מותק, הפלסטינים התכווצו

הנחיתה בישראל מעולם לא היתה עצובה כל כך. שעתיים טיסה בלבד מעל הים התיכון והיה נדמה לי שנקלעתי לתוך בועה נוגה שקפאה על שמריה. שמש חורפית נעימה חדרה מבעד לזגוגיות הטרמינל הדומם, והדהודי צעדיי מילאו את החללים בין הודעות הכריזה השגרתיות. עובדי שדה התעופה עמדו נכלמים בעמדותיהם, כמעט חסרי מעש, מפנים חיוכים מופשטים כלפי הנוסעים המעטים שצעדו בסך. המסועים החשמליים נעו ללא דורש במורד אולמות השיש, שלאורכם נפרשה תצוגת קלסתריהם המחויכים של החטופים. על הכתלים התנוססו צילומים היסטוריים מחיי המדינה, מקרינים תום ואופטימיות שנראו כה מנותקים על רקע הדכדוך המסורבל שנישא באוויר.

זה היה ביקורי הראשון לאחר כשנה וחצי של היעדרות, ולראשונה חשתי על בשרי את האפקט העמוק של אותו יום מר ונמהר באוקטובר. האווירה היתה כבדה ומוזרה. חוט של אימה נשזר בין קפליה של השגרה המאולצת, ומעל מגדליה היהירים של תל אביב נפרש שקט מתוח שברירי. המולת הכרך התאמצה לשווא להסוות את הדהודי המלחמה הנוראית בדרום ואת התרסקות הקהילה הפורחת בגליל הצפוני, חבל מולדתי, שננטש בפקודת המדינה שכבר אינה מסוגלת להגן על אזרחיה.

את עשרת ימי השהות בישראל ניצלתי כדי לשוחח עם כמה שיותר אנשים – בני משפחה, חברים ותיקים וחדשים, ידידים לרגע ולפעמים גם עוברי אורח מזדמנים. ברובם ניכרה התשוקה לדבר, לפרוק, להזיל דמעה, להתלונן, להתרגז, למצוא אשמים, לשרטט קווים גסים של היגיון בתוך הכאוס. מזה כמעט חצי שנה החברה הישראלית דוגרת על צערה הכבד, אך מעולם לא ניתן לה הפנאי לעכל את המהלומה, לאמוד את ממדי הטראומה, לקונן כראוי על קורבנותיה. סוסי הקרב שעטו ממכלאותיהם והטביעו אותה באבק המלחמה עוד בטרם עלה בידה להבין מה אירע, קל וחומר לחקור לעומק את התמוטטותה הפטאלית של המנגנון שאמון על ביטחונה.

ובלב ההוויה המדוכאת והנבוכה הזו הצטלצל שוב ושוב הסלוגן הביזארי “ביחד ננצח”, שצץ בכל פינת רחוב ונישא על שלטי חוצות ענקיים, ואפילו התנפנף בהדר דיגיטלי בפינת מסך הטלוויזיה. כה מריר הוא טעמה של תקווה מעושה, שכמו נרקחה על ידי פרסומאים נואשים במאמץ אחרון לשווק את מותג “הניצחון” באריזה חדשה. וברקע, כמובן, רוחש הזמזום הנצחי של התקשורת הישראלית. מאולפת ונאמנה לייעודה, היא מתגייסת להשכיח את ההפקרות ואת ההזנחה, ובו בזמן לעודד את מלחמת קץ הימים שפוצעת והורסת ומקריבה את נערי האומה למולך, וזורעת שדות פוריים של שנאה ונקם.

אמנם אין בכך כל חדש, שהרי זהו תפקידה של התקשורת “הלאומית” מימים ימימה. עם זאת, לאחר כמה ימים בארץ קלטתי שיש בכל זאת משהו שונה בסיקור המלחמה הזו. שכן התמונות מעזה אמנם מראות את החורבן ואת העזובה, אך אין בהן כמעט כל זכר לתושביה. בכלל, ניכר שנעשה מאמץ מודע לטהר את המציאות מפלסטינים כלשהם, למעט אלה שמשרתים היטב את נרטיב “הטובים נגד הרעים”. הם פשוט הועלמו מעל פני האדמה – מטף ועד זקן, מנער ועד אישה – ובכך נחסך מצרכני החדשות הסיכון, ולו הקלוש ביותר, לאי-נוחות רגשית או מוסרית. בעבר, גם במלחמות הקשות ביותר, היו כלי התקשורת בישראל מתייחסים מדי פעם לתנאי החיים של האזרחים מעבר לגדר, גם אם באופן מצומצם ותוך הדגשת האקסיומה “הם אשמים”. אפילו מספרי הנפגעים היו מדווחים באופן סדיר, לעיתים רחוקות אף הותרה באולפנים השמעת דעה מחוץ לשורת המקהלה, על מנת לשמור על פאסון של שיח פתוח ודמוקרטי.

