סודות המטבח הדמוקרטי

בערב תשעה באב קיבל כל המאבק הזה המחשה ויזואלית אידיוטית במיוחד: מסעדנים תומכי מחאה החליטו שעם כל הכבוד לחורבן בית המקדש, הם מנתצים את השלשלאות וחושפים את קופותיהם הרושמות לשוחרי-הדמוקרטיה המחזיקים באמצעי תשלום תקינים. מאז ימי הפרטיזנים לא נרשם אומץ אזרחי שכזה, ואין ספק שזה היה הרגע שבו קברניטי הרפורמה המשפטית נתקפו אימה משתקת והבינו שהרחיקו לכת. אחד האקטיביסטים הנחושים האלה (שגם הספיק לחזור בו במהירות של מינוט-סטייק על פלנצ’ה לוהטת) הוא השף חיים (“הדוד של המדינה”) כהן. למרות שחיים כהן זה שם מאוד נפוץ בישראל, אני די סגור על זה שמדובר ממש באותו חיים כהן שאמר בדיוק שנתיים קודם “אנחנו חיים בתקופה מרתקת שבה דמוקרטיה זקוקה לקצת דיקטטורה”. זה היה כשהוא מנע כניסה למסעדותיו מאנשים שסירבו להשתתף בניסוי הרפואי והחברתי של הקורונה.

כי דיקטטורה זה אכן קצת כמו כמון, מין תבלין שצריך להשתמש בו במידה הנכונה, בתקופה הנכונה, כלפי האנשים הנכונים. והייתי יכול להפליג כאן בעלבונות כלפי כהן ואחיו לסינר, כמו כלפי הרופאים שזועקים עכשיו “אין בריאות בלי דמוקרטיה” כאילו הם לא בגדו לפני שניה אחת קוסמית בשבועת היפוקרטס (“ראשית אל תזיק”), כמו כלפי אמצעי התקשורת שנזכרו להשחיר את שעריהם שלוש שנים אחרי שממשלת ישראל השחירה את החוזה שבו נמכרנו לפייזר, או כלפי האמנים שהפלו ושתקו. אבל זה יהיה צבוע מאוד מצידי. כי גם אני, כמוהם, הצלחתי לחיות עם “קצת דיקטטורה”, עד שהיא נגעה בי.

הצד הנכון של הדיקטטורה

מעולם לא חייתי במחנה פליטים בשטחים. הצבא מעולם לא פרץ לביתי בשתיים בלילה. אחותי לא נהרגה מ”כדור תועה” בפיזור הפגנה. סבתא שלי לא מתה באמבולנס שנתקע במחסום. דוד שלי לא יושב במעצר מנהלי ללא משפט בגלל פוסט בפייסבוק. יש לי מים זורמים וחשמל יציב.

ברור, שמעתי על עוולות הכיבוש. אני יודע שהחיים בשטחים הם גיהנום. אני יודע שאם הייתי חי ככה הייתי כנראה מצטרף לכוחות ההתנגדות, אלא אם הייתי פחדן. אני חושב שזה עוול מוסרי עמוק להחזיק אוכלוסייה של מיליון איש תחת משטר צבאי. כתבתי על זה בעיתונים, הלכתי להפגנות. אבל זה לא באמת נגע בי. עדיין הרגשתי ששפר עלי מזלי לחיות כאן ולא, נגיד, בהונגריה, או באיראן או ברוסיה.

מעולם לא ברחתי ממלחמת אזרחים מזוויעה במולדתי שבאפריקה אחרי שאיבדתי שם את רוב משפחתי. מעולם לא נדדתי כפליט חסר כל, לא נעצרתי, הוכיתי, נאנסתי ונוצלתי בכל דרך אפשרית עד שהצלחתי להגיע לישראל. מעולם לא עבדתי כשוטף כלים במסעדה כשאני רועד מפחד בכל לילה בדרך לחורבה המצחינה שאני חולק עם עוד שלוש משפחות. מעולם לא ריססו את גן הילדים של הבת שלי בכתובות נאצה. מעולם לא גורשתי בחזרה לארץ שבה ישחטו אותי זמן קצר אחר כך.

ברור, שמעתי על היחס המחפיר של ישראל לפליטים (“מסתננים”), ליבי נשבר כשראיתי את דיוקנה של עוד ילדה שנולדה בישראל ומגורשת בחזרה אל התופת, התמלאתי בחילה למראה גייסות הסער היהודים שצעדו בדרום תל אביב. לא היה לי ספק שזה נורא, וגם כתבתי ודיברתי על זה בנחישות. אבל החיים שלי עדיין הרגישו דמוקרטיים, עם כוכבית.

