ספרים על שינוי, על התחזות ועל שחרור

לגיל הגן

היום אני גבעה, מחר אני ים

כל ספר ילדים שרומז לקוראיו שהמציאות אינה תמיד כמו שהיא נראית לנו, בעיקר בימים אלה, מבורך בעיניי. אז הנה עוד ספר כזה, ומהמשובחים שבהם, בהוצאת “סשת” הנהדרת ששמה לה למטרה (כפי שסיפרתי בגיליון קודם) לקרב בין ילדי העמים באזור בעזרת ספרים מאוירים איכותיים שמתורגמים גם לערבית, והלוואי שספריה היפים יגיעו לכמה שיותר קוראים צעירים בשתי השפות.

עצם השם “גלגולים” רומז לנו שהדברים אינם נשארים ללא שינוי לאורך זמן. הדף הראשון מציג אבן אפורה שמתחילה לפאר את עצמה כבר במשפט הפתיחה: “שום דבר לא יכול להזיז אותי”, היא אומרת בגאווה. בעמודים המאוירים הבאים היא ממשיכה להתפאר – ואין סיבה לא להאמין לה – כמה היא גדולה ויציבה, ממש סלע, הר אפילו! אלא שבעמוד העשירי נראה כלב שרץ לחפש מקל שנזרק לידה, ומיד משתנה הפרופורציה ומתבררת האמת האובייקטיבית: זאת סתם אבן מצויה שחשה את עצמה, לא סלע ולא הר! וכשהכלב מביא אותה בפיו לאדוניו, במקום את המקל, והאדון מתפלא על כך בקול רם, מתברר לאבן לראשונה איך העולם רואה אותה וקורא לה: אבן.

אבל לא אחת כמוה תיכנע לתכתיבים חיצוניים: היא מסרבת לראות את עצמה כסתם אבן, ובדפים הבאים היא מקבלת מהיקום הזדמנויות שונות ומשונות לראות את עצמה בכל פעם אחרת, ולא אגלה לכם איך, כי זה כל היופי בספר – שכמעט כל כפולה מפתיעה ומשמחת, ואחדות מהן גם מצחיקות מאוד. האבן זורמת עם גורלה באופן כמעט בודהיסטי, ומבין השורות עולה מסר נבון ונכון: הנראטיב שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו – זה מי שאנחנו, ותמיד נוכל לשנות את הסיפור שלנו לטובה (48 עמ’, מאיטלקית: אלון אלטרס, ערכה: טל ניצן, הוצ’ סשת). לבני 4 ומעלה, כעת בהנחה באתר ההוצאה, באתר “עברית” ובחנות “המגדלור”.

> גלגולים | מריאנה קופו (2023)

לבני 7-12

יצורי הלילה נגד יצורי היום

אמיליה היא ילדה-ערפדית נבונה, בתם בת העשר של הרוזנת הַבְלוּלית והרוזן דְרֶק ניב-חד, שגרים בארץ נוקטורניה – שם כולם חיים בלילה וישנים ביום, מתבשמים באו-דה-קולחין, אוכלים מאכלים מגעילים כמו רימות צלויות בדבש, דגני שטותי-פרוטי וזנבות חשופית ופוחדים פחד מוות מיצורי יום נכלוליים, כמו פיות וחדי-קרן, ומהחומר המסוכן שנקרא נצנצים (בזה אני דווקא מזדהה איתם).

אלא שזה ממש לא העיקר בספר, אלא רק האמצעי לפתות ילדים תמימים שיקראו ויהפכו עוד דף בדרך אל הסוף המפתיע (שכולל מסר חשוב ואף אקטואלי מתמיד). כי כן, בנוקטורניה קורים דרך שגרה עניינים שניתן להגדירם כזוועה מקַפֶּצֶת – קצת מגעילים אבל בעיקר מצחיקים. למשל, הילדים לומדים באקדמיית קטקומבה שבה למורה קוראים מיס שלד (וככה היא גם נראית) וכשהמורה למוזיקה גומר לנגן בעוגב את מארש המוות, הוא מתפוצץ לרסיסים. בביתה של אמיליה נהוגים שמות חיבה כמו “הבל-גרעפס חמוד”, “פלוץ מתוק שלי” ו”אשמדונת”, בני הבית זועקים מדי פעם “שוד וקבר” ובאופן כללי הם מתנהגים הרבה יותר גרוע ממשפחת אדמס הידועה לשמצה. אבל מה שבאמת נחמד כאן, לצד משחקי הלשון ותיאורי הגועל, זה שהספר לא מתעסק רק באיכסה-שמיכסה, אלא בעצם בדעות קדומות ובכמה הן מקלקלות את החיים.

