מכונת ריגול משומנת

מזה כמה שבועות, מאז החלה לטפטף סדרת הגילויים שנודעה בשם “תיקי טוויטר”, צוהלת הרשת החברתית. החשיפה המפורטת על אודות התנהלותם המגלומנית של ראשי תאגיד התקשורת שהתאפשרה באדיבותו של השריף החדש אילון מאסק, מוגשת לציבור באשכולות של ציוצים על ידי ארבעה עיתונאים בעלי מוניטין: מאט טאיבי, בארי ווייס, לי פאנג ומייקל שלנברגר. מן המסמכים וההתכתבויות הפנימיות שהגיעו לידיהם מצטיירת תמונה עגמומית של מניפולציה, צנזורה שיטתית ומאמץ מכוון לנווט את דעת הקהל בכיוון שתאם את הזהות הפוליטית של האוחזים במושכות, וחמור מכך, גם את האינטרסים החשאיים של מערכת הביטחון וקהילת המודיעין בארה”ב.

זהו ללא ספק הסיפור העיתונאי המשמעותי ביותר של התקופה. השלכותיו חוצות גבולות לאומיים, אידיאולוגיים ותרבותיים. זו כנראה הסיבה לכך שפלח ניכר של העיתונות האמריקנית והעולמית מתייחס לפרשה בתערובת של התעלמות וזלזול, בצירוף סיקור לקוי הנוטה לדלג מעל הפרטים המרעישים ביותר.
שמונה שרשורים פורסמו עד כה וזרעו אור על האופן המחפיר שבו נוצלו כלי הניטור והפיקוח של טוויטר שנועדו במקור “להתמודד עם ספאם ולמנוע הונאות פיננסיות”. בפועל, הם יועדו לקידום מסרים של המפלגה הדמוקרטית ובה בעת לצמצום החשיפה של דמויות מן העבר השני של המתרס הפוליטי. עוד התברר שבמשך זמן רב התקיים ערוץ תקשורת ישיר ועקבי בין בכירים בטוויטר לבין סוכנויות ממשל שונות, באמצעותו הוסרו ציוצים ונחסמו חשבונות רבים ללא כל עילה מוצדקת, לעתים של פרופילים סאטיריים, שחטאם היחיד היה הומור שצרם לאוזן הרגישה של ה–FBI.

ידוע מזה שנים שתחת אצטלת “המאבק בדיסאינפורמציה” הרשו לעצמם מנהלי הפלטפורמה לאסור מלחמת קודש על עמדות שנגדו את הקונצנזוס המוסדי סביב הקורונה, ובלשונם: “התכחשות לעובדות מדעיות מבוססות ולהנחיות של רשויות הבריאות”. הוטלו גם מגבלות על התבטאויות בנושאי “ביטחון לאומי”, בעיקר בכל הקשור ליחס אל רוסיה והתערבותה כביכול בבחירות לנשיאות בשנת 2016. אבל “תיקי טוויטר” מתמקדים בעיקר במניעים הפוליטיים השקופים שהכתיבו את מדיניות “הפיקוח על התוכן”, זו המדיניות שהובילה להסתרת פרשת האנטר ביידן ובסופו של דבר גם להסרת חשבונותיהם של דונלד טראמפ ושל לא מעט דמויות המזוהות עם המפלגה הרפובליקנית.

התגובה ההיסטרית של טוויטר לחשיפת פעילותו העסקית המפוקפקת של האנטר ביידן והשפעתו המתועדת של אביו, היא ללא ספק הדובדבן שבקצפת החמוצה. הניו–יורק–פוסט שפרסם את הסיפור כשבועיים לפני בחירות 2020 הוא אמנם צהובון בעל נטייה שמרנית ברורה, ועמוד הבית שלו אף מתהדר במאמרי רכילות כגון “תחזיות אסטרולוגיות לידוענים”. עם זאת, הכתבה שבמוקד היתה אינפורמטיבית ומבוססת היטב והעניין הציבורי שהיה בה אינו מוטל בספק, והציבור הזה למד ממנה שמכשירי הלפטופ של האנטר היו מזה כשנה בידי סוכנות ה–FBI שחקרה בחשאי את בנו של הנשיא וידעה בוודאות שהמסמכים והאימיילים שעליהם התבסס העיתון היו אותנטיים, ובוודאי לא תוצר של “דיסאינפורמציה רוסית”.

