מישהו הפסיק את הזרם בסניף המרכזי
עד לא מזמן, יותר משהמיינסטרים שיקף את הרוח התרבותית הוא הינדס אותה, בזכות הדומיננטיות של ערוצי השידור והאולפנים הגדולים. אבל עכשיו אושיות רשת וכוכבי ספוטיפיי משאירים אבק-רייטינג לערוצים הממוסדים, והצופים מגדירים מחדש את המושג "זרם מרכזי"
בימים אלה אני צופה עם בני בן ה-8 בתוכנית ריאליטי שנקראת “ביסט גיימס” (Beast Games), הכלאה משונה בין משחקי הדיונון להישרדות ולאח הגדול שאותה יצר, מפיק ומנחה בחור בן 26, המכונה מיסטר ביסט (ג’יימס סטיבן דונדלסון במקור). לא מזמן נכנסתי לעשור החמישי של חיי ואני יודע דבר או שניים על כוכבים עולים וסלבריטאים, אבל לא היה לי שמץ של מושג מי זה המיסטר ביסט הזה, ואילו הבן שלי יודע לדקלם בעל פה קטעים שלמים שלו מיוטיוב. מתברר שבניגוד אליי, קלולס לחלוטין, הוא לא רק מכיר אלא שולט בכל רזי הפמליה והחבר’ה שלו – רובם ילדים בני 24-21 – שפשוט מסתובבים עם מיקרופון בין מתחרה למתחרה במהלך התוכנית.
התחלתי לקרוא עליו בידידנו גוגל. גיליתי שמעבר לזה שהוא הליונל מסי של יוטיוב, הוא היוטיובר הכי רווחי בעולם נכון לכתיבת שורות אלו. הילד בן ה-26 הזה בנה באמצעות ההצלחה שלו אימפריה. לא סתם אימפריה אלא כזו שבזכותה הוא שווה כיום 500 מיליון דולר! עם מעל 500 מיליון עוקבים. השעשועון משודר בסטרימינג של אמזון תמורת חוזה בשווי 100 מיליון דולר, הכולל מן הסתם עלויות הפקה, פרסים שונים (בהם פרס ראשון של חמישה מיליון דולר) ואי פרטי בשווי 1,800,000 דולר.
אנחנו חיים בעידן מטורף שבו גבולות הגזרה של מה זה מיינסטרים היטשטשו מזמן. זה מצחיק, אבל דווקא בשנות ה-90 בעת עליית הפוסט-מודרניזם, עם יוצרים כמו קוונטין טרנטינו וג’רי סיינפלד שיצרו סרטים לא בהכרח בעלי מסרים, או סדרות שעסקו ב”כלום” – דווקא אי-שם בשנים הללו שנראה כי הגבולות היטשטשו, הם היו מאוד ברורים באבחנה בין פרינג’, אינדי ובהחלט בהגדרה מה זה מיינסטרים.
מודעה
בעבר השאיפה של כל יוצר תוכן היתה להתברג באחת הרשתות הגדולות, או לקבל חוזה עם אחד הסטודיואים היציבים והוותיקים בתעשייה. סיינפלד המוערך כיום בכמיליארד דולר – הסטנדאפיסט הכי עשיר בעולם – הגיע למעמד הזה בזכות סדרת הדגל שלו ב-NBC והודות לחוזי סינדיקציה שהפיצו אותה ברחבי העולם עם תמלוגים שלהם הוא זכאי עד היום. טרנטינו הצליח לקנות תהילת עולם בפסטיבל קאן בזכות סרטו הצנוע, כלבי אשמורת (שעלה בזמנו פחות משלושה מיליון דולר) וקיבל חוזה הפצה שמן וגדול מטעם אולפני מירמקס (בבעלות האחים ווינשטיין, ביניהם הארווי הידוע לשמצה), שהבטיח לו תקציב לסרטו הבא, ספרות זולה.