היה כיף גדול לתרגם אותו: קודם כל כי הוא מצחיק וחכם, והדמויות חמודות בטירוף, ושנית, בזכות שפע אתגרים מענגים לפיצוח תרגומי. לא אפרט כאן יותר מדי, כדי להשאיר מקום להפתעות, רק אומר שבגלל כל מיני צירופי מקרים יוצא שתושבי נוקטורניה נחשפים ליצורי היום (ולהפך) ומגלים שהדברים שהאמינו בהם עד כה בכלל לא נכונים ומקורם בשמועות חסרות בסיס (213 עמ’, בתרגומי, הוצ’ סיגליות). להשיג בחנויות הספרים ובהנחה נאה באתר ההוצאה.

> אמיליה והנשף הברברי | לורה אלן אנדרסון (2023)

למתבגרים

כאילו שהכל רגיל, אבל

לא פשוט לכתוב ספר מתוך תודעה של ילד בן שמונה ושהסיפור ייצא אמין ומשכנע, אבל הוא לגמרי כן, עד כדי כך שהייתי ממליצה עליו גם למתבגרים צעירים (אף שנועד כנראה למבוגרים). הוא מסופר מפי ילד שאמו נפטרה זה לא כבר ממחלה והוא נשאר עם אביו המסור והאוהב, גנן קשה-יום, ועם הקשיים שלו בבית הספר; ואת הכל הוא מתאר בלשון הווה – את המראות, הקולות, הריחות, הטעמים, החלומות והתחושות – ובצורה כה חיה, שהקוראת נמצאת ממש לידו ורואה ושומעת וטועמת ומריחה ומרגישה הכל דרכו, דרך עיניים תמימות של ילד. וזו חוויה כל כך מזככת, וכל כך נחוצה בכל עת, ובטח עכשיו.

ואיזה מזל שבשלב מסוים מתקרבת אל הילד בת-כיתתו אלכסנדרה, שנולדה בארץ רחוקה, ופותחת לו חלון מתוך הבדידות לאפשרות של קשר זהיר ועדין, ופותחת לנו את הספר לאפשרות של סוף טוב. ואפשר להגיד עוד כל כך הרבה דברים על הספר הקטן והרגיש הזה, וכל כך מתחשק לצטט ממנו עוד ועוד ולספר עוד ועוד פרטים קטנים ומלאי קסם, אבל מוטב שתקראו אותו בעצמכם. הנה סתם קטע אקראי – ורלוונטי כל כך לכולנו כעת, למרבה הצער – שבו אבא שלו שומע שהמורה כעס עליו, והוא מתיישב מולו ופורע לו “את הלמעלה של השיער”:

“‘אני יודע כמה קשה לך ללכת לבית הספר כאילו שכלום לא השתנה,’ הוא אומר. ‘גם אצלי זה ככה. אני קם בבוקר, אני יוצא מהבית לעבודה, אני פוגש אנשים (…) העולם מסתובב מסביב לשמש כאילו שהכל רגיל, אבל העולם שלך לא מצליח להסתובב כרגיל. של שנינו. אבל יש לי אותך בעולם הזה. ולך יש אותי. והזמן יעבור כי זה מה שזמן יודע לעשות הכי טוב. ובעולם שלנו תמיד יהיה חלק חסר, אבל הוא יחזור להסתובב. אתה תראה. וחיבוק, אתה יודע, יכול למלא קצת מהחלק החסר הזה. אז עכשיו תן לי חיבוק גדול, הנה ככה, אפילו בישיבה. אתה תלך לבית הספר מחר, ובכל יום אחר, ותזכור שהחיים הם אמנם משחק לא הוגן, אבל אנחנו לא מפחדים לשחק בהם’. אני לא אומר לו כלום, אבל מתחילה לי דמעה אחת, עגולה כמו חיפושית קטנה”. הלוואי שגל רגב יכתוב עוד המון ספרים, כי הוא כותב ישר מתוך הלב, וזה נדיר (168 עמ’, ערכה: מירי רוזובסקי, הוצ’ שתַּים), כעת בהנחה באתר ההוצאה + פרק ראשון לטעימה. אל תחמיצו.

> בחורף נביא רקפות | גל רגב (2023)

לכל המשפחה

משחק החילופין בין העיקר והטפל

למען האמת, אני ממליצה פה על פריט אספנות, כי לא קל להשיג את הספר הזה בימינו – נסו באתרי ספרים משומשים, כמו סיפור חוזר, האחים גרין וכיו”ב – אבל שווה להתאמץ, כי מדובר באחד האוצרות הכי מרתקים מעזבונו של היוצר המנוח: עשרות קטעי פרוזה ושירה שנכתבו שלא על מנת להלחינם, עם פנינים ויהלומים שמעולם לא ראו אור, וכמו שאמר לי שלום חנוך בהתפעלות אחרי שקרא אותו – “מצאתי שם צדדים חדשים ונפלאים של מאיר שלא הכרתי”: סיפורי ילדים, פלפולים פילוסופיים ורוחניים, קטעי צחוק וצער, הגיגי סוטול חמודים, תובנות עומק מפתיעות ועוד ועוד. אפילו אמא שלי החמודה שקעה בספר בעונג רב, והיא עדיין מדפדפת בו מדי פעם ומתמוגגת.