על פי מאט טאיבי, מנהלי טוויטר ידעו היטב שלא היתה כל עילה חוקית או אחרת לבלום את הפצת הסיפור, ובכל זאת נקטו “צעדים בלתי שגרתיים…״ מחקו קישורים, הדביקו אזהרות בטיחות ואפילו חסמו את האפשרות לשלוח אותם בהודעה ישירה – אמצעי שעד כה נשמר למקרים קיצוניים כדוגמת פורנוגרפיית ילדים.” ההחלטה להשעות את החשבון של העיתון ולצנזר את הפרשה התקבלה “בדרגים הגבוהים ביותר בחברה, אך ללא ידיעת המנכ”ל ג’ק דורסי”, ונעשתה בשיתוף פעולה של היועצת המשפטית הבכירה, ויג’איה גאדה וכן צוות ייעודי בשם “Trust and Safety Council”, שפורק על ידי אילון מאסק לפני כמה שבועות.

למעשה, המנהלים מינו את עצמם לקומיסרים של השיח הפוליטי ולא בחלו בשום אמצעי כדי לבלום את התפוצה של כל ציוץ שלא עלה בקנה אחד עם השקפת עולמם. לצורך כך הם השתמשו בהשעייה ובמחיקה וכן הפעילו טריק לוגריתמי להאטת התפוצה הידוע בשם “שדו–באנינג” (SHADOW BANNING). הראיות לשימוש בכלי הזה עולות בבירור מתוך “תיקי טוויטר” ומאששות את חשדם של פעילים רבים במדיה החברתית – אלה חשו בירידה משמעותית בחשיפה והניחו, בצדק, שמדובר בהתערבות מכוונת מצד האח הגדול.

שלושה מהעיתונאים שאליהם פנה אילון מאסק על מנת להוציא את הסיפור לאור הם דווקא בעלי רזומה פרוגרסיבי מתועד. מאט טאיבי עבד בעבר במגזין “רולינג סטון” וכתב ספר מאוד ביקורתי על טראמפ. הוא נחשב לכוכב בחוגי העיתונות הליברלית עד שהחל לפקפק בפרשת “רוסיה–גייט” ולבקר את המיליטריזם הגואה של ממשל ביידן על רקע התחדשות המלחמה הקרה. מייקל שלנברגר הוא איש תקשורת ופעיל סביבתי שהיה מקושר במשך שנים למפלגה הדמוקרטית, ולי פאנג משמש כתב–חוקר באתר החדשות הליברלי “האינטרספט” (THE INTERCEPT) בבעלות המיליארדר פייר אומידיאר. מתוך הארבעה שפרסמו עד כה את השרשורים המפלילים, רק בארי ווייס היא בעלת נטייה שמרנית מובהקת, אם כי זה לא מנע מהניו–יורק–טיימס להעסיק אותה במשך שנים כעורכת מאמרים בנושאי תרבות ופוליטיקה.

כך או כך, המידע העשיר שהם הצליחו לחשוף עולה לאין ערוך בנפחו ובעוצמתו על ממדיה הצרים של הזירה הבין–מפלגתית העגמומית, שבהתאם לזהויותיה הדלות אנחנו אמורים כביכול לקבוע את עמדתנו. למעשה, הצנזורה האידיאולוגית–פוליטית היא כאין וכאפס בחשיבותה לעומת חיבוק הדוב של “מנגנון הביטחון הלאומי” והשפעתו המכרעת על נתיבי השיח החברתי, בטוויטר בפרט ובמרחב הסייבר בכלל. וזוהי, כמובן, העצם העסיסית ביותר שחולצה מהמחבוא. “הקשר עם ה–FBI היה נרחב ועקבי,” כותב טאיבי, וטוען שטוויטר התנהלה “כאילו היתה חברת בת” של הסוכנות הפדרלית. בעשרות האימיילים ובשיחות הטלפון השגרתיות עם סוכני “היחידה למעקב אחר המדיה החברתית” של ה–FBI, נענו בחיוב רוב “הבקשות” להסרת פרסומים שנחשדו “בהשפעה של גורמים זרים ובניסיון לשבש את הבחירות”, ובכללם ציוצים סאטיריים שקיבלו חשיפה נמוכה מאוד.

