מכתב לאחיותיי האיראניות

אני רוצה שתצאו לרחובות טהראן. במאות, באלפים, ברבבות, אני רוצה לצפות בכן בגאווה ובהשתאות בטלוויזיה שלי, לראות אתכן בשלל בגדים צבעוניים וצעיפים, שורפות בכיכר העיר את החיג’אבים והרעלות. הלוואי שתניפו ידיים ותתקעו אצבע משולשת בפרצופה של חונטת הגברים הדתיים הפנאטיים ששולטים בכן ומדכאים אתכן והורגים בכן, ושלא תדפקו חשבון לאף אחד. אומץ לבכן מעורר השראה. 

אני לא רוצה שתצאו לרחובות טהראן. אני לא מוכנה שעוד אחת מכן תירצח, תיעצר או אפילו תחטוף מכות מאיזה שוטר מיזוגן חמום מוח. כל שם של צעירה ש”מצאה את מותה” אצלכן שובר לי את הלב. ובשבועיים האחרונים אלה היו שתי נערות בנות 16! בבקשה, אחיות איראניות אמיצות יקרות, תירגעו. תניחו לזה. שבו בבית בשקט, תלבשו מה שצריך, תסתירו מה שצריך, רק אל תשחקו לידיהם. אל תתנו להם עילה לפגוע בכן. אנא מכן, עשו כל מה שאפשר כדי להישאר  בחיים. כל השאר זה מותרות.

אני רוצה שתהיו מודל לחיקוי לכל אישה. צברתן מוניטין. אתן כבר מהוות דוגמה לכל ילדה, נערה ואישה בעולם. כל הכבוד לכן! המשיכו להפגין אומץ לב בלתי נתפס (כי אתן הרי יודעות בדיוק מהו המחיר שאתן עלולות לשלם), תעלו עוד ועוד סרטוני מחאה ליוטיוב, תתפרעו בכיכרות הערים, חישפו רגליים וזרועות. פזרו את שיער ראשכן, נפצו לכל הרוחות את חומות הכלא שחבורת גברים אלימים בנתה סביבכן. אני אומרת לכן – אומץ לבכן ייחקק לעד בספר דברי הימים של האנושות בכלל ושל העולם הנשי בפרט. 

אני לא רוצה שתהיו מודל לחיקוי לשום אישה. זה מסוכן מדי. וזה בטח לא שווה את החיים שלכן. גם אם החיים שלכן נחבאים, מוגבלים ומאויימים, עדיין, יש לכן חיים: גם מתחת לחיג’אב, אתן יכולות להגשים חלומות, ללמוד, לגדול, להתפתח, לחוות אהבה. תיקחו את מה שיש. תראו את האחיות שלכן בסעודיה, הן החזיקו מעמד כמוכן, עשרות שנים, והנה, בקיץ קסום אחד לפני 4 שנים הוד רוממותם הגברים השולטים שם הרעיפו עליהם את הזכות לנהוג במכוניות! תחזיקו מעמד עוד קצת ואולי זה יגיע גם אליכן. ובהמשך, עוד ועוד הטבות. חכו!

אני רוצה שתובילו את המהפכה הזאת! אתן אלה שמייצרות את רוח השינוי. כי המצב הוא בלתי נסבל ואי אפשר להמשיך לחיות ככה. די. מספיק. אנחנו בשנת 2022. נשים מנהיגות מדינות ברחבי העולם, נשים מובילת בכל תחומי החיים. לא יתכן שקבוצת גברים מוכי אמוק ועלובי נפש ימשיכו לעשות בכן כל העולה על רוחם ועל נפשם המעוותת. זה בלתי נסבל. אני אישית באמת פשוט לא יכולה יותר לסבול את זה! מהסא אמיני, ניקה שהקראמי, סרינה אסמעילזאדה (וכל מי יודע כמה הנרצחות האחרות שעוד לא שמענו עליהן), לא מתו לשווא. הדם שלהן מסמן את נתיב המהפכה האדירה שאתן עושות עכשיו. אז המשיכו לחולל אותה, בבקשה.