אבל נראה שכיום גבולות המיינסטרים מתערפלים ולא ברור מי מעניק את המפתח לממלכה שהופכת אותך מפרינג’ ומאינדי למיינסטרים. מר ביסט לדוגמה לא היה זקוק לחוזה שמן עם אמזון כדי להפוך מולטי-מיליונר. הוא עשה את זה באמצעות סרטונים משוגעים ומצחיקים ששודרו לאורך השנים ביוטיוב, וביניהם סרטונים שהוא פשוט משחק במשחקי וידאו בזמן שהצופים עוקבים אחריו.
הפודקאסט מנצח
חשוב שנבין את המספרים. בישראל, בזמן שכל שבוע צץ רעש חדש על איזושהי חקיקה או נסיון חקיקה להגביל את התאגיד, אנשים קמים על הרגליים ורצים לרחובות וזועקים “חמאס חמאס, חייבים תאגיד של שידור ציבורי. תראו מה הוא הביא לנו; סדרות כמו המפקדת, קופה ראשית, חזרות ותוכנית ראיונות כמו של רוני קובן – איך אתם מעזים לסגור לנו את התאגיד”. התאגיד הוא חממה נהדרת לצמיחת מיינסטרים, הסו-קולד מיינסטרים של מה שבעבר היה מיינסטרים, אבל כשצוללים לעומק המספרים מבינים שמה שאנחנו מכנים “מיינסטרים” הוא לא פחות ולא יותר פרינג’.
לעומתם ערוצי החדשות המסורתיים, שמנסים להתחרות עד היום על מיטב הטאלנטים עם חוזי עתק (בין אם זה יונית לוי, אודי סגל, שי גולדן, אילה חסון או דני קושמרו), רוכבים עכשיו בצורה הכי בוטה וגסה על שחרור החטופים – למעשה מעין קרנבל ריאליטי חולני שמזכיר פרקי הדחה של האח הגדול – כשהם מדווחים לנו בשידור חי מי המודח החדש מבית חמאס.
בתוך הקרנבל התקשורתי הזה, שהוליד ב”פרקי ההדחה” הקודמים כמיליון צפיות במצטבר (בכל הערוצים יחד) – ב-15 בפברואר, בעת שחרורם מהשבי של סשה טרופנוב, שגיא דקל חן ויאיר הורן, צפו בו רק כחצי מיליון איש במצטבר; בערוץ 11 היו 94 אלף צופים (3.8 אחוז רייטינג) וערוץ 12, ה”מנצח” בתחרות החולה הזו של “ריאליטי חטופים”, זכה ב-13.9 אחוזים רייטינג עם 365 אלף צופים.
אז מה זה אומר לכל הרוחות, שאותם תאגידי חדשות וערוצי מיינסטרים, שמושקעים בהם מיליונים מדי חודש בחודשו, מדשדשים במספרים כל כך מביכים לעומת ילד בן 26 עם ערוץ טיק-טוק ותכנים ביוטיוב, שעוקף אותם בהליכה באמצעות מצלמת האייפון שלו? אנחנו מוציאים מדי שנה 800 מיליון שקל על תאגיד השידור הציבורי, אותו תאגיד שבגלגולו הקודם היה מדורת השבט הישראלית, עם שידורי מבט ותוכניות כמו מוצ”ש של אבי אתגר, שלפני 30 שנה זכתה ב-58 אחוז רייטינג!
בארץ כמו בארה”ב; בין אם נאהב את זה ובין אם לא, שירותי הסטרימינג לא רק הרגו את הוליווד, הם הרגו את מהות המיינסטרים בטלוויזיה המסחרית; רשתות חברתיות הרגו את העיתונות הכתובה המסורתית; וספוטיפיי ואפל מיוזיק הרגו את שידורי הרדיו המיינסטרימים.
כשהכל זמין ואון-דימנד בלחיצת כפתור, והנגישות לאותן פלטפורמות חברתיות כמו יוטיוב, טיק-טוק, אינסטגרם, פייסבוק ו-X כל כך זמינות, מה הפלא שמגישי מיינסטרים נוטשים את הספינה הענקית, שבעבר היו קברניטיה ועוברים להגיש תוכניות מביתם באמצעים דלים של פודקאסט? כך לדוגמה טאקר קרלסון שפוטר מפוקס ניוז וקיבל חוזה שמן לתוכנית עצמאית ב-X, הפלטפורמה של אילון מאסק, וזוכה ברייטינג גבוה פי עשרות אחוזים מאלה שקיבל בפוקס ניוז. ופירס מורגן, שהיה פעם מהעורכים הראשיים של דיילי מירור וניוז אוף דה וורלד של רופרט מרדוק, והיה בעל תוכנית ב-CNN ושופט קבוע בבריטן גוט טאלנט, ואמריקה גוט טאלנט לצדו של סיימון קוואל, מנחה כיום פודקאסט מצולם ביוטיוב כי הבין שהקהל והספונסרים זורמים לשם כאשר אתה פאוור-סטאר.
