מחושך לאור

אהבה היא מילה עם משמעות כל כך רחבה שאפשר לפרש להרבה מאד כיוונים. אבל כמה קשה וכמה חשוב, להתקרב אל הלב ולאהוב מעל הכל, במיוחד עכשיו בתוך החושך הגדול, במיוחד עכשיו כשפגשנו שנאה גדולה כל כך.

הלב שלי התרסק ב-7.10, כשלאור יפה התואר, בני יחידי, צנח לאדמה ולא קם על לא עוול בכפו. לאור הסתובב בינינו כמו מלאך, פיזר מטובו בדרכו הייחודית ומלאת ההומור, היה רגיש קסום וטוב-לב, ובדיוק התחיל לחלום על חייו הבוגרים. בשבת בבוקר הוא פגש את הרוע האפל ביותר כאן על פני האדמה ונהרג. מרוב הבלגן שהתחולל שם, אני לא יודעת בדיוק מה קרה לו. לפעמים אני מתנחמת בעובדה שכאשר אח שלי הלך לזהות אותו – הוא ראה פנים שלמות ושלוות. זו נחמה קטנה מאוד, כמעט בלתי-אפשרי להתנחם כשהאובדן הוא כל מה שנשאר. אבל בעצם נשארה גם אהבה גדולה מהחיים בלב שלי, וזה יותר מהכל.

“לא תיארתי לי שיש בעולם כאב כזה. לא שאני תמימה, אני לא, לפחות לא במה שקשור ללב. חוויתי כאב גדול בגלגול הזה. אבל עכשיו האובדן הוא שבר השברים. לא סתם קראנו לו לָאוֹר. כשלאור נולד, נולדו לעולמי תקווה, אמון ואמונה, שעד אז חיו רק בפינה נסתרת בליבי, והוא נשא עבורי את הידיעה שיש עתיד טוב לשאוף אליו”

ובכל זאת, ככל שעוברים הימים, התהום בליבי נפערת, הפרידה הפתאומית הופכת לאמיתית, ומה שנותר הוא הלב שמשום מה ממשיך לפעום בי. בסתר ליבי אני עדיין מקווה. מקווה שתכף יבשרו לי שזו הייתה טעות, טעות נוראה. מקווה שתכף הוא יבוא לחיבוק, כמו החטופים ששבים בכל יום, עוד אחת ועוד אחד. וכגודל התקווה כך גם האכזבה ושברון הלב. כל יום מחדש. כל יום מחדש אני מבינה שלאורי שלי נלקח מכאן.

ככל שנחשפות הזוועות, אני שומעת עוד ועוד אנשים ש”מתפכחים”, לא מצליחים למצוא בליבם תקווה ורצון לעשות תיקון עולם. מדי יום אני נחשפת לעוד שנאה, כעס, זעם, צורך בנקמה. לפעמים אני שואלת את עצמי מה לא בסדר איתי, שברירת המחדל שלי היא לא לכעוס.

כשמתעורר בי כעס אני סובלת. אני כואבת יותר. כשאני מרגישה את הכעס, אני יודעת שתחתיו יושבת הפגיעה הנוראה מכול ואני מבינה שנשמתי זועקת כעת את זעקתה. ואז כואב לי, אלוהים כמה שזה כואב. אבל אני רואה שיש מה לעשות עם כעס כשלא מפנים אותו לאלימות, ומוצאים את הדרך לנתב אותו ולהוציא אותו מבלי לפגוע יותר ממה שכבר נפגע. אפשר לעשות את זה. זה דורש מאיתנו לפגוש את הכאב שיושב מתחת, וזו בחירה קשה ומעמתת. לפעמים נדרש אומץ גדול לפגוש את הכאב האמיתי ששוכן בלב.

לא תיארתי לי שיש בעולם כאב כזה. לא שאני תמימה, אני לא, לפחות לא במה שקשור ללב. חוויתי כאב גדול בגלגול הזה. אבל עכשיו האובדן הוא שבר השברים. לא סתם קראנו לו לָאוֹר. כשלאור נולד, נולדו לעולמי תקווה, אמון ואמונה, שעד אז חיו רק בפינה נסתרת בליבי, והוא נשא עבורי את הידיעה שיש עתיד טוב לשאוף אליו.

בעת הבשורה על האסון כל מה שיכולתי לראות ולחוש היה שבזה הרגע נגמר העולם כולו. ברגע ששתי עובדות סוציאליות ושני חיילים עמדו מולי ובישרו לי על מותו של לאור – העולם עצר מלכת. במלוא מובן המילים.

ובכל זאת, באופן כמעט בלתי מוסבר, אני כאן, חודשיים אחרי, והלב השבור ממשיך לפעום. אני נרדמת ומתעוררת, אוכלת, מתרחצת, ומוצאת בי רצון להתחזק – ממש להתחזק. חודש שלם הייתי בהלם מוחלט. הלם קליני, אני חושבת, לא יודעת כמעט איך הולכים, לא מתפקדת, בוכה ובוכה.

אני עדיין בוכה ובוכה, אבל משהו נולד בי באותו הערב מבעד לזעקות השבר על האדמה מתחת לעץ, והוא ממשיך לגדול בי. אני רוצה להשמיע את אהבתי אליו, את אהבתו אליי. אני רוצה להשמיע את קולי, אני רוצה ומחויבת להשמיע את קולו, הקול שלוחש – אנחנו חייבים לצאת מחושך לאור.

יומיים אל תוך השבעה התחלתי לשמוע את קולות הנקמה מתחילים לזמזם סביבי בקרב אנשים קרובים. הדבר הראשון שהצלחתי לעשות הוא לבקש לחדול מהשיחה הזאת לידי. הדבר השני – הצטלמתי לסרטון שבו אני מתחננת ממי שיכולים, שיעצרו את הזוועה הזאת. שיפסיקו להרוג עוד אנשים.

לא אפתח כאן דיון על מה צריך לעשות, אך עולה מתוכי תקווה עמוקה, רצון בהיר ונוכח שבני האדם יעברו ממחוזות ה”מה לעשות” למרחבי ה”מי להיות”. שנוותר על ההפרדה בין “אנחנו” ל”הם”, זו שהתחילה את כל זה. הבקשה שלי היא למצוא בתוכנו חמלה, לקחת אחריות על הרגשות שלנו ועל הפעולות שלנו. אני חווה בעוצמה את הבקשה של לאור ממני לעשות משהו גדול בשמו, ואני רוצה להאמין שאפשר להפסיק את המלחמות, גם אם הן לא ייפסקו מיד. הלב שלי שבור, ואני לא יכולה לשאת את המחשבה שעוד מישהו בעולם שלנו יחווה את הזוועה הזאת. יש די אובדן וסבל ממחלות, תאונות ואסונות. למה שנוסיף לזה מעשי ידי אדם?

האם פגשתם אי פעם בחייכם אמא שיולדת את ילדיה ומאחלת להם למות במלחמה? אני לא. לא משנה מאיזו מדינה או לאום או דת. כל אמא, כל אמא! יולדת את ילדיה ורוצה עבורם את הטוב ביותר. רוצה עבורם חיים.

אני מתקשה להאמין שאני כותבת את המילים הבאות, כי הן בלתי-נתפשות, לא משנה כמה אני מאמינה ופוגשת את נשמתו הענקית של המלאך שלי, זה מה שקרה: ילדתי בן ורציתי עבורו חיים. גידלתי אותו על מצע של אהבה ותקווה. לימדתי אותו את דרכי הלב, עד שהוא יכול היה להיות המורה שלי כי כולו היה לב גדול ונדיב ויפה. ואז החיים נלקחו ממנו באכזריות ובפתאומיות בשם מלחמה שלא הייתה צריכה להתקיים. הלב שלו עצר אל מול החושך.

לכן אני מרשה לעצמי לבקש להפסיק את המלחמה. אני מרשה לעצמי להגיד שאין בזה טעם.

אני מזמינה את כל מי שחפץ, לבדוק בתוכו את תפיסת האהבה. מה זאת אהבה, מה זו אהבה בשבילך? איך היא נראית? כיצד אפשר לעשות משהו טוב בשם האהבה היום? כאשר נכוון את הלב ואת המעשים שלנו אל האחר, תהיה קצת יותר אהבה בעולם. אז גם יהיו קצת פחות שנאה וזרות ועוינות. ועד שנמצא את הדבר הגדול שאפשר לעשות כדי ממש לעצור את המלחמה, נמשיך לעשות זאת בהבזקי אור קטנים, ונצליח לעבור בעדינות וברכות מחושך לאור.

ואולי כשנשכיל להביא את האמהות, והסבתות והמרפאים והמרפאות, ולהציב אותם במקומם הטבעי – כס המלכות – נוכל לתת השראה ללוחמים ולשונאים, ולהזכיר להם את קדושת החיים. לא את קדושת המוות.

כך אני רוצה לבקש בשביל לאור, ובשביל כל אותם ילדים וילדות ונערות ואנשים שרק רצו לחיות ולאהוב ופגשו חושך. בואו נייצר עוד אור של אהבה בשבילם ובשביל כל אלו שנותרו כאן בעולם.