מעולם לא גדלתי בשכונה צפופה של יוצאי אתיופיה בעיירת פיתוח. לא חוויתי גזענות, לא הפלו אותי בגלל צבע העור שלי, לא דרשו ממני לעברת את שמי, שוטרים לא הרביצו לי בלילה, אחי לא הופקר להירקב בשבי החמאס. תמיד חשבתי שזה מחפיר, אפילו קניתי פעם חולצה של “החזירו את אברה”. אבל אני כן חזרתי הביתה כל יום, וכשיצאתי בלילה לטייל עם דייגו לא התכווצתי כששמעתי מכונית מתקרבת. כי נשארתי בצד הנכון של הדיקטטורה.

וגם לא נולדתי בכפר ערבי בישראל. לא גדלתי בלי תשתיות, בלי תקציב חינוך, בלי מדרכות, בלי אופק תעסוקתי. איש לא סירב להשכיר לי דירה בגלל המבטא שלי. הרחובות סביבי לא התמלאו נשק ומלחמות כנופיות. לא נאלצתי לעבוד כמתדלק ולשמוע לקוחות נובחים עליי בערבית של מחסומים. כן ראיתי את זה סביבי, אני לא עיוור כמובן. אני מתבייש בגזענות המובנית של המדינה שלי. אבל היא לא הופנתה כלפיי, אני הייתי עדיין בצד הנכון של הדיקטטורה.

פתאום אני ערבי

ואז הגיעה הקורונה. לא היתה לי איזו אידיאולוגיה חתרנית, פשוט הרגשתי מההתחלה שהדברים לא מתחברים. וממילא במשך כל חיי הבוגרים לא נזקקתי לרופא או למרשם, לכן היה ברור לי שלא אתחיל דווקא עם תרכיב ניסיוני. זהו, זה לא היה שונה מהדרך שבה התנהלתי כל חיי, בלי דרמות, והתכוונתי להמשיך כרגיל. אבל פתאום, ללא שום עוול מצידי סומנתי כאויב, כרוצח בפוטנציה כהזוי חסר אחריות. נאסר עליי להיכנס לבתי קפה, למסעדות, להופעות, לקולנוע. הפרנסה שלי נמנעה ממני, חופש התנועה נגזל ממני. לא יכולתי לצאת לחו”ל, בטלוויזיה ובאמצעי התקשורת הסיתו נגדי כפי שקודם הסיתו נגד ערבים, פייסבוק התחיל לצנזר ולהשתיק אותי, עיתונים שקודם חיזרו אחריי בלהט סירבו לפרסם מה שהיה לי לומר, חברים ובני משפחה הפנו לי גב, רופאים הציעו למנוע ממני טיפול רפואי, אחרים – רבים מהם ממחנה השמאל הכה נאור – הציעו להעלות אותי על משאיות או לסגור אותי במחנות בידוד, ומישהו אפילו איים עליי יום אחד בסכין קצבים.

יותר מההשפעה הנקודתית של כל אחד מהדברים הללו ועוד רבים אחרים, מבחינתי האגרוף לבטן היה ההכרה שתוך שנייה אתה יכול להפוך לחסר-זכויות ונרדף; לא היה צורך בשום הפיכה משפטית כדי לבטל את זכות הקיום ואת חופש התנועה, הפרנסה והביטוי של ציבור שלם. ההלם הגדול שלי לא היה מהרשע או מהאטימות של הרשויות, אלא משיתוף הפעולה ההמוני של האזרחים, מהאדישות המוחלטת של רובם (ומההתלהבות צמאת-הדם של חלקם) מול הדיקטטורה הבוטה שהופנתה נגדי.

במילים אחרות, פתאום כבר לא הייתי בצד הנכון של הדיקטטורה. כבר לא יכולתי להיות מכחיש דיקטטורה ולספר לעצמי שאני חי בדמוקרטיה עם כוכבית.

עד לא מזמן היה לי כמעט בלתי אפשרי לתאר לאחרים את התחושה הזאת, כמה נורא ובודד ומבהיל זה מרגיש. אבל בחודשים האחרונים, מאז עליית הממשלה הנוכחית לשלטון, מיליוני ישראלים כבר חוו את זה: גם הם כבר לא בצד הנכון של הדיקטטורה.