אבל הפעם פני הדברים הם שונים לחלוטין. הפלסטינים אינם קיימים יותר במרחב המדיה, והסיבה לכך היא ברורה – הם פשוט לא שייכים לסיפור. הם אינם חלק מהטרגדיה, כי הטרגדיה היא שלנו בלבד. אשמתם המוחלטת, שאין בה סדקים ויוצאים מן הכלל, היא המקבילה הקוסמית לחפותנו המוכחת. הקטסטרופה שלהם אינה אלא עונשו הבלתי נמנע של הגורל (או של אלוהים), בשליחותם המקודשת של הצבא וזרועותיו. הישראלי השכיח אינו רוצה לשמוע דבר על המתרחש בעזה. אין לו עניין במנייני המתים ובמספרי הפצועים, ובוודאי לא בתמונות הסבל והאימה. הוא אינו חפץ לחזות בהלוויות הזאטוטים או לשמוע את בכי האמהות, שגם כך אינו חודר ללבו המדמם מכאב. הוא אדיש לנתונים הגרנדיוזיים, הבלתי נתפסים – 14 אלף, 30 אלף, מיליון, מה זה משנה. אנחנו כואבים. נשמותינו פצועות. אין מקום לאף אחד אחר במעגל הקורבנות. כפי שכתבה לי לפני מספר שבועות ידידת פייסבוק, בטון כן ולא מתלהם: “ילדים פלסטינים לא מעניינים אותי עכשיו”.

ואני בהחלט מבין את זה. הרי אי אפשר לשפוט בני אדם בכאבם, ואני עצמי אינני יודע כיצד הייתי מגיב בסיטואציה של זוועה נוראה. מה גם שאין לי עניין להתחפש לנביא ומוכיח ולהפליג בהטפה מוסרית יהירה. למען האמת, אני כבר לא מזדעזע כמו בעבר מאיחולי המוות וההשמדה השכיחים כל כך במרחב הישראלי. אדרבה, במידה מסוימת אני אפילו מעדיף הצהרות בסגנון “להרוג את כולם! אין ביניהם חפים מפשע!”, על פני כאלה שמתכחשות למה שהמדינה מעוללת הלכה למעשה ברצועה. על אף הקושי שיש בכך, אני מבכר הבעה כנה של תאוות הנקם הלוחשת בתת-מודע של החברה הישראלית, על פני התבוססות פתטית באשליית “טוהר הנשק”. הגסות הבוטה והבלתי מלוטשת של “הגזענים” היא בעיניי הרבה יותר אותנטית ונטועה במציאות מאשר אותה צביעות ליברלית, שנאחזת בכנפיים המרוטות של מיתוס “העליונות המוסרית”. יש משהו מצמרר, אני חייב להודות, בזעזוע הצדקני ממפגנים פומביים של השיר “שיישרף לכם הכפר”, בזמן שזה בדיוק מה שעושה הצבא שהם כה מוקירים ושעל כבודו הם חשים להגן.

כך או כך, נאמן לצו השעה ולטראומה העמוקה שפקדה אותם, ברוב שיחותיי עם ישראלים לא אזכרתי אפילו במילה את הפלסטינים. אפילו נמנעתי מלפרסם פוסטים ותגובות בפייסבוק, על מנת לא לעורר עליי את זעמה הקדוש של הקהילה הדואבת. אך אני מודה שביני לבין עצמי לא יכולתי לעמוד בפיתוי, ועיניי הסוררות פזלו לכיוונים אסורים, ואצבעותיי גיששו לאתרי אינטרנט מוקצים, והתחלתי לראות סרטונים מהשטח ולשמוע עדויות ישירות על המתרחש מעבר לגדר. והלב, אותו שריר תמים (וכנראה מעט אנטישמי) הפועם בחזי, נכנע לטבעו הארור ועשה את הבלתי ייעשה – הוא חש הזדהות כנה עם סבלם של ערבים. הוא כנראה טרם הבין, הטמבל, שלחמלה יש דרכון ושהאמפתיה אינה יכולה לחצות גבולות גיאוגרפיים ולאומיים (אלא אם כן, כמובן, יש לכך התר מפורש).

ההונאה העתיקה ביותר

לאחר כחצי שנה של אבל וקינה, אולי הגיע הזמן להגביר מעט את עוצמת הלחישה באוזנה הכבדה של החברה הישראלית – לא למען הפרובוקציה לשמה, אלא כדי להעניק הזדמנות, למי שחפץ בכך, להיחלץ מעט מאחיזתו המעוורת של השבט. יש לעשות זאת, עד כמה שניתן, במנותק מהתבנית המאולצת והמאוסה של “ימין נגד שמאל”, שמרעילה את התודעה הציבורית וגורמת לאנשים להזדהות באופן אוטומטי עם איזו מחנאות מלאכותית. ישנו היום הכרח אמיתי לפתוח את הצנרת הפקוקה של ערוצי האינפורמציה, ולשם כך אין צורך להרחיק לכת, שכן ממש מתחת לאפנו קיים מידע גולמי ושופע, שאינו מעובד ומסונן בתוך חרושת התעמולה של ישראל או של חמאס.

