מי הזיז את המיתוס שלי

הייתי בן חמש–עשרה שנים כאשר חוויתי לראשונה התנפצות של מיתוס. זה היה במהלך “יום שדה” של הכיתה בתל חי, אתר הקרב המפורסם שעל שם הרוגיו נקראה עיירת הולדתי קריית שמונה. התיישבנו על חלקת הדשא שלפני אריה האבן הנאדר, והקשבנו בדממה לדבריו של המורה הרצל, שכישרונו הרטורי הנדיר הצליח תמיד להטיל בנו כשף מרותק. ציפיתי לשמוע ממנו עוד אחת מעלילות הקרב הרבות שהכיר לפרטיהן. אבל הסיפור שהיה בפיו היה הפעם כה נועז וכה חריג בנוף הפדגוגי האחיד, עד שבסופו נותרתי מוכה אלם, משיט עיניים נבוכות לרוחב התמונה המרהיבה של שדות עמק החולה שנפרסה למרגלותינו. קשה להפריז בהשפעתו של המושג “תל חי” על ההווייה של ציון המתחדשת. זמן קצר בלבד לאחר התקרית שהתרחשה באביב 1920, הפכה החצר הנטושה למונומנט “שנתקדש כסמל לגבורת ישראל ולעמידת עוז של מעטים נגד רבים”. התאריך י”א באדר נחקק בעומק התודעה והטקסים שנערכו מדי שנה הניחו את התשתית למפעל הזיכרון הקיים עד עצם היום הזה – כולל קריאת “יזכור” שכתב ברל כצנלסון, שירי אבל מלודיים ונאומי הפאתוס של פרנסי האומה. 

בשנת 1934 הוצב פסל האריה השואג בסמוך לאתר ובחזיתו נחרתו שמות הנופלים מתחת למשפט האלמותי “טוב למות בעד ארצנו”, שנלחש (כך נאמר לנו) על ידי יוסף טרומפלדור ברגעי חייו האחרונים. 

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית