מי הזיז את המיתוס שלי

הייתי בן חמש–עשרה שנים כאשר חוויתי לראשונה התנפצות של מיתוס. זה היה במהלך “יום שדה” של הכיתה בתל חי, אתר הקרב המפורסם שעל שם הרוגיו נקראה עיירת הולדתי קריית שמונה. התיישבנו על חלקת הדשא שלפני אריה האבן הנאדר, והקשבנו בדממה לדבריו של המורה הרצל, שכישרונו הרטורי הנדיר הצליח תמיד להטיל בנו כשף מרותק. ציפיתי לשמוע ממנו עוד אחת מעלילות הקרב הרבות שהכיר לפרטיהן. אבל הסיפור שהיה בפיו היה הפעם כה נועז וכה חריג בנוף הפדגוגי האחיד, עד שבסופו נותרתי מוכה אלם, משיט עיניים נבוכות לרוחב התמונה המרהיבה של שדות עמק החולה שנפרסה למרגלותינו. קשה להפריז בהשפעתו של המושג “תל חי” על ההווייה של ציון המתחדשת. זמן קצר בלבד לאחר התקרית שהתרחשה באביב 1920, הפכה החצר הנטושה למונומנט “שנתקדש כסמל לגבורת ישראל ולעמידת עוז של מעטים נגד רבים”. התאריך י”א באדר נחקק בעומק התודעה והטקסים שנערכו מדי שנה הניחו את התשתית למפעל הזיכרון הקיים עד עצם היום הזה – כולל קריאת “יזכור” שכתב ברל כצנלסון, שירי אבל מלודיים ונאומי הפאתוס של פרנסי האומה. 

בשנת 1934 הוצב פסל האריה השואג בסמוך לאתר ובחזיתו נחרתו שמות הנופלים מתחת למשפט האלמותי “טוב למות בעד ארצנו”, שנלחש (כך נאמר לנו) על ידי יוסף טרומפלדור ברגעי חייו האחרונים. 

המיתוס על אודות “גיבור יוסף” אשר נפל בעד עמנו, בעד ארצנו, התגבש במהרה וזרע בנפש היישוב החלוצי והלוחם מונחים טעונים כגון הקרבה וגאולה. במידה רבה הוא גם עיצב את תרבות השכול הציונית ואף יצק בה מיסטיקה מודרנית שהשתקפה, בין היתר, במילות השיר שכתב ז’בוטינסקי כשנה לאחר הקרב: “מדור ודור לא נשפך טהור מדם חורשי תל חי”. לאחר הקמת המדינה נשזר מעשה הגבורה במלאכת ההבנייה המילטריסטית של החברה הישראלית, אם כי בחלוף הזמן, מטבע הדברים, הוא גם הוליד ביטויים מגחיכים ואף מרדניים, החל משיר התיכוניסטים בסרט “בלוז לחופש הגדול” וכלה ב”טוב למוחטה על ארצנו” של להקת הדג נחש.

מכל מקום, בעקבות עלילות תל חי התגבש הדימוי המקובע של “האויב הערבי,” הן בספרי הגבורה הישנים והן בערכי וויקיפדיה כיום הוא מתגלם כמעט תמיד בדמות “כנופיות” או “אספסוף”. האוכלוסיה הפלסטינית, שכל מלחמותיה הן “פעולות איבה” ומחאותיה הן תמיד “התפרעויות”, נדחסה לתוך סטריאוטיפ אחיד וחסר דקויות, מנותק מהקשרים היסטוריים ופוליטיים –וכמובן, לעולם נטול הצדקה כלשהי. ובשפה זו מסופר לרוב הקרב הארוך שהתרחש במרץ 1920 באצבע הגליל, בתוספת תארים ציוריים של המון חמום מוח “המשולהב למרידה, לדם ושוד”. ואז בא המורה הרצל, ובסגנונו האלגנטי והמרושל כאחד, סיפר לנו סיפור אחר לגמרי. “זו היתה טרגדיה”, הוא אמר בעודו מיטיב את כובע הטמבל על בלוריתו השחורה, “אי הבנה אידיוטית”. הוא סיפר לנו כי התושבים של סלחה (הכפר הבדואי שקדם לקרית שמונה) היו ביחסים טובים עם מתיישבי מטולה וכפר גלעדי, שאת אדמותיהם רכש הברון רוטשילד בסוף המאה התשע–עשרה. יותר מכך, מנהיג הכפר, כמאל אפנדי, היה מקורב למוסדות הבריטיים ואף סייע לארגונים הציוניים להשיג קרקעות באזור עמק החולה. לאחר מלחמת העולם הראשונה קיבלה צרפת את השליטה בגליל הצפוני ובעת ההיא התחולל נגד האימפריה האירופית מרד רחב היקף, שהנהגתו המרכזית היתה בדמשק. בבוקר הראשון במרץ 1920 הגיעו כמאל אפנדי ואנשיו, שנטלו חלק בהתקוממות, לחווה החקלאית תל חי (“טלחה”, בשמה הערבי) בחיפוש אחרי חיילים צרפתיים שנראו באזור. לאחר זמן מה “מישהו פלט בטעות ירייה” ומרחץ הדמים הנורא החל. מציאות אלטרנטיבית. 