אנחנו חיים בעולם ללא גבולות ברורים של מושג המיינסטרים. כיום ניתן להגדיר אותו אך ורק בצורה אחת ברורה: ממסדי או תאגידי תחת גופי תקשורת גדולים כמו קשת, רשת, הוט ויס. אבל המספרים שהמיינסטרים השיג בעבר כבר לא קיימים. הם הולכים ומדשדשים משנה לשנה, והקהל מצביע בעיניים ובוחר לצפות בתוכניות בידור או חדשות דווקא מבית היוצר של אנשים שמייצגים בוז, ביקורת ואנטי-ממסדיות (גם אם הם עושים זאת תחת מטרייה של תאגידי טק ענקיים).
עידן חדש בתקשורת
סדרת המופת של HBO, היורשים, נפתחת בכך שהבן השואף לכתר, לרשת את אביו טייקון התקשורת (מעין תואם רופרט מרדוק) רוכש חברת מדיה דיגיטלית, רק כדי לפטר את כל עובדיה ולהראות להם מי הבוס. הסדרה הזו מסתיימת בכך שאיש מבניו של אותו תואם מרדוק לא זוכה לרשת את האימפריה שלו, ומי שמקבל את המפתחות הוא לא אחר מטייקון-טק שפשוט מוצא לנכון לקנות את רוב המניות של החברה, ובוחר למנות בעצמו מי ינהל אותה.
הסדרה הזו בעצם משקפת את המעגל שאני מנסה לתאר. המניה של ספוטיפיי בתחילת 2024 עמדה על 193 דולר וכיום הגיעה ל-638 דולר! יותר מפי שלושה משוויה לפני שנה ויותר מפי תשעה בשלהי 2023 (77 דולר). שוויה של החברה מוערך כיום ב-128 מיליארד דולר. הסיבה לעלייה המטאורית הזאת טמונה לא רק בגלל יכולת סטרימינג המוזיקה שלה אלא בשל העובדה שמי ששולט היום בתכני אקטואליה, ראיונות, תחקירים ובידור הם הפודקאסטים.
בשנות ה-90 אלוהי הראיונות של התרבות האמריקאית היתה אופרה ווינפרי. היא היתה ממליכת מלכים ומלכות; אם סופר בראשית דרכו היה מגיע לתוכנית שלה, יום למחרת ספרו היה בראש רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. כיום, משפיען רשת או פרשן אקטואליה שמגיע לתוכנית של ג’ו רוגן – המלך הבלתי מעורער של הפודקאסט – כמות העוקבים שלו יום למחרת גדלה פי עשרה ואף פי 100. לא לחינם הריאיון של רוגן עם דונלד טראמפ היה אחת מאבני הדרך בסלילת ניצחונו המוחץ בבחירות 2024; הריאיון צבר 40 מיליון צפיות ביוטיוב תוך 48 שעות מרגע שעלה לאוויר, וזאת למרות מאמציהם הרבים של גוגל ויוטיוב להצניע אותו מהאלגוריתם.
באופן אירוני למדי, מלכת המיינסטרים ווינפרי ניהלה את הטאון-הול לקידומה של קמלה האריס, שבחרה לא להתראיין אצל רוגן, באמצעות סלבים רבים כמו מריל סטריפ, ג’וליה רוברטס, אשר וכריס רוק. אך זה לא חולל דבר וחצי דבר בשינוע קולות מהמתרס הרפובליקני לטובת הדמוקרטי. להפך, היא עוררה עוד יותר אנטגוניזם לבועה ההוליוודית המנותקת מהעם.
