מלצר, יש ארסן בכוס שלי

נושא הפלואוריד הוא אחד מתחומי העניין והעיסוק של דניאל מישורי. ישנה הסכמה רחבה על כך שצריכת יתר של פלואוריד עלולה לגרום לפגיעה בעצמות, במערכת העצבים ובשיניים, אולם רשויות הבריאות בישראל מתעקשות שהנזקים הללו אפשריים רק במינונים גבוהים מאוד, ושיתרונותיו של הפלואוריד במניעת עששת מצדיקים את הסיכון הנמוך. אך הטענה הזאת, לדבריו של דוקטור דניאל מישורי, גם היא שנויה במחלוקת. “יש ספרות מדעית נרחבת שמפריכה את האקסיומה המדעית הזו, שמקורה במאה ה- 15”, הוא מסביר. “ידועות תרכובות סינתטיות, שגם מולקולות בודדות מהן עלולות להוות סיכון”.

פלואוריד הינו מינרל שנמצא בכל סוגי המים הטבעיים, אם כי לרוב בריכוזים מאוד נמוכים. תהליך ההפלרה מתרחש באמצעות המסת חומצה פְלוּאוֹרוֹסִילִיצִית במים. על אף ההכרה הנרחבת ברעילותו של היסוד במופעיו כגז פלואור וחומצה הידרופלואורית, טוענים תומכי ההפלרה כי יון הפלואוריד שנוסף למי השתייה אינו פעיל במיוחד, ולפיכך אינו מהווה סיכון, כשהוא נצרך במינונים נמוכים.

אולם החומצה הפלאורוסיליצית אינה חומר אורגני שבא מן הטבע, אלא תוצר של תעשיות הדשנים, שנזקיו לטווח הארוך, לדברי מבקרי ההפלרה, לעולם לא נבדקו כיאות במהלך יישום המדיניות. במכתב שנשלח בשנת 2016 לסגן שר הבריאות דאז יעקב ליצמן הזהיר איגוד המים הישראלי: “מקורו של הפלואוריד הוא בפסולת כימית והוא מכיל חומרים מסוכנים: ארסן, זרחן, קדמיום, כרום, כספית, ניקל, עופרת, אורניום, חומרים רדיואקטיביים ועוד”.

הממשלה הפדרלית בגרמניה הכירה באופן רשמי בבעייתיות הטמונה בהליך, והודתה שהפלואוריד במים הוא למעשה “תרופה שניתנת בכפייה”. מדינות אחרות ביבשת טוענות שאין זה מתפקידו של שירות אספקת המים “להעניק טיפול רפואי לבני אדם”, ושאנשים הזקוקים לפלואוריד “חופשיים להשתמש בו על דעת עצמם, באופן שתואם את צרכיהם”

הפלרת המים בעולם החלה בארה”ב בשנות הארבעים, על בסיס מחקרים, שטענו שבאזורים עם רמת פלואוריד גבוהה במי השתייה, נרשמו שיעורי עששת נמוכים. הממשל הפדרלי המליץ על התהליך, אך הפקיד את ההחלטה בידיהם של המדינות או המחוזות. כיום, יותר מ- 70% מתושבי אמריקה מקבלים אספקה של מים מופלרים, שהמרכז לבקרת מחלות (CDC) מכנה: “אחד מעשרת ההישגים המובילים בתחום בריאות הציבור במאה העשרים”.

באירופה, לעומת זאת, הפלרת מי השתייה נדירה מאוד וברוב המדינות היא מעולם לא יצאה אל הפועל. אחת הסיבות לכך היא שבעוד כל יתר התוספים למים נועדו לכאורה להיטיב את איכותם, הפלואוריד משמש כחומר פרמקולוגי, שניתן ללא הסכמה מודעת של הציבור. הממשלה הפדרלית בגרמניה הכירה באופן רשמי בבעייתיות הטמונה בהליך, והודתה שהפלואוריד במים הוא למעשה “תרופה שניתנת בכפייה”. מדינות אחרות ביבשת טוענות שאין זה מתפקידו של שירות אספקת המים “להעניק טיפול רפואי לבני-אדם”, ושאנשים הזקוקים לפלואוריד “חופשיים להשתמש בו על דעת עצמם, באופן שתואם את צרכיהם”.