שתי אצבעות מקפלן

למען הגילוי הנאות אקדים ואומר שלמרות אהדתי האינסטינקטיבית למחאות נגד השלטון, אני חש כלפי מחאת קפלן ניכור עמוק. אבל במקום להסביר למה, נתחיל במה שיפה בה:

קודם כל, בלי קשר לסוגייה הספציפית – מאות אלפי אנשים שיוצאים לרחובות ודורשים דמוקרטיה זה דבר ענק. כי זה אומר שיש כמעט חצי מדינה שמבינה שאין פה דמוקרטיה (ואולי גם חלק גדול מהחצי השני, שלא רוצה דמוקרטיה). זה חשוב וקריטי, כי אי-אפשר לחולל שינוי לפני שקודם כל מכירים במצב, מסתכלים לו בלבן של העיניים: אנחנו לא חיים במדינה דמוקרטית.

שנית, ההתמדה והנחישות של המפגינים, בחום הלוהט של יולי, מול אלימות המשטרה שבוע אחרי שבוע – ריספקט. חטפתי ביחד עם כאלפיים חברות וחברים אלימות כזאת בתקופת ההפגנות הלא מבוקרות נגד מדיניות הקורונה. זה לא משחק. מחאת קפלן היא לא הפגנה מפונקת ולא גחמה, אלה אנשים שמרגישים שהם נאבקים על חיי ילדיהם.

שלישית, ההתנגדות לכפייה דתית משיחית ולממשלה של פושעים וחשודים, המאבק על קיומו של גורם מפקח שימנע מהשלטון כוח אבסולוטי. אני מזדהה לחלוטין עם התפיסה הזאת, גם אם יש לי ביקורת אינסופית על ההתנהלות של מערכת המשפט בישראל.

רביעית, ההתנגדות לגזענות האלימה שבכירי הממשלה הזו מבטאים ורוצים ליישם. שר המשטרה שלנו הוא בריון ניאו-נאצי, שר האוצר מאמין בעליונות ובטוהר של הגזע היהודי. זוועה, בושה ודגל שחור, בלי שמץ של ספק.

חמישית – וזה עדיין יופי פוטנציאלי – אולי אחרי שיתפוגג הרעש תצמח מתוך זה איזו תנועה של כל מי שהגיעו להכרה שאין פה דמוקרטיה ושבמקום ויכוח פוליטי צריכה להיות כאן שיחה עקרונית: בעד זכויות אזרח, כל אזרח – או בעד דיקטטורה. אין משהו אחר.

אז למה לא הלכתי לקפלן אפילו פעם אחת? למה הניכור?

התשובה הכי קצרה לאנשים ששואלים אותי היא שיש לי פטור רפואי, אני אלרגי לדגלים. וזה נכון. דמוקרטיה אמורה להיות מעל לכל זה, ללא הבדל דת, מין או לאום. תקראו לי ילד עם קוקיות, אבל המחזה של מאה אלף דגלי-לאום אחידים מעלה בי בעיקר חרדה וצמרמורת.

סיבה אחרת: עוד לא נולדה מחאה מוצדקת שכל אבירי-ההון תומכים בה. לא יכול להיות שקוקה קולה, הבנקים הגדולים, שטראוס, רמי לוי ואני שותפים לאותה מחאה. ובוודאי שלא יכול להיות שכל ערוצי התקשורת הגדולים יתמכו במחאת חופש אמיתית (“המהפכה לא תשודר בטלוויזיה”, כפי ששר גיל סקוט-הרון). האליטה הכלכלית מממנת את מה שטוב לשורת הרווח שלה, וחופש תודעתי הוא אסון לתאגידים.

סיבה שלישית: מטעמים שאולי קשורים לסעיף הקודם, רוב פעילות המחאה מכוונת לשיבוש סדר היום של האזרחים, לא של השליטים. אני לא יודע מי בסופו של דבר מנהל את המחאה הזו, אבל אני רואה מה היא עושה: היא מפרקת את העם. אם הרבבות לא היו חוסמים את איילון ואת תחנות הרכבת וצמתים ברחבי הארץ (שלא לדבר על רחובות בני ברק) אלא רק את בתיהם של שרי הממשלה ואת הגישה לכנסת ולרבנות הראשית נניח, שני דברים היו קורים: האחד – היא היתה הרבה יותר אפקטיבית בהשפעה שלה. השני – מי שלא שותפים לדעת המוחים לא היו מתמלאים בכזו מידה של שנאה. אבל אם את לא מזדהה עם המחאה ופתאום אין לך שירותי רפואה, או שמשביתים את שדה התעופה ביום שבו התכוונת לנסוע לחופשה המשפחתית השנתית, און שנתקעת ארבע שעות בפקקים עם ילד חולה באוטו – את תרגישי שהמחאה הזו לא מכוונת נגד הממשלה אלא נגדך.

