תומכת, שאני לא עושה מספיק שיחות משמעותיות, שאני לא מספיק איתם במשברים מלמדת אותם על החיים, שאני לא מספיק נוכחת פשוט בחיבוק. קצת כמו שם, בממ”ד, ביום ההוא, כשהחזקתי את הידית, ויצרתי מציאות, והבאתי מים ואוכל, וטיפלתי בצרכים, והחזקתי את האנרגיה והמורל, והשארתי אותנו בחיים, וניהלתי את האירוע, ותפקדתי ב-125 אחוז, אבל לא חיבקתי אותם אפילו פעם אחת, אפילו כשהוא אמר לי שהוא פוחד. אני פשוט לא אמא מספיק טובה אמרתי לה. זאת האמת. אני לא האמא שאני רוצה להיות, אני לא האמא שאני מסוגלת להיות, ואני כל כך מותשת.

הפסיכולוגית של הילדים התבוננה בי בשקט. יש לה מבט כזה שעולה בה לפעמים שכולו רכות. וכשהוא עולה בה גם הקול שלה מתרכך, והוא הופך מקול רגיל, לקול שמביא נחמה ומזור. היא אמרה לי: “את יודעת אלמוג, זה מזכיר לי משפט מהתלמוד. בתלמוד יש פרק שלם על הלכות פסח. הוא נקרא פסחים. ויש שם סוגייה. האנשים מצווים לבער את החמץ מהבית, ולעשות מאמצים כבירים והשתדלות אמיתית לעבור בכל מקום לבער את החמץ. ובאחד המקומות נשאלת השאלה מה לעשות אם בין הבית שלי לבית של השכן שלי יש חור. כזה חור בקיר בין בית לבית. מה עושים? איך מבערים שם את החמץ? ואת יודעת מה אומרת המסכת אלמוג? ההנחייה היא: “חור שבין אדם לחברו זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו”.

“אלמוג” היא אמרה לי, “אלמוג, הניחי לעצמך, פשוט הניחי לעצמך, עשי עד היכן שידך מגעת. עשי עד היכן שאת מצליחה, ואת השאר בטלי בלבך. זה כל מה שאדם יכול לעשות אל מול מצוות האלוהים, וזה כל מה שאמא יכולה לעשות מול ילדיה. רק את זה. זה כל מה שאפשר. זה כל מה שנדרש. זה כל מה שמצופה. עד היכן שידך מגעת, ואת השאר – שחררי”.

אתם מבינים, אני תמיד לוקחת עלי את האחריות. זו תמיד אני. אני אחראית. אני אשמה. זה שלי ועליי תמיד. הכל. כל מה שמשתבש. כל מה שצריך לעשות. בוודאי שבכל מה שקשור בילדים ובכל מה שקשור בהם. לפעמים קשה להבין למה את מתפתחת באופן שבו את מתפתחת. אולי בכלל לקיחת האחריות היא תולדה של צורך בשליטה, כי אם הכל באשמתי ובשליטתי הרי שהעולם הוא מקום בטוח יותר כי זה בידיים שלי – אם רק אתאמץ עוד טיפה אצליח לסדר את המציאות. ומה שהיא הצליחה לעשות שם באותו רגע היה לשחרר אותי לחופשי בלי לפרק את מנגנון האשמה והאחריות. היא לא אתגרה את הצורך שלי להחזיק הכל, היא לא אמרה שזה בלתי אפשרי וגם לא שזו התנהגות הרסנית. היא רק הראתה לי את הגבול הנכון – עד היכן שידך מגעת, עד איפה שאת מצליחה. זה המקסימום. שם עוצרים.

וזה הספיק, לא יאומן ככל שזה נשמע, זה פשוט הספיק לי, המשפט הזה שלה, הרגע הזה, הטון הזה, הרוך והחמלה, זה הספיק. הספיק כדי שאנגב את הדמעות, הספיק כדי שאקום מהרצפה, הספיק כדי שאאסוף את השקיות, הספיק כדי שאסגור אחריי את הדלת מרגישה טוב יותר, הספיק כדי שאנוחם. איזו מילה זו נחמה. איזו תחושה זו. כמה קל לתת אותה אחד לשני עם קצת תשומת לב וחמלה.

אז זו המתנה שלי אליכם בחודש הזה, אני מביאה את מה שניחם אותי על ההורות הלא מושלמת שלי, על המאמצים הלא מספקים שלי. אני מביאה את זה אליכם כי אולי זה ינחם גם אתכם – אולי כל מה שאנחנו צריכים לדעת, אולי כל מה שאנחנו צריכים זה מישהו מבחוץ שיזכיר לנו שכל מה שאנחנו יכולים לעשות, כל מה שאלוהים בעצמו מצפה לו, ובוודאי בני התמותה, כל מה שאפשר, הוא לעשות את המאמץ שביכולתנו לעשות, ואת השאר אנחנו אמורים באמת לשחרר מלבנו. עד היכן שידכם מגעת. רק עד לשם, רק עד שם להתאמץ, עד איפה שאפשר, ואת כל השאר אין לנו ברירה אלא לשחרר. לא לשחרר בכעס ובעוינות ובכאב. לשחרר באמת. בנחת ממעמקי הלב. ולנשום עמוקות בידיעה שאנחנו בסדר. באמת בסדר, בכך שאנחנו עושים בפשטות את כל מה שאנחנו יכולים.

תמיכה בתקשורת בריאה

תמיכה חודשית בכל סכום תאפשר לנו להמשיך לייצר עבורך תוכן איכותי, אחראי, אמין ויצירתי

10₪

25₪

40₪

55₪

75₪

95₪

תמיכה חד פעמית בסכום לבחירה

לרכישת מנוי דיגיטלי

לרכישת מנוי למגזין המודפס