סליחה שצדקנו

התחושה היא שהתעוררתי מחלום – לא חלום, סיוט – ואני אמור עכשיו לשטוף פנים, לנער את זה מעליי ולהמשיך הלאה. זה לא באמת קרה, לפחות אם להאמין לקולות סביבי. מוזיקאים שולחים לי הזמנות להופעות ולפסטיבלים כאילו לא הדירו אותי שנתיים; חנויות ומסעדות מקבלות אותי בחיוכים כאילו לא גירשו אותי בבושת פנים; חברים ואפילו בני משפחה מקשקשים איתי על הא ועל שמא כאילו עד לפני רגע הם לא נמנעו ממני או קראו לי הזוי, קונספירטור, סכנה לאנושות; פוליטיקאים מתחרים על הקול שלי כאילו הם לא הטילו עלי אינסוף תקנות דרקוניות, חרמות ואיסורים, כאילו לפני רגע הם לא התחרו, מקצה ימין ועד קצה שמאל, בהסתות פרועות נגדי. ערוצי טלוויזיה מנסים לפתות אותי בעונה חדשה של משחקי השף או בעונת היורוליג בכדורסל כאילו הם לא הובילו, מבכיריהם ועד הזוטר שבכתבים, את מסע השיסוי, ההשמצה והביזוי נגדי ונגד שכמותי; מרחבים של סדנאות שולחים לי הצעות לאירוח כאילו הם לא מנעו ממני פרנסה במשך שנתיים רק כי סירבתי לסנן את המשתתפים על פי סטטוס חיסוני; אנשים חוזרים ומבקשים חברות בפייסבוק אחרי שחסמו אותי והפיצו תעמולה אלימה נגדי ונגד אחרים כמוני.

אז מה אני אמור לעשות עכשיו? לחייך בחביבות סחבקית, להגיד “לא נורא, קורה”? לשאת בתוכי טינה וכעס נצחיים? להסתגר בתחושת צדקנות בחברת המעטים שלא לקחו חלק בדבר המביש הזה?

אני יודע מה אני אמור לעשות, זה תמיד נכון: לסלוח. לסלוח, אבל לא לשכוח. ולנסות להבין, ולעשות הכל כדי שזה ייגמר (כי כל המרכיבים הרעילים עדיין פעילים, גם אם על להבה נמוכה יותר כרגע), ובעיקר לוודא שזה לא יחזור. לסלוח, ובכל מחיר, עם כל הכאב, לזכור…

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית