מכחישי קימורים

בשעות הבוקר המאוחרות מתחיל הכפר היווני הרדום לרחוש פעילות מינורית. אני יושב על הטרסה של אחת משתי הטברנות שמעטרות את רצועת החוף הזעירה – שולחן עץ פצוע לפניי ומשענת כיסא רצוץ לגבי. כמה תיירים קשישים משתרעים על מצע החלוקים הלבנים, היפים להפליא, שהעניקו לכפר את שמו. מדי פעם מגיח מי מהם לרחוץ במים הצוננים והרגועים. תחת חסותה של השמש הקיצית נמתחת היריעה הכחולה של הים התיכון, נגועה בכתמי טורקיז שנפרסים לאורך שוליו הסלעיים של המפרץ. העין צופייה למרחק, סוקרת את קו המפגש בין מים לשמיים שנמסך בערפול חלומי. אני חייב להודות שהוא נראה לי ישר כסרגל.

סירת דייג משייטת לה דרומה וגולשת בהדרגתיות אל מעבר לאופק. עד שהיא נעלמת. למה נעלמת הסירה? הנה היא לנגד עיניי – ההמחשה הקלאסית לכך שהעולם הוא כדור. התופעה הזו עוררה כידוע מאז ומתמיד את סקרנותם של בני האדם, וגרמה להם לערער על המיתולוגיות העתיקות שהניחו אותנו על פלטה סטטית, כלואים תחת כיפת רקיע סגורה ונתונים לשלטונם השרירותי של האלים. ביוון העתיקה הלך והתגבש רעיון הגלובוס והתקבל כמוסכמה בקרב לא מעט ממשכיליה. הפילוסוף אריסטו, בן המאה הרביעית לפנה”ס, תיעד את זה בכתובים לאחר שהבחין במהלך מסעותיו במיקומים המשתנים של הכוכבים בשמיים. “את זה אפשר להסביר רק באמצעות שטח קרקע קמור,” הוא קבע. גם צורת הצל שהארץ מטילה על פני הירח בזמן ליקויו עזרו לו להגיע למסקנה הזאת. כמה עשרות שנים לאחר מכן, הצליח האסטרונום היווני–מצרי ארטוסתנס לחשב כמעט במדוייק את היקף כדור–הארץ.

על פי דגם הארץ השטוחה, העולם הוא מעין דיסק שנמצא בתוך מערכת סגורה, עם רקיע שעשוי מחומר בלתי ידוע ועם מסדר עצום של כוכבי–שבת מסתוריים. השמש והירח נמצאים במרחק של כמה אלפי ק”מ, והם נעים במסלולים מורכבים שמסבירים (לדברי תומכי המודל) את אשליות השקיעה והזריחה, את חילופי העונות, כמו גם את יתר התופעות הנצפות. במרכז העולם נמצא הקוטב הצפוני, ומסביבו מתנשאת חומת קרח עצומה שאנו טועים לזהות בה את יבשת אנטארקטיקה. “זו הסיבה שאי אפשר לטייל לעומק היבשת, ואף מטוס לא רשאי עבור מעליה,” אומר אייל גולן. זו היתה, לדעתו, התכלית של הברית האנטארקטית שנחתמה ב 1961- , שהפכה את האזור לשטח סגור וסודי

הרעיון החדש, על השלכותיו המעשיות והפילוסופיות, הדהד ברחבי העולם העתיק והציב את גלגלי ההיסטוריה על נתיב שממנו כבר לא היתה דרך חזרה. אולם לדידה של “תנועת הארץ השטוחה” היתה זו בסך הכל

לידתה של הונאה כבירה שניתקה את האנושות מטבעה הרוחני והרחיקה אותה מתבונת התרבויות של ראשית הציוויליזציה. אלה היו ניצניה של החשיבה המכניסטית, שמכפיפה את היקום למערך סדור של חוקים שרירותיים ושמתעקשת שכל תופעה בטבע ניתנת להסבר על ידי מנגנוני סיבה ותוצאה. השאיפה הקדומה של האדם להעמיק אל שורש הקיום באמצעות חיפוש פנימי נפגמה.