בעיה נוספת שנכרכת בנושא ההפלרה היא שכמויות הצריכה של הפלורואיד אינן ניתנות לבקרה והן נקבעות בהתאם להרגלי השתייה הפרטיים ולפי אזור המגורים. כדברי יעל גרמן, שרת הבריאות לשעבר שבימי כהונתה בוטלה חובת ההפלרה: “ברגע שאנחנו זורקים את הפלואוריד לתוך המים, אין למעשה פיקוח על הרמה שתהיה לכל אחד מאיתנו בדם”. נוסף על כך, ילדים נחשפים יותר לסיכונים, מפני שהם צורכים כמויות יחסית גדולות של פלואוריד – ובמיוחד תינוקות שניזונים מתחליפי חלב המעורבבים במי השתייה. אותו דבר תקף לאוכלוסיות עניות, שמטבע הדברים צורכות פחות מים מינרליים ואינן יכולות להרשות לעצמן מערכות טיהור ביתיות.

במכתב שנשלח בשנת 2016 לסגן שר הבריאות דאז יעקב ליצמן הזהיר איגוד המים הישראלי: “מקורו של הפלואוריד הוא בפסולת כימית והוא מכיל חומרים מסוכנים: ארסן, זרחן, קדמיום, כרום, כספית, ניקל, עופרת, אורניום, חומרים רדיואקטיביים ועוד“

באופן רשמי, כאמור, נועדה ההפלרה למנוע עששת בקרב האוכלוסייה בכלל, ובקרב ילדים בפרט. הנתונים אכן מראים ירידה משמעותית בשכיחות התופעה מאז שנות החמישים, אולם היא ניכרת באותה מידה גם במדינות שלעולם לא הפלירו את מי השתייה. יש התולים זאת

בהכנסתו של החומר לרוב משחות השיניים, אולם גם לגבי שימוש זה קיימות מחלוקות, הן באשר ליעילותו והן באשר לסיכון שהוא עלול להוות. כך או כך, ב- 1998 הורה ה- FDA ליצרניות משחות השיניים להוסיף תווית אזהרה על כל שפופרת שמכילה פלואוריד.

פרויקט ההפלרה בישראל החל בירושלים בשנות השמונים המוקדמות והתפשט בהדרגה לרחבי הארץ. ב-2002 נכנסו לתוקף תקנות שחייבו כל ישוב מעל 5000 תושבים להפליר את מי השתייה. כעבור חמש שנים קבעה “הועדה לעדכון תקנות איכות מי השתייה” (ועדת עדין) ריכוזים מיטביים של פלואוריד במי השתייה הטבעיים והמותפלים, אך בה בעת המליצה “לבטל את חובת ההפלרה” ולהותיר את ההחלטה בעניין לרשויות המקומיות.
זמן קצר לאחר פרסום הדוח החליטה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת כי “לאור המחלוקת הקיימת לגבי היעילות של ההפלרה במניעת עששת שיניים ולאור המחקרים המצביעים על אפשרות של נזקים בריאותיים וסביבתיים פוטנציאליים, יש להקפיא את המצב הקיים ולא להרחיב את חובת ההפלרה.”

בשנת 2014, ביוזמת שרת הבריאות יעל גרמן, בוטלה חובת ההפלרה. בכך הצטרפה ישראל לרוב מדינות העולם. עמותת “איזון חוזר”, שניהלה מאבק ארוך נגד השימוש בפלואוריד, בירכה על הפסקת “הפרקטיקה המיותרת והמסוכנת של שפיכת פסולת תעשייתית לתוך המים שלנו.” אולם כשנה לאחר מכן, מיד עם כינונה של ממשלת נתניהו הרביעית, החליט סגן שר הבריאות יעקב ליצמן להשיב את הדברים לקדמותם בהתבסס על “עמדת אנשי המקצוע במשרד ומחוץ לו.”

שבע שנים לאחר מכן, טרם שבה חובת ההפלרה על כנה, וזאת על אף אישורה של הוועדה הרלוונטית בכנסת ודחיית העתירה שהוגשה בעניין לבג”צ. ייתכן שיש לזקוף את הדחייה המתמשכת לזכות מאבקי הפעילים והמידע העצום העומד כיום בפני הציבור. אך משרד הבריאות עדיין עומד על שלו ובעמדתו הרשמית לא ניכרים בקיעים של ספק. במרץ 2019, בתשובה לסדרת שאלות שהגיש דוקטור דניאל מישורי, התעקש דובר המשרד, אייל בסון, כי “הפלרת מי השתייה היא השיטה היעילה, הבטוחה, הזולה והשוויונית ביותר” למניעת תחלואת שיניים. הוא אף הוסיף עקיצה: “ההתמקדות הנעשית חדשות לבקרים בתוסף הפלואוריד אינה הגיונית.” לשאלה האם המשרד רואה לנכון לחקור את המחלוקת המדעית בנושא ההפלרה באופן מעמיק יותר, פסק הדובר קצרות: “אין מחלוקת מדעית.”