סיבה רביעית: לא חשוב כמה אלפי מילים ייטחנו בסוגיות משפטיות, המתבונן מבחוץ לא יכול שלא לראות כאן מלחמת מעמדות. אני לא רוצה להגיד את המילה אשכנזית אפילו פעם אחת, אז נגיד מעמדית-אליטיסטית. בצד “הנכון” יש לנו טייסים, הייטקיסטים, סופרים ומשוררים, רופאים, יובל נח הררי, ראשי מוסד. אנשים רציונליים, תרבותיים, משכילים, מלח הארץ, ספרא וסייפא. ההפך הגמור מהקופים הפרימיטיבים הגזענים והאנטי-דמוקרטיים. אנחנו הכי לא כאלה. נכון שכבר יותר מ-50 שנה אנחנו מדינת אפרטהייד, אבל דיברנו יפה, לא ככה. נכון שגם אנחנו לא נשכיר את הדירה שלנו לערבי אבל זה לא מתוך גזענות חלילה אלא כי זה מוריד את הערך, בדיוק כפי שלא נשכיר לחרדים אגב. נכון שממשלת השינוי שלנו הוציאה מחוץ לחוק ארגוני זכויות-אדם פלסטינים, אבל תמורת זה קיבלנו אחדות נפלאה בין יאיר לנפתלי והפוגה מביבי; ונכון שממשלת השינוי שלנו כפתה עלינו צמידים אלקטרוניים ואזיקוני מעקב ובידודים וצנזורה, אבל האינקוויזיציה שלנו היתה בשם המדע ולא בשם איזו אמונה דתית מקושקשת.

ולכן למרות כל הדברים היפים שציינתי בהתחלה, התחושה היא שיש כאן יותר מכל רצון לשמר איזה אתוס מזוייף ועילאי של “ישראל היפה” – לא על-ידי בחינה עצמית מעמיקה אלא על ידי הדגשת הכיעור של “הצד השני”. אם רק נמחק אותם מהתמונה, הכל יחזור להיות יפה כל כך, שוויץ של המזרח התיכון.

וסיבה חמישית, ואולי ראשונה: או שנאבקים על דמוקרטיה מוחלטת, או שנלחמים על דיקטטורה בררנית. כרגע המחאה היא לא באמת על דמוקרטיה. כי לא משנה מה יקרה בסופו של דבר עם עילת הסבירות – ישראל נמצאת כבר שלוש שנים תחת תקנה דיקטטורית אבסולוטית, אפלה וקטלנית הרבה יותר: “חוק הסמכויות המיוחד לקורונה”, שהוארך ואף הוחמר פעם אחר פעם תחת שתי הממשלות גם יחד ונשאר בתוקף גם כשדרשו מכולנו “להתקדם כי נגמר”. להפגין נגד עילת הסבירות בזמן שכולנו נתונים למרותו של חוק החירום הזה זה כמו להתקוטט במזנון הקינוחים על סיפון הטיטאניק. חוק הסמכויות אומר שמספיקה חוות דעת של שר הבריאות (פרס בחסות “פייזר” למי שזוכר איך קוראים לשר הנוכחי) כדי שלראש הממשלה תהיה סמכות מוחלטת לקבוע כל תקנה דכאנית ללא דיון או הצבעה: סגירת גבולות, מעצרי-בית, עוצר ברחובות, מעקב סייבר אחרי אזרחים או עיתונאים, שיתוק של בתי המשפט או הבנקים, כניסת שוטרים לבתים ללא צו, מה שמתחשק. זה המצב המשפטי של ישראל נכון לעכשיו. וזה לא ייעלם אם הממשלה הזו תיפול, זה ייעלם רק אם גם על זה ייצאו לרחובות מאות אלפי אנשים. או העובדה שהחל ב-23 בנובמבר, או-טו-טו, ישראל מעבירה את ריבונות הממשלה לידיו של פושע מלחמה שעומד בראש אחד הארגונים המושחתים ביותר בעולם (ואם מישהו חושב שהגזמתי, הוא מזמן לקרוא את הכתבה של אירית ינקוביץ בהמשך הגיליון). אבל בקפלן זה לא חלק מהתפריט. גם הכיבוש הוכרז כמילה גסה ולא מגניבה בהפגנות, ולא במקרה לא נראה שם נפגעי דיקטטורה אחרים כמו ערבים אזרחי ישראל, יוצאי אתיופיה או פליטים מאפריקה. הדיל ברור: רק אל תגעו לנו במערכת המשפטית, ואנחנו חוזרים הביתה. הבו לנו דיקטטורה בררנית, תשאירו אותנו בצד הנכון שלה.