אני לא רוצה שתובילו את המהפכה! אחיותיי האיראניות היקרות, המדוכאות, המוכות, האומללות, שמרו נפשכן. “מהפכה פמיניסיטית” ו”איראן” זה לא באמת הולך טוב ביחד. הפגנות ברחובות? יצאתן מדעתכן? החשש שלהם מפני מהפכה נשית רק יגביר את הזעם של האייתולות כלפיכן ויגרום להם לעצור ולהרוג יותר ויותר מכן. אז אל תהיו צודקות, תהיו חכמות. סבלניות. צריך לדעת מתי לצאת במהומות. העיתוי פה הוא ענין קריטי. הוא חייב להיות נכון ומדויק. לפי שעה, ברור שעוד לא בשלה העת. אין לכן שם עם מי לדבר. ולמרבה הצער, אין כל סיכוי למאבק שלכן.

אני לא יכולה לדמיין איך אתן חיות ככה בכלל. כשכל דבר הכי פעוט ושולי, כמו קווצת שיער סוררת או שני ס”מ מהקרסול שנגלה, עלול לעלות לכן ב… חיים? איך אתן מצליחות לישון בלילה? אין אתן מסוגלות לקום בבוקר ולצאת לעבודה? איך אתן מנהלות חיי משפחה? איך אתן מתהלכות בכלל ברחוב, כשמכל פינה יכול להגיח איזה חבר במשטרת הצניעות הארורה, לעצור אתכן, להכות אתכן, לפגוע, לפצוע, להביא למותכן הפתאומי? איך?

אני יכולה לדמיין טוב מאוד איך אתן חיות ככה. כי גם אצלנו בישראל ה”דמוקרטית”, ה”נאורה”, במרחק 30 דקות נסיעה מהבית שלי, נשים ערביות מוסלמיות חיות ככה בדיוק. גם הן נאלצות לעטות חיג’אב ורעלות, גם הן הולכות בבתים וברחובות שפופות ומבוהלות. כן, גם אצלנו, בישראל, ב”מערב”, נשים (ערביות ויהודיות) נרצחות בידי גברים בקצב של אחת לשבועיים בממוצע. ידעתן את זה? ונשים פלסטיניות בעזה ובגדה המערבית, ונשים בדואיות בנגב ובצפון הארץ, חיות ממש כמוכן תחת משטר אימה ודיכוי, מתות מפחד ומתות בידי הבעלים, האחים, הדודים והאבות שלהן. רק כי ניסו לחיות.

אלוהים אדירים, לחיות שם, ככה, באיראן הפנאטית המשוגעת הזאת. כי אצלכן זה לא בתיאוריה, זה לא משהו רחוק ודמיוני, זה ממש קורה, יום יום, במרחק כלום מהבית שלכן, הרוע והאלימות אורבים לכן בכל פינה. אין לכן רגע של שקט. כל הזמן בדריכות, בציפיה לנורא מכל.

אלוהים אדירים, לחיות כאן, ככה, בישראל הפנאטית והמשוגעת הזאת. כי גם אצלנו, אחיות אהובות, זה לא בתיאוריה. זה לא רחוק ודמיוני. גם אצלנו, הנשים היהודיות הישראליות, זה לא כל כך שונה. החרדיות וחלק מהדתיות חיות חיים די דומים לשלכם. גם הן חייבות להסתיר את עצמן ואוי למי שנתפסה כלא צנועה. אבל גם אנחנו, החילוניות, החופשיות לכאורה, חיות במשטר פחד אינסופי 24/7. פחד מהתפרצות פתאומית של גבר אלים בסביבתנו הפרטית. פחד מלהגיד לא לבעל שלנו כשהוא רוצה סקס כי אולי יימאס לו. פחד מוות מללכת בחניון בלילה לאוטו, כי בכל מקום אורב אנס פוטנציאלי, פחד מאוד דומה לשלכן.

אני רוצה לחזק אתכן ולתמוך במאבק שלכן. אם הייתי יכולה, הייתי באה אליכן וצועקת ומוחה ביחד אתכן.

אני לא רוצה לחזק אתכן ולתמוך במאבק שלכן. אני מעדיפה שהוא ישכך ויתפוגג ושלא תיפול עוד שערה משערות ראשה של אישה איראנית אחת בגלל זה.