במוקד ההתקשרות הרציפה עם הרשויות ניצב ג’ים בייקר, שהוצנח לעמדה חשובה בטוויטר לאחר ששירת כעורך–דין בכיר ב–FBI ושימש כפרשן ברשת CNN. בייקר אמנם פוטר על ידי אילון מאסק עם הופעת הגל הראשון של “התיקים”, אבל הוא רק אחד מני רבים שגויסו על ידי החברה מצמרת השירות הציבורי. מה עוד שפעילותו משקפת נדבך קטן של מעורבות מנגנוני הביטחון והמודיעין בתוך הפלטפורמה הפוליטית החשובה בעולם. השרשור האחרון בפרשה (נכון לכתיבת שורות אלה), שפורסם על ידי לי פאנג, חושף את הסיוע הישיר שהעניקה טוויטר למבצעי “הלוחמה הפסיכולוגית” שהפעיל הצבא האמריקני במדיה החברתית, בניגוד להבטחתה המוצהרת “לבלום כל סוג של מניפולציה ממשלתית.” החברה אף נענתה ברצון לבקשת הפנטגון להגביר את החשיפה של פרופילים מזויפים, שתפקידם היה להפיץ מסרים בגנות איראן ובשבח הפצצות המל”טים האמריקניים, ואפילו בתמיכה במלחמה הפושעת שמנהלת סעודיה בתימן.

הכניעות שהפגינה טוויטר בפני סמכותה של הקהילה הצבאית והמודיעינית היא לא תופעה חדשה. למעשה, היא מסמלת מגמה ארוכת שנים שהעיתונאי העצמאי גלן גרינוולד כינה: “המיזוג בין המדיה החברתית לבין מערכת הביטחון.” לדעת גרינוולד (שקנה את עולמו עם הדלפת “מסמכי סנודן” אך הפך לאחרונה לפרסונה נון גראטה בסלונים הליברליים), התקשורת המסורתית משועבדת מזה שנים לאינטרסים של סוכנויות הממשל ושל יצרניות הנשק, והמידע שנחשף בתיקי טוויטר משקף את התפשטות התופעה אל הזירה הפראית של האינטרנט. כבר לפני 45 שנים חשף העיתונאי קרל ברנשטיין שנודע בזכות חלקו בחקירת פרשת “ווטרגייט” את קיומו של “מבצע מוקינגבירד” שבמסגרתו השתילה ה–CIA מאות סוכנים בעמדות משפיעות בתקשורת הכתובה והמשודרת ושכנעה עיתונאים רבים אחרים לשתף פעולה בהפצת מסריה של סוכנות הביון. כיום, טוען גרינוולד, אין צורך יותר במבצעים חשאיים, שכן התקשורת מתגייסת מרצונה הטוב לייצג את קהילת המודיעין, ורבים מבין פורשיה אף משמשים כפרשנים בפלטפורמות הפופולריות ביותר.

מצד אחד, המדיה החברתית מציבה אתגר קשה יותר למשטר החפץ לפקח על פעילותה ולתמרן את המסרים המהדהדים בה. ולכאורה, זהו מרחב פתוח והמוני המקיים אינטראקציה פוריה בין מגוון הביטויים האנושיים עלי אדמות, ואפילו הצנזורה המחמירה ביותר לא יכולה להכתיב את עמדתם של מיליארדי משתמשים פרטיים. מנגד, הכלים המתוחכמים העומדים לרשות מנהלי הפלטפורמות, בצירוף שיתוף הפעולה ההדוק עם גורמים שיש להם ניסיון עצום בלוחמה פסיכולוגית ובמניפולציה של דעת הקהל, מאפשרים לרשויות לווסת את צליליה של מקהלת ההייד–פארק באופן שתואם במדויק את צרכיהן. המדיה החברתית מהווה קרקע מושלמת למעקבים ואיסוף מידע, כך שבמקום להיות התגשמותו האולטימטיבית של החזון הפלורליסטי, היא דווקא מממשת את הפנטזיה הכי פראית ומבהילה של האח הגדול.

