מכתב לבן משפחה מתייאש

לא יכולתי לעצור את השטף. ניכר בו, ב”מאומץ” שלנו, שהוא חוצב מקירות ליבו המדממים. הוא הטיח את הדברים במהירות כשהוא מביט בי בעיניים.

אין לו מה לעשות במדינה הזאת יותר. הוא לא יכול לחיות במדינה שהפקירה כך את תושביה. הוא לא יכול לחיות במדינה שבה הערצה למנהיג גוברת על דאגה לחברים שלנו, שנמצאים בשבי כבר חצי שנה. הוא חשב שהדיבורים על חלוקה לישראל וליהודה לפני חצי שנה היו בולשיט. עכשיו הוא חושב אחרת. אין מה שמחבר בין הישראלים שהגיעו מכל כך הרבה מדינות ותרבויות. הוא מחפש דרך החוצה. למקום שבו יהיה לו שקט בראש. שלא כל שלט שני של חטופים ואשמה וניצחון קורעים אותו. מחזירים אותו שוב ל-7 באוקטובר. מחזירים אותו שוב לחידלון הנורא שבו אנחנו מבוססים.

שתקתי. הרכנתי ראש. נאמנים פצעי אוהב. אנשים יקרים לי הצטרפו אליו. זה היה כואב. נזכרתי איך שמעתי מחברה שילדיה הצעירים נחטפו מביתה, ש”צריך להרוג את כולם. מגיל שלוש ומעלה. כולם מחבלים”. ולא יכולתי לומר דבר. בוודאי לא יכולתי לשפוט.

ממרחק כמה שעות אני יכול לנסות ולענות: הזעם הזה יכול לנכר ולהרחיק. הוא גם יכול להיות התחלה של תיקון. היינו במצבים חשוכים בהרבה. בהיסטוריה האנושית. ובהיסטוריה היהודית. ידענו שחשוך לפני עלות השחר. ידענו שגם גלים גבוהים וחזקים במיוחד נשברים בסופו של דבר.

אני מבין לליבך. הקולות הללו אינם קולות חיצוניים. אני שומע אותם גם בתוכי. אני דואג לילדיי ולדורות הבאים שלנו. איזו מדינה אנחנו מורישים להם? ובעיקר, איזה אתוס שיאפשר עמידה מול הקשיים הרבים?

נכון, צודקים מי שאומרים ש-7 באוקטובר מזכיר לנו, שמשימת ההגנה על ישראל – מדינת היהודים השוויונית לכלל אזרחיה – לא תמה. שיש מי שעומדים עלינו לכלותינו ושלא מסכינים עם עצם קיומנו הריבוני בארץ. אם המסקנה היא שרק הפעלת כוח ואכזריות היא הפתרון, הרי שאנחנו כמי שעומד על סף תהום ומחליט לרוץ בכל הכוח קדימה.

יש לנו מסורת אדירה ואם נאבד את תכלית קיומנו, ואת הערכים שבשמם נוצרה הציוויליזציה היהודית ומדינת ישראל הריבונית – אין משמעות לכל כוח שנפעיל. הוא ישמור על קליפה ריקה של מדינה וחברה. וגם היא תיכרת במהרה. הצלבנים נפלו במצודותיהם. ביזנטיון לא הצליחה לעמוד לעד.

נתחיל בחטופים. מה”שכונה” שלנו, מהקיבוץ שלנו, נחטפו חמישה. שלוש חזרו ויצטרכו טיפול ושיקום להמשך חייהן. שניים נותרו שם. איננו יודעים באמת מה מצבם. הם נתונים לסכנת חיים יום-יום ושעה שעה. הם חיים בחסדם של אנשי חמאס, מורעבים, מטונפים, מתחת לפני האדמה. אנחנו חייבים להם את הערבות ההדדית הישראלית, הקיבוצית והחברית. לא נשכח ולא נוותר עליהם. לא פשוט להחזיר אותם. יכול להיות שפספסנו הזדמנויות נוחות יותר, בתום סבב העסקה הראשונה שהחזירה אלינו כ-100 חטופים. ועדיין אפשרי. בנחישות ובאחריות. לחלץ אותם מציפורני המוות. עכשיו.

ומה לגבי ישראל שלנו? אריק איינשטיין כבר ישב מול הנייר וכתב הכל. הוא ראה את ישראל הולכת פייפן באמצע שנות ה-80, עם עליית הכהניזם שמגיע בימים אלה לשיא כוחו. ובכל זאת, מאז שרדנו ועברנו ימים יפים ותקופות טובות.

אני מציע לך, חברי כבן לי, לחזור למילות מגילת העצמאות. כפי שבניווט חוזרים לנקודה האחרונה שבה יודעים היכן היינו, כאשר מאבדים את הדרך. אני מציע לך לחזור למלים האלמותיות של פסקה 16: “אנו קוראים – גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל, לשמור על שלום וליטול חלק בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה”. וגם להמשיך לפסקה 17: “אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן… במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו”.

לחשוב על עוז הרוח והראייה קדימה שאפשרה את הניסוח והחתימה של כלל היישוב היהודי דאז, תוך כדי מלחמה קשה והתארגנות לפלישת ארצות ערב, כדי לחסל את המדינה שזה עתה הוכרזה. מפעים.

אני מציע לך גם לקרוא את המלים ששלח חיים בר-לב, אז מג”ד בחטיבת הנגב (ולימים רמטכ”ל) למפקד החטיבה, לאחר הקרבות בקיבוץ נירים, ב-15 במאי 1948, יום לאחר ההכרזה: “בקרב נירים הוכרעה המלחמה. אם 39 מגנים עמדו מול כ-1,000 מצרים שהסתייעו במטוסי קרב, תותחים ושריון ויכלו להם – יעמוד כל היישוב העברי במלחמה”.

אני מודה. עברנו שנות דור. דור תש”ח דמיין מדינה אחרת. וחברה אחרת. הוא פחות דמיין את המשפחות שלי שהגיעו מלוב ומסוריה. הוא לא דמיין את העוצמה של החברה החרדית, שנבנתה על העתקת האודים המוצלים ממזרח אירופה. הוא בטח לא דמיין את התפנית של הציונות הדתית, שהשקיעה את מרב משאביה בהעתקת מודל ההתיישבות (שעל פיו הוקם נירים בליל 11 הנקודות, במוצאי כיפור 1946) ליהודה ולשומרון וגם לרצועת עזה. הוא גם לא דמיין את הכוח הצבאי שבנינו. את העוצמה הכלכלית. וגם את הכוח האזרחי לתפארת. גם זה שהוציא אלפים לרחובות ב-2023.

אין לנו את הכוחות להכריע באופן בלעדי מה ילד יום. יש לנו כוחות, מוגבלים ונפלאים, ללכת לכיוון הנכון. להיות במקום שבו אכפת לנו. שבו כואב לנו מול כל שלט שני, אבל אנחנו יכולים להיענות לו. לא להשקיף מהיציע, אלא לרדת למגרש ולתת את מה שיש לנו. ולנצח. גם בלב התקפת הדמים… גם בלב ההרס בעזה שלא הביא לתוצאות חד-משמעיות… גם בלב הבידוד הבינלאומי המתרגש עלינו… גם בלב המשבר הכלכלי.

אני קורא לך להצטרף אליי ואלינו, ולא ליפול לתהום. ולפתוח פרק חדש ומלא תקווה בשגשוגה של ישראל. עכשיו.