“זה הרבה מעבר לצורתה של הארץ ומבנה היקום,” אומר אייל גולן, “שטוחיסט” גאה מהוד–השרון, “אנחנו צריכים להגיע להבנה מתוך חוויה פנימית והגיון חושי, לתת כבוד לעצמנו כבני אדם. זה מחייב אותנו ללמוד את התרבויות שהיו לפני העת העתיקה, שלא נשאר מהן כלום פרט לפירמידות ולמיתוסים דומים להפליא בכל חלקי העולם.”
במאה השנייה לפנה”ס גיבש האסטרונום בן אלכסנדריה קלאודיוס פתולומאוס (תלמי) את המודל הגאוצנטרי, לפיו הארץ הנייחת נמצאת במרכז ומסביבה חגים השמש, הירח ושש פלנטות. הדגם הזה אומץ מאוחר יותר על ידי הכנסייה הקתולית ושלט בכיפה במשך כ- 1500 שנה, עד אשר הופיע הכומר הפולני קופרניקוס והפך את הקערה הפלנטרית על פיה. מעתה והלאה, השמש ניצבה במרכז היקום, וכדור–הארץ, נזר הבריאה, היה כוכב לכת שסובב על צירו, מלווה תמיד בחברתו החייכנית של הירח.

היו אלה ימי הרנסאנס וסמכותו הקשיחה של הוותיקן החלה להתרכך קמעה. קופרניקוס אמנם לא הצליח להדביק את הקהילה המדעית בתיאוריה שלו, ופרסומיו אף נאסרו, אולם את הלפיד שהצית, כבר אי אפשר היה לכבות. האסטרונום והפיזיקאי גלילאו גליליי הצליח למצוא ראיות למשנתו של קופרניקוס בתצפיות שערך עם הטלסקופ שפיתח במו ידיו. הוא פרסם ספר בנדון, עמד בשל כך למשפט האינקוויזיציה ובילה את שנותיו האחרונות במעצר–בית. לפי האגדה, לאחר הודאתו באשמה הוא הוסיף את המשפט האלמותי “אף על פי כן, נוע תנוע”, שנצרב בתודעת התרבות המערבית כסמל של מרי ומחשבה חופשית.

האסטרונום הגרמני יוהאנס קפלר, בן זמנו של גלילאו, שכלל את המודל ההליוצנטרי (שבו השמש היא המרכז) וניסח את עקרונות התנועה הפלנטרית סביב השמש. אייזק ניוטון, לכאורה בעקבות תפוח שנפל מהעץ, הגה את רעיון הכבידה ואת חוקי המכניקה האחידים ששולטים בטבע. שנים רבות לאחר מכן צלל אלברט איינשטיין אל מסתורי הזמן, המרחב והאור, ניסח את היחס בין מסה ואנרגיה, ופרץ את מחסום שביל החלב אל מרחביו הנצחיים של יקום יציב ואינסופי. מאוחר יותר הפריכו חוקרים את טענת היציבות של איינשטיין, ובעקבות תצפיות בגלקסיות רחוקות הגיעו למסקנה שהיקום נולד לפני כ–14 מיליארד שנים. כך נולדה תיאוריית המפץ הגדול, המהווה אולי את החלופה המדעית לסיפור הבריאה, שממנו נכחד הפעם מקומו של היוצר הכל–יכול.

זהו, על קצה המזלג, תקציר התפתחותה של האסטרונומיה המקובלת – אותו “שקר גדול” שמשתרע מפיתגורס ועד נאס”א ושנרקם על ידי “הבונים החופשיים, הישועים והאקדמיה הדוגמטית”. תכלית המאמר אינה לצלול אל עומק מחילת הארנב הזו, אלא לנסות לתהות מעט על קנקנה של תנועת הארץ השטוחה, להבין את מניעיה ואת המוטיבציה שלה להפיל את הבניין המדעי והתרבותי העצום שלמדנו לקבל כמובן מאליו. מבחינתם של “מכחישי הקימור”, לא רק שהארץ אינה עגולה, אלא שכל תפיסת היקום שלנו מעוותת מיסודה. הירח והשמש זהים בגודלם ונמצאים לא רחוק מאיתנו, השמים הם כיפה סגורה, הכוכבים הם הולוגרמות מסתוריות, הגרביטציה היא רמייה פסאודו–מדעית והחלל הוא מיתוס שאין כל הוכחה לקיומו . מכך יוצא, כמובן, שתמונות הקימור של נאס”א הן אשליות של עדשת עין הדג, שצילומי כדור–הארץ מן החלל הן הדמיות מחשב, ושהאסטרונאוטים לא מרחפים בוואקום שחור ונטול כבידה אלא משדרים בעצם מאולפנים משוכללים או שוחים באקווריומים ענקיים.

אייל גולן – “אני אישית התעוררתי לפני שנתיים וחצי, זה היה ממש קשה. התחביב שלי היה אבולוציה וגם הכרתי טוב את המודל ההליוצנטרי. רעיון הארץ השטוחה ממש הצחיק אותי והחלטתי שאפריך אותו. אבל מהר מאוד הפכתי לשטוחיסט”

אייל גולן (לא ההוא), 52, אמנם מתהדר בזקן עבות ובתלתלי פרא, אך הוא אינו עונה לדימוי שרבים עשויים להדביק לשטוחיסטים. הוא נשוי, אב לשלושה ילדים, ועובד בחברה שמפתחת מוצרים רפואיים לשוק הקנאביס הרפואי. ניכר בו שיש לו ידע רחב ומגוון – לא רק באסטרונומיה, אלא גם בפילוסופיה, בכתבים עתיקים ובספרות המודרנית. דיבורו רהוט ונלהב, והוא אוהב לקפץ בחדווה מנושא לנושא. משפט שמתחיל במסעותיו של אודיסאוס עשוי להמשיך אל טולקין ותלמי ולהסתיים בהסבר על האופן (השגוי, לדעתו) שבו מדדו את מרחק השמש מכדוה”א.

“אני אישית התעוררתי לפני שנתיים וחצי,” הוא אומר, “זה היה ממש קשה. התחביב שלי היה אבולוציה וגם הכרתי טוב את המודל ההליוצנטרי. רעיון הארץ השטוחה ממש הצחיק אותי והחלטתי שאפריך אותו. אבל מהר מאוד הפכתי לשטוחיסט.” “ולמה אתה צריך את זה?” אני תוהה. “למה לך להיחשב בעיני רבים כמטורלל או אפילו אידיוט?”

“יש עיקרון בודהיסטי,” הוא עונה,”שאומר שאם למדת משהו חדש וזה עשה לך טוב, אז אתה כנראה בדרך הנכונה. זו קודם כל חוויה של התעוררות – תהליך של העמקת ההבנה הרוחנית. רעיון הארץ השטוחה הוא רק חלק אחד בפאזל גדול ומסתורי.”

בכל הקשור לצורת העולם אנחנו מתקשים למצוא שפה משותפת, אבל השיחה בינינו מתנהלת ברוח טובה. במדיה החברתית, לעומת זאת, מעורר העניין לעתים קרובות רגשות לוהטים, דיונים סוערים ואף האשמות הדדיות. גולן מדגיש שמטרתו אינה לחשוד בכל תיאוריה קיימת, ובוודאי שהוא אינו מעוניין לעורר כעס מיותר. זה רק מחמיר את היכולת לשכנע אחרים, הוא אומר. “רוב מי שהתעוררו לזה הם אנשים רגילים שהיו מספיק אמיצים להמשיך עם החקירה עד הסוף. הרבה אחרים מצטרפים עכשיו לגל שתפס תאוצה בעשור האחרון.”

את התאוצה הזו אי אפשר להכחיש. נדמה שנוכחותה של תפיסת העולם השטוח בהווייה הציבורית ובמרחב הסייברי רק הולכת ומתחזקת. אייל טוען שזה קשור למשברים הכלכליים של תחילת העשור, שחיזקו את “אי–האמון בממסד המדעי שמסתמך בעיקר על הנחות מוסכמות.” לדבריו, יותר ויותר אנשים “יוצאים מן הארון”, כלומר, מתפישת הכדור העגול, ומצטרפים בפומבי למאמץ הגדול “לפענח את המטריקס ששולט על האנושות כבר אלפי שנים.”

“איפה הקימור?” שבים ושואלים השטוחיסטים. אם העולם עגול, הרי היינו יכולים להבחין בזה. ובאמת, העין המשקיפה משפת הים מזהה קו אופק ישר וארוך, וזה לא ישתנה גם אם נטפס על מגדל או אפילו נגביה עוף במטוס. ההסבר המקובל לכך הוא גודלו העצום של כדור–הארץ ביחס לאדם. “זה כמו אמבה על כדור פורח. אין לאדם פרספקטיבה מספיק טובה לראות את הקו העקום.” שטוחיסטים חרוצים אף עורכים ניסויים שעשויים לעורר תמיהה בקרב ההדיוט הסקרן. באתר יו–טיוב ניתן למצוא סרטון שבו העיר שיקגו נראית לעין מהצד הנגדי של אגם מישיגן, במרחק של כ- 80 ק”מ. על פי נוסחת הקימור של הארץ, העיר היתה אמורה להסתתר בעומק של כ- 500 מ’ ביחס לנקודת מבטו של המתבונן.

בישראל נערך ניסוי שבו הצליחו לצלם מעבר לכנרת הבזק של מראה בגובה פני המים, ממרחק של יותר מ- 9 ק”מ. אייל גולן שלח לי וידאו שבו הוא מצלם מחוף פולג את אסדת לווייתן, שנמצאה במרחק של כ- 35 ק”מ והיתה אמורה להיות מוסתרת לחלוטין מאחורי הקימור. יש תשובה מדעית לטענת אנשי מדע ששוחחתי עמם, זוהי בסך הכל תוצאה של קרני האור שמתעקמות באטמוספירה ומאפשרות לנו לראות אובייקטים מעבר לקימור. כך נוצרת התפיסה החושית המוטעית שהמשטח הוא ישר.

על פי דגם הארץ השטוחה, העולם הוא מעין דיסק שנמצא בתוך מערכת סגורה, עם רקיע שעשוי מחומר בלתי ידוע ועם מסדר עצום של כוכבי–שבת מסתוריים. השמש והירח נמצאים במרחק של כמה אלפי ק”מ, והם נעים במסלולים מורכבים שמסבירים (לדברי תומכי המודל) את אשליות השקיעה והזריחה, את חילופי העונות, כמו גם את יתר התופעות הנצפות. במרכז העולם נמצא הקוטב הצפוני, ומסביבו מתנשאת חומת קרח עצומה שאנו טועים לזהות בה את יבשת אנטארקטיקה. “זו הסיבה שאי אפשר לטייל לעומק היבשת, ואף מטוס לא רשאי לעבור מעליה,” אומר אייל גולן. זו היתה, לדעתו, התכלית של הברית האנטארקטית שנחתמה ב- 1961, שהפכה את האזור לשטח סגור וסודי.

נחום שחף הוא פיזיקאי עטור פרסים, עמית משרד המדע, והיה בין מובילי הפיתוח של המזל”ט הישראלי. הוא מתעמת מדי פעם עם שטוחיסטים, ומשתדל, לדבריו, לעשות זאת בסבלנות ובגישה בלתי מתנשאת.
“אני דווקא שמח שעולים ערעורים על תיאוריות דומיננטיות,” הוא אומר. “הספק הוא הבסיס של החשיבה האינטלקטואלית.” הוא גם סבור שהממסד המדעי הרוויח ביושר את חוסר האמון בו. “יש לכך שורשים היסטוריים, וראינו את זה בא לידי ביטוי בתקופת הקורונה.” הוא מודה שאין לו תשובות מלאות לכל השאלות שמאתגרות את הדגם ההליוצנטרי. “אבל,” הוא מדגיש, “המודל השטוח נוגד לא רק את הגיאומטריה האוקלידית הבסיסית, אלא גם את תופעות הטבע הכי אלמנטריות. די להביט בצל של הכדור בזמן ליקוי ירח.” על גבי ארץ שטוחה, הוא מוסיף, השמש לא היתה יכולה לשקוע לעולם, ותמיד היה ניתן לראותה באופק.

הוא מנסה לענות בסבלנות ראויה להערכה על כמה קושיות אלמנטריות שהציתו את סקרנותי. “התקמרות המים היא תוצאה של כוח המשיכה הרדיאלי שפועל על כל יחידת מסה באופן שווה,” הוא מסביר. זו גם התשובה, לדעתו, לעובדה שהמטוסים שומרים על גובה קבוע מעל פני הקרקע, בלי שיצטרכו להנמיך מדי פעם כדי להתאים את עצמם למסלול המתעגל. הספינה לא תמיד נעלמת מעבר לאופק בגלל הקימור, אלא בשל הערפיליות שנוצרת מעל המים, לכן היא שבה לשדה הראייה אם מביטים בה מבעד למשקפת. “אבל בסוף היא תיעלם, גם אם תשתמש בעדשה הכי טובה.”

הארגון המזוהה ביותר עם התנועה הינו “אגודת הארץ השטוחה”, שהוקמה בשנות החמישים בבריטניה ועברה לקליפורניה בשנות השבעים תחת הנהגתו של אדם בשם צ’ארלס ג’ונסון. בשיאה, היו בה כמה אלפי חברים, אך אי אפשר לומר שהיא הטביעה חותם משמעותי על התודעה הציבורית. אלא שמאז תחילת המאה ה- 21 השתנו פני הדברים והקהילה החלה לקבל תשומת לב מוגברת – לא רק בזכות האינטרנט, אלא גם בשל העובדה שהמסרים השטוחיסטיים התנערו מהציביון הדתי–נוצרי והחלו מתיימרים להשתמש בכלים מדעיים על מנת לפרק את הקונסנזוס החזק ביותר בהיסטוריה.

גולן, מצדו, חושד בפעילותה ובכוונותיה של האגודה, וטוען שהיא עושה מאמיץ כביר כדי להגחיך את הדימוי של השטוחיסטים. “אנחנו לא זקוקים להנהגה,” הוא מוסיף, “טוב יותר לתנועה להישאר מפוזרת ובלתי ממוסדת.” כך או כך, התופעה הולכת ותופחת, וכבר אי אפשר להתעלם מקיומה או לבטל אותה כאיזו התרחשות איזוטרית או זבוב עקשן שטורד את מנוחת המדען. היום זוהי קהילה שמתהדרת במארג של פרסומים עצמאיים, במוסיקה משלה, בסחורה ייחודית ובשורה של ידוענים שפרשו עליה את חסותם (כדוגמת כוכב הכדורסל קיירי אירווינג). יש לה אתרי אינטרנט רבים ופלטפורמות לשיתוף מידע, והיא מארגנת כנסים בינלאומיים ואפילו יוזמות לעריכת ניסויים שנועדו להפריך את “מיתוס הכדור”. נציגיה מוזמנים מדי פעם להופיע בתוכניות טלוויזיה, וסרט תיעודי על אודותיה שודר בנטפליקס בשנת 2018. בסקר שנערך בארה”ב באותה שנה, ענו כשישית מהנשאלים שהם אינם בטוחים לחלוטין שהעולם הוא עגול.

אני מעז לשאול את גולן האם הוא לא חושש לעתים כי נפל למלכודת מתוחכמת שתכליתה להגחיך כל יוזמה המאתגרת את המדע הממסדי – כמו, למשל, הביקורת המושכלת והמבוססת על בהלת הקורונה ועל משטר החיסונים. משרד הבריאות הרי שש ליצור את האסוציאציה הזו כמו למשל בציוץ ממרץ האחרון שנועד לעודד התחסנות בבוסטר: “אל תהיו מאלה שחוטפים את זה קשה רק כי הפחידו אתכם – אם אתם לא מאמינים שהעולם שטוח, אין שום סיבה שתאמינו שהחיסונים מסוכנים.” (אין ספק שדוברי משרד הבריאות יודעים פרק או שניים בהלכות הפרופגנדה). “דווקא החשש הזה הוא המלכודת,” הוא משיב. “זהו הנשק בידיים של הממסד להרחיק אנשים מהאמת. אנחנו רוצים לנטרל את הנשק הזה. אבל בחשבון סופי זה לא רלוונטי. אנחנו שואפים להסתכל קדימה – לראות מעבר לקימור.”

השיחה עמו מהנה. מעניין להתרשם מאוצר הידע שלו ולהאזין לרשת הטיעונים שהציג, שחלקם, אני חייב להודות, עוררו בי סקרנות כלשהי. הוא עדיין רחוק מלשכנע אותי בתוקף האפשרי של תפיסת עולמו – בין היתר בשל המודל הסגור וההרמטי שהוא מציע כחלופה למודל ההליוצנטרי. מה גם שתיאוריית הארץ השטוחה, גם אם אינה מניפולציה קונספירטיבית, ללא ספק משמשת כרגע כנבוט יעיל לחבוט בכל עמדה אלטרנטיבית לממסד האקדמי–תאגידי.

ועדיין, אני מודה, קשה לי שלא לחוש אמפתיה כלפי מי שבוחר במודע לקרוא תיגר על המוסכמות הכי קדושות של החברה, ואף לשלם על כך מחיר אישי. הרי כפי שלמדנו בשנתיים וחצי האחרונות, כולנו עלולים למצוא את עצמנו, בנסיבות מסויימות, בן רגע, בשל הבעת עמדה כזו או אחרת, מזוהים בעל כורחנו עם הצד המטורלל והנלעג של האנושות.