דוגמה אחת מני רבות היא עדותו הכתובה של העיתונאי העזתי אחמד מוצטפא, שהתפרסמה בתחילת חודש מרץ בפורומים פוליטיים מצומצמים ובכמה פלטפורמות מקוונות. מוצטפא, המתגורר בח’אן יונס אך כמו רוב תושבי עירו נאלץ לעקור עם משפחתו לרפיח, זכה להתייחסות אוהדת בתקשורת הישראלית לאחר שגינה בפומבי את מתקפת ה-7 באוקטובר והביע הזדהות עם קורבנותיה. הוא אף יצא לא פעם בגלוי נגד מנהיגי חמאס, “שיושבים בסבבה שלהם בחו”ל” ואינם עוזרים לפלסטינים “להניח אוכל על השולחן או לשקם את כבודו של פליט אחד”. בעדותו הארוכה והמרטיטה פונה מוצטפא “לכל מי שלב אנושי פועם בו”, ומבקש “להכיר את מלוא האמת כפי שהיא נשקפת מעינינו, ולפעול על בסיס ההכרה הזו ומתוך הדחף האנושי שלכם”.

“הכל מייאש כאן”, מתאר מוצטפא את המצב ברפיח, ומצטט צעירה שאומרת: “החתונה שלי היתה אמורה להתקיים בשבוע הבא, אולם ארוסי עדיין נמצא מתחת להריסות”; או אישה אחרת שמעידה: “זה ההיריון הראשון שלי מזה 11 שנה, אבל העובר מת בבטני בגלל מחסור באוכל ותת-תזונה”; או ילד שיושב לצד אמו לאחר שאיבד את רגלו מפציעת רסיס, ושואל אותה: “אמא, האם הרגל שלי תצמח מחדש?”. מוצטפא מספר על חברו שיצא בוקר אחד מאוהלו, ובדרך ראה ילד בן שש, “שעורו היה כחול מרוב קור”, כי ישן מתחת למשאית. הוא העיר אותו ושאל מדוע הוא ישן כך ברחוב, והילד ענה: “המשפחה שלי ברפיח הופצצה. הם מתו ואני ניצלתי. שכבתי תחת המשאית בתקווה שהנהג יתניע אותה בבוקר וידרוס אותי. אני רוצה למות ולעלות לשמיים כדי לפגוש את משפחתי”.

מוחמד מוצטפא – “העיתונאי שאמר לחמאס: זדיינו לנו מהפרצוף”, כלשון “הפורום לחשיבה אזורית” – מסיים את מכתבו בקריאה נרגשת לישראלים “לעצור את אחת המלחמות הקשות ביותר שידעה האנושות בעידן המודרני”. גם אם “מסרינו לא יגיעו אליכם עוד, דברו עלינו”, הוא מפציר בנמעניו, “אל תאבדו את התקווה בקיומם של אנשים כמונו שקוראים, כל עוד נשמה באפם, לשלום, לסיום הכיבוש ולמימוש זכויות האזרח שלהם”.

קשה להעלות על הדעת שקולו של העיתונאי העזתי, ועוד רבים כמוהו המתחננים לתשומת לבו של העולם, יחדור מבעד לשריון החרדות ותאוות הנקם, בוודאי לא בעידן בו כל ביקורת על ישראל נחשבת מיד לאנטישמיות. אולם יתכן שלא מעט ישראלים מתחילים להבין כיום את חוסר התוחלת של המלחמה, שסופה אינו נראה באופק, ואולי אף מתעוררים לאיטם מאשליית “הניצחון המוחלט”. שכן מלחמה, כפי שהיטיב לבטא לפני כמעט 100 שנה הגנרל האמריקאי סמדלי באטלר, שהיה בשעתו הקצין המעוטר ביותר בתולדות ארה”ב, היא הונאה. “זו אולי ההונאה העתיקה ביותר”, כתב באטלר בספרו משנת 1935, “מן הסתם הרווחית ביותר, בוודאי המרושעת ביותר. רק קבוצה קטנה של אנשים יודעת מהי תכליתה. היא מנוהלת למען מעטים, על חשבון הרבים, ומחירה הוא נוראי: מצבות חדשות, גופים מרוטשים, נפשות מרוסקות, לבבות ובתים שבורים. לעזאזל עם המלחמה!”.