סמוראי של נדיבות כנה

יפן היא לא רק מדינה עם נופים מרהיבים וטעמים בלתי נשכחים, אלא גם תרבות של נשמה גדולה, שמתבטאת בפרטים הקטנים. הדבר שהכי נוגע בי, שבתרבות היפנית יש מילים או מושגים שמצליחים להסביר חוויה שלמה במילה אחת. אחד כזה שהכי השפיע עליי, וילך איתי כנראה כל החיים, הוא מושג שאני ממש חי לפיו – אוטנאשי; נדיבות כנה, דאגה אמיתית לזולת ורצון טהור לתת בלי שום ציפייה לקבל חזרה. המושג הזה פגש אותי שוב ושוב במהלך מסעותיי ביפן, והותיר אותי נפעם מול אנשים שחיים אותו הלכה למעשה.

על אוטנאשי שמעתי לראשונה בטוקיו, בערב חורפי במיוחד. הרחובות היו שטופים גשם דקיק שצייר את האורות בברק רטוב, והרוח הקרה חתכה דרך כל שכבות הבגדים שלי. הגענו למסעדת סטייקים – וואגיו בקר יוקרתי מזן טאג’ימה-אושי המגודל במסורת קפדנית, שהיפנים גאים בה כאילו מדובר בפסגת היצירה האנושית. המסעדה שכנה באסאקוסה, רובע שהרגיש כמו שילוב בין היסטוריה וקסם אורבני. הגענו חצי שעה לפני הסגירה, מותשים ורעבים, ופתאום הסתנן ריח בשר צלוי לאוויר כמו הבטחה. ראינו חלון קטן שבו הוגשו שיפודים של הבשר הזה, ובלי לחשוב פעמיים ידענו שאנחנו חייבים לטעום.

נכנסנו למסעדה הקטנה, חלל חמים עם אורות רכים ותחושה שהגענו למקום שבו הזמן עצר מלכת. שם פגשנו אדם שכל מטרתו היתה לגרום לנו להרגיש כמו מלכים. הוא בירך אותנו בברכת שלום שהרגישה כמו חיבוק, הוביל אותנו בנינוחות אל שולחן קטן והגיש לנו כוס מים – הכל עם חיוך גדול ועיניים נוצצות, כאילו הרגע הזה חשוב לו כמו שלנו. בזמן שהמתנו לשיפוד הוא סיפר על הבשר, על המסורת מאחוריו, על האדמה שבה הוא גדל, על הטכניקות שגורמות לכל ביס להיות שלם. הוא שאל מאין אנחנו, מה הביא אותנו ליפן ואיך אנחנו מרגישים במסע הזה. זו לא היתה סתם שיחת נימוסין – הוא באמת הקשיב, בשקט ובמלוא הכוונה.

כשהשיפוד הגיע המארח לא רק הניח אותו על השולחן; הוא צילם אותנו איתו, התרגש יחד איתנו והפך את הרגע הזה לאירוע שלעולם לא נשכח. היתה זו כאילו הפעם הראשונה שהוא הגיש מנה כזו, למרות שעשה זאת יום יום.

“תגיד”, שאלתי, “למה אתם כל כך נחמדים?”

הוא חייך ואמר מילה אחת: “אוטנאשי”.

“מה זה?” שאלתי והוא ענה בהתלהבות, “זו הדרך שלנו לדאוג שהאורח ירגיש הכי טוב שאפשר, בלי שום ציפייה לתמורה”.

פתאום הבנתי מה אני מנסה להעביר לצוות שלי בכל בריף, בכל סרוויס ובכל שיחה. היפנים כבר המציאו לכך מילה אחת, ויותר מזה, הם חיים אותה כל יום. וכמו שאפשר לנחש, תשומת הלב הזו הפכה את ביס הבשר לא רק לאחד הזכורים בחיי, אלא גם אחד הטעימים ביותר.

חוויה דומה חיכתה לנו בהאקונה, אזור שבו הנופים עוצרי נשימה ואדים עולים מבטן האדמה. נהג האוטובוס שקיבל את פנינו היה דוגמה חיה לאוטנאשי. הוא קיבל את כולנו – תיירים עייפים עם מזוודות כבדות – בשיא הסבלנות, עזר להעמיס את כל המטען וכשילדה באוטובוס הקיאה, הוא עצר מיד, הביא שקיות ומפיות וחיכה עד שהכל הסתדר. הוא לא הוציא מילה של קיטור – רק הבין, חייך והמשיך לנסוע.

הלוואי שבכל אחד מאיתנו יתעורר אותו רצון קטן לעשות משהו גדול למען אדם אחר. כי אם נשים כוונה טהורה בכל דבר, הוא מיד יהפוך משהו עם קדושה, ממש כמו לברך על המים ביהדות, ולברך על האוכל בכל התרבויות. יפן לימדה אותי שהמחשבה הזו – לשים את עצמך בנעליו של האחר – היא לא רק ערך. זו דרך חיים שמעניקה תקווה לאנושות כולה.

מרק מיסו בתיבול אוטנאשי

מצרכים

• 4 כוסות מים או ציר ירקות
• 1 כף דאשי גרגרים (או תוספת ציר ירקות)
• 2 כפות מיסו לבן
• 100 גר’ טופו טרי חתוך לקוביות
• 100 גר’ יובה טרייה, או יבשה מושרית במים ומסוננת
• 1 כף סויה איכותית
• 1 בצל ירוק חתוך לטבעות
• 100 גר’ פטריות שיטאקי פרוסות
• חופן עלי תרד או מנגולד צעיר

אופן ההכנה

• כוונה תחילה: עמדו מול הסיר, חייכו ונשמו עמוק. זכרו שאתם יוצרים חוויה של חום ואהבה עבור מי שיאכל את המרק.
• הכנת הציר: הביאו את המים לרתיחה עדינה, הוסיפו את הדאשי וערבבו עד להמסה.
• שילוב המיסו: בכוס נפרדת ערבבו את המיסו עם מעט מהציר החם עד שהוא נמס לחלוטין. החזירו לסיר תוך ערבוב עדין.
• תוספות: הוסיפו את הטופו, היובה, הפטריות והסויה. הנמיכו את האש ובשלו כ-5 דקות.
• נגיעה אחרונה: הוסיפו את הבצל הירוק ועלי התרד, תנו למרק לנוח דקה, והגישו בקערות חמות.

המרק הזה, כמו אוטנאשי, מזכיר לנו שכל פעולה קטנה יכולה להפוך משהו גדול, כשעושים אותה מכל הלב. בתיאבון!