המעקבים השיטתיים שעורכים השלטונות אחר אזרחיהם נהוגים בעולם מימים ימימה, גם במדינות דמוקרטיות לכאורה שחוקותיהן אוסרות זאת במפורש. את זה ניתן היה לדעת הרבה לפני הדלפת מסמכי ה–NSA על ידי אדוארד סנודן. פרויקט ECHELON, לדוגמה, היה מבצע ריגול עצום ממדים שהתנהל החל משנות השבעים המוקדמות וכלל את חמש המדינות הדוברות אנגלית. על פי הידוע על הפרויקט, השירותים החשאיים יירטו ותיעדו כל שיחת טלפון, פקס ואימייל, וכל תשדורת אלקטרונית של כל אזרח ואזרחית מהמדינות המשתתפות, ואגרו את המידע כולו בשרתי ענק.

בתחילת המילניום, בעקבות אירועי 9/11, הגתה קהילת המודיעין תוכנית גרנדיוזית בשם TIA שנועדה לפתח בארה”ב מנגנון מעקבים כולל “למניעת התקפות טרור קונבנציונלי וביולוגי,” ואפילו “התפרצויות של מגפות טבעיות.” הפרויקט נחשף על ידי העיתונות הליברלית וזכה לביקורת קשה מצד יריביו הפוליטיים של הנשיא בוש, במיוחד על רקע שורת הצעדים האנטי חוקתיים שנקט ממשלו. בעקבות כך בוטלה התוכנית והקונגרס החליט להפסיק את מימונה.

אבל הרעיון ליצירת מנגנון המעקב האולטימטיבי יחד עם המניעים הכוחניים שעמדו מאחוריו, לא גווע. הוא יצא אל השוק החופשי והחל להתגלם בדמות גופים מסחריים פסאודו–מודיעיניים כדוגמת חברת “פלנטיר” (PALANTIR) של היזם והמיליארדר פיטר ת’יל. המדינה האורווליאנית פשוט עברה הפרטה.

“פלנטיר”, חברת ניתוח נתונים המפתחת טכנולוגיות עבור הפנטגון ושירותי המודיעין, נוסדה באותה שנה שבה בוטל פרויקט TIA. אחת המשקיעות העיקריות היתה קרן הון סיכון בשם “In–Q–Tel” השייכת ל–CIA.
בשנת 2020, במסגרת “המאבק במגפת הקורונה”, קיבלה החברה מהרשויות מידע רפואי אישי של אזרחים על מנת לזהות “קבוצות אוכלוסייה עם סיכון הדבקה גבוה”. לאחר מכן הופקדה החברה על “ניהול הייצור וההפצה של החיסונים” ועריכת “מלחמת אינפורמציה” כדי להתמודד עם “הססני חיסונים”, בעיקר בקרב קבוצות מיעוט. תוכנת גותהאם (GOTHAM) של “פלנטיר” יוצרת מיפוי אישי של אזרחים בהתאם לשיוך משפחתי, שותפים עסקיים, כתובות, חשבונות בנק, גובה, משקל וצבע עיניים. התוכנה משולבת כיום במערכי שיטור בעולם ומהווה את אבן הפינה של יחידות “קדם–פשע” ופרויקטים של “שיטור מתנבא” (PREDICTIVE POLICING), שבעטיים עלולים אזרחים למצוא את עצמם תחת הליך פלילי בשל עבירות שהם צפויים לבצע בעתיד.