הנה דוגמה – מתוך רשימה על הוכחות לקיומו של אלוהים (עמ’ 93), וכך זה נפתח: “קודם כל, יש מלה כזאת: אלוהים. אם בכלל-בכלל אין ולא היה אלוהים, לא היתה מלה כזאת. זה הכלל: אין לך דבר שאין לו מלה. זה אין-אין. כל מלה בשפה היא סימן של ‘יש'”. באמצע הרשימה יש עוד הרבה הוכחות ומסקנות יפות, והיא מסתיימת כך (בעמ’ 99): “הכל תלוי במי שעושה איזה שימוש במלים, בשפה. דע לך, שכל הקלקולים בעולם באים משימוש קלוקל במלים. זהו בדיוק מה שאמרו קדמונים: חיים ומוות ביד הלשון”.

גילוי נאות: הח”מ התכבדה לערוך את הספר, אבל את רוב העבודה עליו – ליקוט (מתוך המוני פתקים, מחברות, פנקסים וצֶעטָלָאך), מיון, הקלדה, הפקה – עשתה שירז אריאל, הבת האוהבת. הספר מעוטר באיורים ובשרבוטים יפהפיים פרי עטו של המשורר (205 עמ’, הוצ’ אריאל הפקות), והוא כבר אזל כמעט בכל מקום, אבל אולי גוגל יוכל לעזור.

> ד”ר התחכמות | מאיר אריאל (2019)

למבוגרות

לנקות את המשקפיים

הנה הצעה שקשה לסרב לה: ספר דק וצנוע, חכם וקריא להפליא, שמציע לקורא להיפטר מכל הדברים המיותרים בחייו – לחץ, דאגה, חרדות, מחשבות אובססיביות, או במלה אחת, סֵבל – בצורה נינוחה וידידותית, קלה וזמינה לכל אחד ואחת, בלי יוצא מן הכלל.

כבר משֵם הספר אפשר להבין שהוא לא בא להטיף לשום דבר, אדרבא: הוא בא להבהיר, לפזר אי-הבנות, לנקות את המשקפיים המעורפלים שדרכם אנחנו מסתכלים על העולם ועל חיינו. וכבר מההקדמה (שנפתחת כך: “פעם ישבתי במושב האמצעי בטור המושבים האמצעי בטיסה טרנס-אטלנטית, ולידי ישב איש נחמד שניסה להיות חברותי”) לוקח אותך המחבר ביד בוטחת צעד-צעד אל הידע הגלום בספרו. ראשית הוא מספר על קורותיו של סידהארתה, ומתאר איך האיש הפך להיות בודהה, ובד בבד עושה סדר בכל מה שנדמה לנו שאנחנו יודעים על האדם, על תורתו, על הארה ועוד; וכל זה לא נקרא כלל כספר עיון, אלא כטקסט מרתק להפליא, שכל שורה בו רלוונטית לחיינו ולמחשבותינו על עצמנו ועל העולם.

אז מיהו הלא-בודהיסט? מי שאינו מקבל את ארבע האמיתות, או ארבעת החותמות, שקבע הבודהה – קביעות שלא הופרכו מאז ועד היום, וחייבות כמדומתני לעורר סקרנות בכל אדם חושב: א. כל הדברים המורכבים (העשויים מחלקים קטנים מהם, כלומר כל עצם או תופעה בעולם) הם ארעיים; ב. כל הרגשות הם כאב (מלבד אהבה וחמלה, שהן טבעו של הבודהיסט); ג. לשום דבר אין קיום עצמאי (מחוץ לתודעתנו); ד. נירוונה, או הארה, היא מעבר לַמוּשָׂגי (כלומר, אינה מתקיימת בתחומי הזמן, החלל והאנרגיה). הספר מסביר, מבאר ומדגים כל אחת מהקביעות הללו בצורה נהירה ואינטליגנטית, מהנה ואף משעשעת, שלא לומר משכנעת, והתועלת הגלומה בהבנתן מובילה בעצם להפחתת הסבל – לא חשוב איזה סבל, כל אחד והסבל שלו. צריך רק לפתוח את הראש. נסו ותיהנו (130 עמ’, תרגמה מעולה מאנגלית: יסמין הלוי, הוצ’ פראג), באתר ההוצאה ובחנויות.

> מה עושה אותך לא בודהיסט | דג”ק רינפוצ’ה (2018)