הצד היפה של הדיקטטורה

כל זה היה יכול להישמע מדכדך או מייאש, אבל איכשהו אני מאוד אופטימי. חלק מזה קשור ללא ספק למצבי הפיזיולוגי, עודף אוקסיטיצין כרוני בדם. אבל חלק אחר נובע מהאמונה שלי שאין דבר יותר יפה, סקסי ובריא מהאמת. תנו לי אמת אחת מכוערת ואוותר על מאה שקרים יפהפיים. הנה האמת: אנחנו לא חיים בדמוקרטיה, מעולם לא חיינו בדמוקרטיה.

הנה עוד אמת: רוב האנושות, רוב הזמן, לא התקיימה בדמוקרטיה. ביוון, ערש הדמוקרטיה, היו לאנשים עבדים כמו שהיום יש לנו דייסון. ארצות הברית לא רק שבנתה את מעצמת הדמוקרטיה שלה על הרג אינדיאנים ועבדות של אפריקאים, אלא שגם היום היא דיקטטורה בררנית עם זכויות יתר לגברים לבנים עשירים. דמוקרטיה היא בעיקר רעיון, מאוד חדש, ובגדול זר להווייה האנושית. כמעט כל ההיסטוריה שלנו, מימי ערי-המדינה הראשונות ועד היום, התקיימה תחת רמות כאלה או אחרות של דיקטטורה, ולא חשוב איך קראו לשיטת השלטון: מלוכנות, פיאודליזם, קומוניזם, סוציאל-דמוקרטיה. השמות התחלפו, הפילוסופיות השתכללו, אבל העיקרון נותר זהה: רוב הזמן מי ששלטו היו די חארות, מנותקים מהעם, שיכורי כוח ושררה ומושחתים.

ההבדל בין אז להיום הוא שלאורך רוב ההיסטוריה בני אדם ידעו שבשלטון יושבים חארות מנותקים, שיכורי כוח ומושחתים. הם לא חשבו שהשלטון באמת דואג להם, מעוניין בטובתם ובחופש שלהם, להפך. ולכן הם ידעו שהם צריכים לדאוג לעצמם, להיות מעוניינים בטובתם ובחופש שלהם ושל יקיריהם.

אני מבסס את הטענה הזו קצת על סמך שליטתי הווירטואוזית בהיסטוריה (8 מינוס בבגרות כמדומני) והרבה על סמך ניסיון אישי: באופן פרדוקסלי, שנות הקורונה היו אולי התקופה שבה חוויתי הכי הרבה חופש ועצמאות. כשקופאית מבוהלת היתה שואלת אותי למה אני בלי מסיכה הייתי משיב שזה כדי שהיא לא תשכח איך נראה חיוך אנושי. כשחבורת שוטרים ופקחים פשטה על החוף ורשמה לי דו”ח התעקשתי לדבר עם המפקד בנחת ולברר איתו אם זה היה החלום שלו כשהתגייס, שאזרחים יפחדו ממנו כאילו היו פושעים. כשאנשים סירבו לבוא לסדנאות שלי בגלל שלא הסכמתי לבדוק תווים נאלצתי להמציא את עצמי מחדש, מצאתי לי במות חלופיות ונולדו נבטים לשני ספרים. כשגזרתי על עצמי את הגלות הכי ארוכה בחיי הבוגרים מסיני, כי נדרתי שלא יבוא מטוש אל אפי – לא חשתי מובס אלא הרגשתי ניצחון גדול, נוכחתי על בשרי שלא יכולים לשבור אותי באיומים ובחרמות ולא בשוחד. חופש מרגיש אמיתי רק כשאתה תובע אותו לעצמך, רק כשאת שוחה אליו כנגד הזרם.

היום ישראל מאלצת מיליונים לתבוע לעצמם את החופש שלהם. העולם – שעל ניהולו נאבקים כרגע האנשים הכי עשירים, מושחתים וקהי-לב על הפלנטה – יאלץ מיליארדים לתבוע לעצמם את החופש שלהם, או להפוך עבדים. הרגע הזה שבו אזרח מבין שחופש הוא לא מצב נתון אלא פרוייקט אישי יומיומי הוא רגע יקר וקדוש שיכול להתרחש, למרבה הצער, רק כשאדם מוצא את עצמו בצד הלא נכון של הדיקטטורה. בוקר טוב וצח לכולנו, וחופש נעים.