במשך השנים נעשו ניסיונות בודדים לרדת לחקר האירוע בתל חי, אבל רק בשנת 2020, מאה שנים אחריו, התפרסם מחקר מקיף מאת הסוציולוג מולי ברוג שהצליח להבקיע את חומת הקונצנזוס. הוא הקדיש 12 שנים ללימוד הפרשה על כל מרכיביה והקשריה והגיע למסקנה הנחרצת למדי שהאירוע הטרגי “לא היה קרב אלא תקרית אש בלבד” שהחלה בכלל בשוגג “וללא כוונת השתלטות של הצד האחד על האחר”. ברוג קבע שאת “ההחלטה לפתוח באש קיבל יוסף טרומפלדור, וייתכן שהיא לא היתה מחויבת המציאות”. אין לי מושג כיצד הכיר המורה שלנו הרצל את המידע שנעדר אז מרוב הספרות המקצועית הרשמית ואיך העז לגעת בטאבו כה מקודש בפני חבורה של תיכוניסטים נאיביים, אבל בזכותו חוויתי בפעם הראשונה את העונג הנוגה שנלווה להתמוססותו של מיתוס כביר. 

הנרטיב ההרואי מוטמע בדנ”א הישראלי שלנו באמצעות אינספור סיפורי מלחמה וקרב. לא מעטים מהם נסדקים ברגע שהם נחשפים לקרני הרנטגן של הסקרנות הסקפטית, אך דבר זה אינו פוגם במעמדם ולא מצליח לשבש את תרומתם לחרושת הלאומית. כך הוא, למשל, גם המקרה המאוד ידוע של צביקה גרינגולד, שבמלחמת יום הכיפורים הצליח לכאורה לבלום את הסתערות השיריון הסורי בצפון רמת הגולן באמצעות טנק בודד שהיה תחת פיקודו. כבר באמצע שנות השמונים עלו בקרב שורות הצבא ספקות לגבי אמינות הסיפור. באוקטובר 2018, במסגרת תחקיר של חדשות ערוץ 2, הודו קצינים מחטיבה 188 של גרינגולד כי בדו את העלילה כדי להעלות את מורל החיילים. “היה צריך לבנות את החטיבה מכלום,” אמר בכתבה יאיר נפשי, מי שהיה מג”ד בחטיבה במהלך המלחמה, “מה רצית? היה צריך איזה סיפור”. אבל על אף הגילוי המדהים והתוודותם של הקצינים הבכירים, לא ניכרת כל שחיקה בעוצמתו של אחד המיתוסים המשמעותיים בתולדות ישראל. עלילת “כוח צביקה” מופיעה עד היום ללא שינוי באתר צה”ל ובדפי מורשת הקרב. 

“בשלב זה הוא פנה אל יהודה ואמר לו: אתה תיסע. יהודה הסכים, ונסע אל מה שכולם ידעו שזאת התאבדות בטוחה.” גם ראיות אלה לא שינו במאומה את עלילת מותו של יהודה קן–דרור כפי שהיא מופיעה במורשת הקרב הצה”לית. באתר הממשלתי “יזכור” הוא עדיין מתואר כאותו “גיבור מופלא” ש”התנדב מיד ושעט קדימה ללא היסוס, כי ידע שיש בכך כדי להציל חיי אחרים.” אפילו ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, במהלך נאום שנשא בנובמבר 2006 לרגל יובל שנים למלחמת סיני, העלה על נס את מעשה ההתנדבות של קן–דרור “כמופת שלאורו גדלו והתחנכו דורות רבים של חיילי צה”ל.” לא מפתיע שלנוכח תרבות המלחמה בישראל, היא נזקקת “לגיבורים שהדורות הבאים הולכים לאורם”. טבעו של מיתוס הוא שלא בהכרח יאבד מערכו גם לאחר שהופרך לחלוטין. אדרבא, הוא נותר חי ותוסס בדעת החברה כל עוד הוא משרת את התכלית שלשמה הוא קיים. עוצמתו לא טמונה בנכונותו ההיסטורית או האמפירית, אלא ביכולתו לעצב את התודעה הפרטית והקולקטיבית ולהשפיע על תפיסת המציאות בהווה. 