מייסד “פלנטיר” פיטר ת’יל היה שותפו של אילון מאסק להקמת PayPal והשקיע באביב 2004 את הסכום המשמעותי הראשון בסטארט–אפ קטן שפותח על ידי שלושה סטודנטים מאוניברסיטת הרווארד, ביניהם בחור אדמוני וביישן בשם מארק צוקרברג. בעקבות הסיוע הנדיב של ת’יל ושל שותפיו מעמק הסיליקון, פרצה פייסבוק בסערה אל מרחבי האינטרנט והפכה במהרה לרשת החברתית המצליחה והפופולרית ביותר. היא העניקה למיליארדי בני אדם פלטפורמה נוחה ותוססת שעליה הם מספקים בהתנדבות מידע אישי על חייהם, חוויותיהם, זיכרונותיהם ותפיסותיהם הפוליטיות והדתיות. הם מדווחים על פעילותיהם היומיומיות, על טעמיהם בכל דבר ועניין, על הרגלי הרכישה שלהם, וכל זאת בתוך היכל הסייבר הנצחי שבו הכל נחקק על לוחות גזית ושום דבר אינו נמחק לעולם. “פייסבוק היא מכונת הריגול הכי מזעזעת שהומצאה אי פעם,” אמר ג’וליאן אסאנג’ כבר בשנת 2011. “זהו מאגר נתונים ענקי של שמות ועדויות שמתחוזק בהתנדבות על ידי משתמשיו אך פותח למען המודיעין האמריקני. אין זה אומר שהוא מנוהל ישירות מלמעלה,” הוא הוסיף, “אך השלטון יכול לפקח עליו, להפעיל לחץ ולתמרן אותו כרצונו.”

פייסבוק, פלטפורמה חברתית עם מספר חשבונות הנושק לשלושה מיליארד, מנהיגה מערך צנזורה שכנראה אף עולה בחומרתו על זה של טוויטר. לא רק שהיא שיתפה פעולה בחסימת פרשת האנטר ביידן, אלא שהיא מצמצמת באופן שיטתי את מרחב חופש הביטוי בכל נושא משמעותי ושנוי במחלוקת, החל מהקורונה וחיסוניה, עבור ב”משבר האקלים” וכלה במדיניות ישראל בשטחים. היא אפילו מגבילה חשבונות שמעזים לבקר את החברה עצמה, את “כללי הקהילה” האמורפיים שלה ואת “בודקי העובדות” המיסתוריים הנחבאים מאחורי וילאות של ערפל תאגידי. בה בעת, חברת האם “מטא”, שבבעלותה גם וואטס–אפ ואינסטגרם, משתפת פעולה באופן סדיר וכמעט רשמי עם סוכנויות הממשל, ומתירה להן לפעול ישירות כנגד “דיסאינפורמציה מסוכנת שעלולה לערער את האמון ברשויות המדינה, במערכת הפיננסית ובמוסדות המדעיים”.

באוקטובר 2021 חשף לי פאנג על גבי אתר “האינטרספט” מסמכים המעידים שהמשטר “ניצל את כוחו כדי לעצב את השיח ברשת.” ראשי החברה ערכו פגישות עבודה חודשיות עם פקידי ממשל, שבהן נכחו גם נציגים של CISA, סוכנות מהמחלקה לביטחון לאומי המומנה על “בטיחות באינטרנט”. על פי האתר של זו, “יש הכרח מיידי לחנך את האוכלוסייה” בעידן שבו “חשיבה ביקורתית הפכה להיות בעיה.” באחת מהפגישות תועדה אזהרתה של סוכנת FBI בשם לורה דמלאו מפני “מידע חתרני במדיה החברתית שעלול לערער את התמיכה במדיניות של ארה”ב ברחבי עולם.”

את צוות “הפיקוח על התוכן” של פייסבוק, האמון על “ניסוח כללי השיח” בפלטפורמה ועל ההבחנה בין “מה ראוי להתפרסם ומה לא”, מוביל אדם בשם אהרון ברמן, שתפקידו גם לנהל את “מדיניות המיס–אינפורמציה” של “מטא”. עד שנת 2019 שירת ברמן כאנליסט בכיר ובמשך שנים הוא היה מופקד על הכנת העדכונים היומיים לנשיא. וזה לא מקרי. בתאגיד “מטא” מועסקים עשרות אנשי ונשות CIA לשעבר, פורשי FBI, מחלקת ההגנה ואפילו נאט”ו, וכולם הוצבו בעמדות רגישות ומשפיעות במערך “האח הגדול”, שפייסבוק, כך נדמה, מצטיינת בו יותר מכל אחיותיה.

זהו רק קצה הקרחון. לצורך הכנת הכתבה הייתי חייב להשמיט אינספור פרטים ושמות המרכיבים את מנגנון המעקב המתוחכם שהפך את רובנו, בעל כורחנו, לנתינים נאמנים של ממלכת הסייבר. זוהי מלאכת מחשבת מפותלת ורבת זרועות, המונעת על ידי אשכול של אינטרסים כוחניים והרבה מאוד כסף. היקפה בוודאי אינו מוגבל לפלטפורמות של המדיה החברתית בלבד. חברת גוגל, שהיא גם הבעלים של יוטיוב, מהווה חלק אינטגרלי מהמכונה הזאת, ואפילו רשת CBS, בכתבה שהתפרסמה לפני כעשור, הודתה שהענק המפעיל את מנוע החיפוש הדומיננטי בעולם הוא “ידיד ותיק של ה–CIA.”

ב–2004 רכשה גוגל את חברה “KEYHOLE” (שם מעניין כשלעצמו), שהוקמה במימון קרן ההשקעות של ה–CIA ופיתחה כלי מיפוי מתוחכם שהפך ברבות הימים ל–”Google Earth”. בשנת 2010 חברו גוגל וסוכנות הביון המרכזית להקמת חברה בשם “RECORDED FUTURE” (עוד שם מעניין) שנועדה ליצור “כלי שסורק ומנתח את הרשת במטרה לחזות אירועים בטרם התרחשותם.”

על פי “דוח השקיפות של גוגל”, נענה התאגיד באופן הולך וגובר ל”בקשות להסרת תוכן” של הרשויות, בעיקר מצד שירותי הביטחון והמודיעין. במחצית הראשונה של השנה הזו הוסרו יותר מ–35,000 פרטים ממנוע החיפוש ומיוטיוב, מתוכם יותר משליש בשל “ביטחון לאומי”. לשם השוואה, סך כל הפריטים שנמחקו, למשל, בשנת 2015 כולה לא עלה על 8500. עילה נוספת להסרת תוכן, שהולכת ונעשית שגרתית, נקראת “ביקורת על הממשל”. בששת החודשים הראשונים של 2022 הוסרו כמעט אלף פריטים מהסיבה הזו, לעומת לא יותר מתריסר לפני עשור. מלחמת הסייבר העקבית שמנהלת מערכת הביטחון בארה”ב אינה בגדר סוד. בשנת 2011 דיווח עיתון “הגרדיאן” על “גדודי סייבר המשתמשים בפרופילים מזויפים כדי לתמרן בחשאי את השיח במדיה החברתית ולהפיץ תעמולה אמריקנית.” כתבה שהתפרסמה בשנה שעברה בשבועון “ניוזוויק” סיפרה על צבא סודי של 60 אלף איש – “ההתארגנות החשאית הגדולה מאז ומעולם” – שתפקידה “להשפיע על דעת הקהל”. בהתפרצות בלתי שגרתית של כנות הודה כתב השבועון שזהו “מזן המבצעים שארה”ב ממהרת לגנות כאשר רוסיה או סין מעוללות כמותם.”

מזה שנים מושקעים מאמצים אדירים ליצירת מנגנון “האח הגדול” האידיאלי. זו אינה מדיניות אקראית של ממשל מסוים או קפריזה של נשיא כזה או אחר, אלא פעולה שיטתית המשקפת את טבעה של המדינה המודרנית. הסנאטור פרנק צ’רץ, שעמד בראש ועדת הסנאט שחקרה את קהילה המודיעין, אמר פעם בראיון לטלוויזיה כי בידי המדינה יכולת טכנולוגית מדהימה שעלולה בבוא היום להיות מופנית כלפי האזרחים ולחסל לחלוטין את הפרטיות. “לא יהיה יותר מקום שנוכל להסתתר בו,” הוא הזהיר. “הטכנולוגיה שפיתחה קהילת המודיעין,” הוא המשיך, “תאפשר לה לכפות עריצות מוחלטת. ולא תהיה דרך להילחם בזה. כי אפילו היוזמה החשאית ביותר לעורר התנגדות מאורגנת ומתואמת תופיע ברדאר של השלטון. זהו תהום שממנו לא תהיה דרך חזרה.” הדברים האלה נאמרו באוגוסט 1975.