מאז הקורונה אנחנו בעלייה מתמדת של התפוצצות הבועה הזו, וקריסת המניות של אותם כוכבים הוליוודים שמהדהדים את קולם לעצמם ולשכמותם. בזמנו ג’יי לנו בתוכנית הלייט-נייט טוק-שואו שלו הגיע ל-6-5 מיליון צופים מדי ערב, בעוד ג’ימי פאלון וג’ימי קימל דשדשו אי-שם באזור 1.5-1 מיליון צופים לתוכנית. לצורך השוואה, לרוגן יש בממוצע כ-11 מיליון מאזינים לכל פרק של פודקאסט שאורך כשלוש שעות. לא לחינם, כנראה, השותפות בין רוגן לספוטיפיי תומחרה ב-250 מיליון דולר עם אפשרות להפצת תכניו בפלטפורמות אחרות (כלומר ללא בלעדיות).
אנחנו בעידן שבו האינפורמציה וההפקה וההפצה של התכנים שאנחנו נחשפים אליהם עוברות פרגמנטציה כל כך ספציפית, ובו בעת כל כך מבוזרת מבחינת תפוצה, שאפשר באמת להגדיר זאת כעידן חופש המידע. הניסיונות הגסים לצנזר, להשתיק ולהדמים קולות אשר ניסו להטיל ספק בעת שנות הקורונה רק העצימו יותר את הפרגמנטציה הזו ואת הגסיסה של המדיה המסורתית.
המיינסטרים של היום מוכתב על ידי מי שיש לו הכי הרבה כסף וחשיפה, ומי ששולט כיום במיינסטרים אלה לא הערוצים המסורתיים, אלא הצופים שבוחרים להקשיב למי שהם רואים לנכון (ואמין). אנחנו בעצם חיים במעין פרדוקס משונה של נחש שאוכל את הזנב של עצמו; זכייניות שידור ורשתות טלוויזיה הולכות ומתכווצות בשעה שהן מספקות סיקורים חנפניים לבעלי הון ותאגידים, בעת שאותם בעלי הון ותאגידי ענק דורסים את עצם קיומם על ידי הקמת פלטפורמות ותשתיות מדיה חלופיות, שמייתרות את רשתות השידור שלהם עצמם.
כאשר נבחר רוברט קנדי ג’וניור על ידי הסנאט האמריקאי לכהן כמזכיר משרד הבריאות, יצאו כל גופי התקשורת בישראל עם הכותרת: “מתנגד החיסונים מונה לראש מערך הבריאות האמריקאי”. חדשות 14 וחדשות 12, שלכאורה מקוטבים זה מזה, אף פרסמו ידיעה כי טרם מינויו יצאה עצומה שעליה חתמו 15 אלף רופאים שהביעו התנגדות למינוי. למראה פרפורי הגסיסה של תקשורת המיינסטרים הישראלית לא יכולתי שלא להיזכר בבדיחה הישנה על אמריקה וברית המועצות שהשתתפו בתחרות ריצה; לאחר שאמריקה הגיעה למקום הראשון בתחרות, דווח בעיתונות הרוסית כי האמריקאיים הגיעו מקום אחד לפני האחרון. גם בחדשות 12 ו-14 לא טרחו לציין שבארה”ב יש 1.1 מיליון רופאים, כך שלמעשה 98.7 אחוז מהרופאים לא הביעו כל תרעומת על מינויו.
החלק העצוב במותו של המיינסטרים, שלתקשורת היה בעבר כוח גדול בהיותה מגפון של אמת ואובייקטיביות, השופר שנלחם בריקבון השלטוני והממסדי, כלב השמירה של הדמוקרטיה. ואילו כיום, בעידן שבו מיינסטרים נמדד על חורבותיהם של מוסדות שבעבר היו מדורת השבט, ועכשיו מדשדשים רייטינג שווה ערך לערוץ יוטיוב ממוצע, כל שנותר זה לחפש את האמת וחופש הביטוי הרחק מאותן מוסדות גוססים ומפרפרים, שכוחם חוזר למותניהם רק בשידורים מורבידיים חולניים של פעימות שחרורי החטופים.
תגובות