לעתים, דווקא החלקים הפחות בולטים בפאזל הגבורה מעידים טוב יותר על טבעו השברירי. כך הוא סיפורו העצוב של יהודה קן–דרור שנהרג בקרב המיתלה בסתיו 1956. במקרה הזה האבסורד אף ניכר יותר, לאור אופיה המפוברק של המלחמה שגבתה את חייו הצעירים, זו שהעילה הרשמית שלה היתה להרחיק את “חוליות הפדאיון” בעוד שבאמת היא נועדה להשיב לבריטניה ולצרפת את הבעלות על תעלת סואץ. קן–דרור, ששכל את אחיו במלחמת העצמאות, היה בן למשפחה דלת אמצעים מירושלים שמוצאה מעיראק. במלחמה הוא שימש כנהגו האישי של מג”ד בחטיבת הצנחנים בפיקודו של אריק שרון. הגדוד נלכד למתקפת אש כבדה בתוך מעבר צר וקן–דרור, כך מתאר אתר ההנצחה של צה”ל, התנדב לנהוג את הג’יפ לאורך המעבר “על מנת לאתר עמדות אויב.” הוא נפגע ונפצע קשה ומת כמה שבועות לאחר מכן. אבל בכתבה שהתפרסמה בעיתון הארץ לפני 15 שנים בערך הביא העיתונאי מירון רפפורט עדויות אישיות – שאמנם אינם מפחיתות מאומץ לבו של קן–דרור אבל בהחלט מוסיפות לסיפור זווית מצמררת. “שקר וכזב. יהודה לא התנדב. הוא נשלח,” קבע אחד מחבריו לגדוד שהיה קרוב למתרחש. “המג”ד שאל מי מוכן להתגייס למשימה, אבל אף אחד לא התנדב,” כולל הקצינים שהיו במקום וששניים מהם עתידים להתמנות למשרת הרמטכ”ל.

בארה”ב, לדוגמה, על אף אינספור ספרים ומחקרים שפירקו לרסיסים את אגדת “האבות המייסדים”, אלה שכוננו לכאורה את הדמוקרטיה האמריקנית וניסחו את מגילת הזכויות (ספוילר: הם לא עשו זאת), נותר המיתוס איתן ושגור בפי כל, וכידוע, הוא מהווה אבן יסוד של השיח הפוליטי והתרבותי. 

בעבר הקדום היו המיתוסים מרכיב עיקרי במערך האמוני והדתי של הקהילה והיה להם חלק חשוב בעיצוב הפולחן וההיררכייה החברתית. העידן המודרני לא פטר אותנו מהצורך בהם ואפשר לומר שתפקודם לא השתנה במהותו מאז שחר ההיסטוריה. אנחנו עדיין נזקקים למיתוסים כדי להתמודד עם מה שקרל יונג כינה “החשיכה הפנימית” שבתוכנו. יונג, הפסיכואנליטיקאי השווייצרי הנודע, טען שהאדם המודרני הוא אסיר בשבי חרדותיו העמוקות והשפעתן עליו דומה לאימה שהטילו האלילים והרוחות הרעות על האדם הפרימיטיבי. הוא חקר סיפורים ואגדות בתרבויות שונות והגיע למסקנה שמיתוסים “מבטאים את החיים באופן מדויק יותר מאשר המדע”. 

