מה האליבי שלי?

גם מי שלא רוצה לשאול את עצמו את השאלה הזאת יצטרך להשיב עליה בעתיד. לילדים או לנכדים, לפקח ביקורת הגבולות באירופה, לניצוץ האנושי שיתעורר לבסוף, כשיתפוגג ערפל הדם והנקם.

מה האליבי שלי?

מה עשיתי כשהצבא שלי חולל את האסון ההומניטרי המחריד ביותר על פני הפלנטה? מה עשיתי כשכנסת ישראל דנה בנחת בשאלה אם זה בסדר או לא להרעיב אוכלוסיה שלמה למוות? 

מה עשיתי כששכנים, חברים ובני משפחה אמרו שצריך לתת להם להתפגר עד אחרון הילדים? האם שתקתי? האם הייתי אחד מהם? האם משכתי בכתפיי בחוסר אונים והתנחמתי שחוץ מזה הם דווקא אנשים ממש נחמדים?

מה האליבי שלי?

מה עשיתי כשצה”ל שוב יצא ל”תמרון עצים”?

 (המילה הבוקית החדשה הזאת, “עצים”, אכן מאפשרת עצימת עיניים הרמטית מול מה שזה באמת, לפי ההוראות בשטח – “להתייחס לכל אדם כאל עויין”). מה עשיתי אחרי שכוחות צה”ל ארבו לאמבולנס, הוציאו להורג את נוסעיו וטמנו אותם אזוקים באדמה? שוב האמנתי לדובר צה”ל שטען שהכל שקר? ומה עשיתי כשפורסם הסרטון מקפיא הדם של אחד הפרמדיקים שמתעד את הרצח עד הרגע האחרון? עדיין סיפרתי לעצמי שזה פייק? כמעט שיתפתי בפייסבוק את הסרטון המפליל, אבל לא רציתי למשוך אליי אש?

מה האליבי שלי?

מה עשיתי כשלמרות האיפול הצפון-קוריאני בתקשורת שלנו, נחשפתי לתמונות של ילדים בגיל הילדים שלי שנראים כמו שלדים מהשואה? שוב סיפרתי לעצמי שזה פייק? אמרתי שמגיע להם בגלל ה-7/10? מיהרתי לחשוב על משהו אחר?

מה האליבי שלך?

מה עשית כשחבר בקואליציה הכריז שהתמרון העצים הנוכחי יהיה “אירוע גדול של הכרעה, השמדה והגירה מעזה”? גילגלת עיניים על המטורללים האלה וחזרת לענייניך? התייחסת למילה “השמדה” כפליטת פה? התגייסת למילואים כי אחוות לוחמים לפני הכל?

מה האליבי שלך?

כבר עכשיו, במושגים העולמיים המקובלים, ישראל היא פושעת מלחמה. ביטול טיסות, חרם בספורט ובתרבות, אפס תיירות – מה לעשות, כמו בכדורגל, יש עבירות שבהן אין לשופטים שיקול דעת: הרעבה מכוונת של אוכלוסיה היא פשע מלחמה. הפצצת בתי חולים היא פשע מלחמה. פגיעה בעיתונאים ובכוחות הצלה היא פשע מלחמה. הרג מכוון (“כל אדם הוא עויין”) של אוכלוסיה אזרחית הוא פשע מלחמה. מניעת סיוע הומניטרי היא פשע מלחמה. כפיית הגירה היא פשע מלחמה. וה”תמרון” הנוכחי הוכרז מראש על ידי מוביליו כרצח עם (“השמדה”, “הדברה” או “מחיקה”). 

יש לי לא מעט חברים וחברות, אנשים אהובים וטובים, שמשרתים במילואים. כל אחד ואחת מהם עכשיו פושעי מלחמה. אובייקטיבית, זה הקריטריון. גם אם את משרתת בגלי צה”ל, גם אם אתה חושב שעדיף שיהיו שם אנשים מוסריים כמוך. אם הטיעון שלך לא היה תופס במקרה של חייל גרמני במלה”ע 2, הוא לא תופס גם אצלך. אני לא מדבר על חייל גרמני בזמן מחנות ההשמדה, רק על התקופה שבה השלטון הכריז על היהודים בתור אויבי האומה ו”בני מוות”. כל חייל שהמשיך לשרת בצבא הרייך היה צריך לסרב בשלב הזה, גם אם לא ידע שיגיעו מקלחות גזים. גם לולא היו מגיעות מקלחות הגזים. וכשחלפו שנים והתבהרה התמונה, התירוץ היחיד שעמד למי ששירת בצבא הגרמני היה “ניצלתי את המדים כדי להציל יהודים”. אם אין לך תירוץ כזה, מדי צה”ל הופכים אותך לפושע מלחמה.

מה האליבי שלי?

אני לא חושב שיש לי. לא מספיק. לא יודע מה הנכדה שלי תגיד כשאספר לה שכתבתי פוסטים בפייסבוק, שערכתי מגזין שעסק בזכויות אדם וניסה לקדם שלום וסובלנות. לא יודע מה יגיד ברנש הולנדי כשאספר לו שהלכתי לכמה הפגנות או החרמתי את מזגני טורנדו של תדיראן. לא יודע כמה הפקיד בביקורת הדרכונים הנורווגית יתרשם מכך שאיבדתי הכנסות מספרים ומסדנאות בגלל שהבעתי את דעתי. אני גם לא יודע כמה יתרשמו מזה הילדים שישרדו בעזה וחאן-יונס. לא יותר מדי, כנראה.

 לו הייתי גיבור-על הייתי עוצר את המלחמה הזו בגופי. לו הייתי קוסם הייתי מחדיר חמלה, אהבה ושלום בליבם של כל המעורבים. כשהרשע הופך לנורמה תרבותית קשה להאמין בכוחו של אדם בודד לחולל שינוי, אבל הייאוש והשתיקה הם אלה שהופכים את הרשע לנורמה. אז עד שנמצא אליבי מספק, כזה שיעצור לחלוטין את הזוועה ויחתור לשיקום וריפוי – עד אז המינימום שאנחנו יכולים לעשות זה לא לסתום. במיוחד בפעמים שכל יצרי ההישרדות החברתית והלאומית אומרים לך לסתום, כפי שהם צורחים עלי עכשיו, רגע לפני שאני לוחץ על “פרסם”.