זו אבחנה מעניינת מאוד, במיוחד לנוכח העובדה שהמדע בעצמו מהווה בימינו מקור לא אכזב של מיתוסים רבי השפעה. בעידן הקורונה חווינו זאת בדמות הווירוס שעלה מן השחת ואיים להחריב את האנושות החוטאת, אלא אם כן בני האדם יישמעו להוראותיה של הכהונה המובחרת. בעיני חלק ניכר מהציבור, המדע הוא מעיין של אמת מוחלטת ובה בעת גם אורקל שתפקידו לספק נבואות חורבן או נחמה. מעטים מאוד מכירים את הבעיות הכרוכות בתהליך המדעי עצמו ואת ההטיות המערכתיות והפסיכולוגיות המשפיעות לעומק על טבעו. בסקרים השוואתיים שנערכו בשנים האחרונות נחשף שחלק לא מבוטל מהחוקרים המדעיים אינם מהססים לפברק, לעוות נתונים או להשתמש “בטכניקות מחקר מפוקפקות אחרות”, כדי להשיג את התוצאות הרצויות להם. נוסף על כך, התגלה שכאשר מחקר כלשהו ממומן על ידי תעשיית התרופות, הסיכוי שיתקבלו בו תוצאות חיוביות מזנק בשיעור של 70%. בעיות מובנות אלה, ורבות אחרות, נדונו פעמים רבות בספרות המקצועית ולעתים אף בעיתונות ההמונים. אבל הסיקור המדעי בכללו נותר לקוי ובלתי ביקורתי ולעתים הוא נמהר ואינפנטילי. 

במאמר בשם “הפרעת קשב עיתונאית” שהתפרסם בעיתון האקונומיסט ב–2012 נכתב: “אם כל הדיווחים הטוענים שהתרופה לסרטן נמצאת ממש מעבר לפינה היו נכונים, המחלה הנוראה היתה הופכת מזמן לנחלת העבר”. הדבר נכון שבעתיים כאשר תיאוריות מדעיות משרתות אג’נדות פוליטיות מסוימות ומשתלבות בנרטיב ברוח הזמן. בסופו של דבר הן מתגבשות לכדי מיתוסים שקשה מאוד לאתגר מבלי לעורר את זעמו של הממסד. בכך התגשמה אזהרתו של הפילוסוף קרל פופר “שהסכנה להפיכתו של המדע לאוטוריטה דתית מרחפת דרך קבע מעל ראשו”.

שלוש השנים האחרונות הבהירו מעבר לכל ספק שמיתוס החיסונים הוא אחד מעמודי התווך של מקדש המדע הממוסד. כמובן, משמעות הדבר אינה שמפעל החיסונים כולו הוא מופרך וחסר בסיס, אלא שהוא זוכה למעמד אקסקלוסיבי שאינו סובל אף ביטוי של מרי, הן בתוך היכל המדע והן מחוצה לו. לאחרונה קיבלנו לכך דוגמה נוספת בעקבות החשיפה של ד”ר יפה שיר–רז וארגון “מח”צ לקורונה”. היא חשפה את מחקר תופעות הלוואי של “חיסוני הקורונה” שנערך על ידי פרופסור מתי ברקוביץ’. ממצאי המחקר, שהוזמן על ידי משרד הבריאות, העלו ששכיחות הפגיעות מהזריקה עולה באופן משמעותי על התחזיות הפרומליות, כמו גם עוצמתן וזמן הימשכותן. התגובות הרשמיות והתקשורתיות נעו בין זלזול מוחלט ועד דיסאינפורמציה מגוחכת, באופן שלא רק משקף את האינטרס הממסדי לגונן בכל מחיר על הפרויקט הניסויי הנרחב, אלא גם ממחיש ביתר שאת את אחיזתו המהפנטת של המיתוס. 

גם המאבק החברתי והפוליטי המתחולל עתה בארץ חורג מגבולותיה של המציאות האמפירית וגולש אל מרחביה הערפיליים של האגדה. בתנאים כאלה, אין די בנתונים ובהוכחות כדי לחדור את שריון התודעה ולכבוש את מאחזי המיתוס המושרשים בה. בקרב הזה יתרונו של הממסד לא מתבטא רק בכוחו ובעושרו, אלא גם בסבלנות ההיסטורית האיתנה שהוא מצויד בה. בפראפרזה לדברי הפיזיקאי מקס פלנק, המיתוס, בדומה לאמת מדעית, “אינו זוכה בהכרה על ידי כך שהוא גורם לאנשים לראות את האור, אלא בכך שמתנגדיו מתים לבסוף ועוברים מן העולם”. אין זה אומר שהקרב אבוד מראש. אך על מנת לנצח בו איננו נזקקים רק למדענים אמיצים, אלא גם למספרי סיפורים מוכשרים כמו המורה שלי הרצל.