לשכת עוכרי הדין
בשנים האחרונות כמעט כל עורך דין שמתקרב לראשות לשכת עורכי הדין נחשף עד מהרה כמעורב בשחיתות, תאוות בצע, כוחנות מינית או כל השלוש גם יחד. איך הפך המקצוע שנחשב פעם לחלומה של כל אם יהודיה אבן שואבת לפרשיות מפוקפקות?
אי אפשר שלא להצטמרר כשבוחנים את שלוש הפרשות העוקבות שהתפרסמו לאחרונה בעניין צמרת לשכת עורכי הדין: אפי נוה, ראש הלשכה לשעבר, עם פרשת המינוי של המקורבת שלו אתי כרייף לשופטת; אבי חימי, ראש הלשכה הנוכחי, שנחשף בימים אלה כי “עינג את עצמו” בשיחת זום מול עיניה של מועמדת שעליה המליץ לתפקיד שופטת; והפרשה הטריה, עם מי שהכריז על עצמו כמועמד לראשות הלשכה, עו”ד אייל בסרגליק, צדיק שניכס לעצמו 585 אלף ש”ח מכספי תרומות שיועדו למשפחת הנרצח יורי וולקוב ז”ל.
בבואה מבישה ומביכה של מה שקורה כאן בכלל ובעולם המשפט שלנו בפרט. התבהמות, זו מילה עדינה מדי לתחושתי. מדובר בתהליך רב שנים ואנחנו בוצרים היום את מחדלי העבר.
קצת רקע; חוק לשכת עורכי הדין משנת 1961, שבמסגרתו הוקמה לשכת עורכי הדין, מכיל בתוכו עקרונות יסודיים של אתיקה המחייבים את כל עורכי הדין. ודאי תתקשו להאמין, אבל עורכות ועורכי דין נחשבו פעם לסוג של אנשי מוסר ואמת ואנשים נשאו אליהם את עיניהם. במועד הבאתו לראשונה לדיון בכנסת הרביעית, ב–21 בדצמבר 1959, הציג שר המשפטים פנחס רוזן, את הצעת החוק באווירה חגיגית ובמילים נרגשות: “…החוק שיש לי היום הכבוד להביא הצעתו לפני הכנסת, מטרתו להסדיר את ענייניו של אחד המקצועות החשובים ביותר, הוא מקצוע עריכת הדין. חשיבותו של מקצוע זה כפולה היא. ראשית, זהו אחד המקצועות שאנו רגילים לכנותם בכינוי ‘מקצוע חפשי’ ללמדך, שחבריו נהנים ממידה רבה של חירות, כבוד ועצמאות, וכתוצאה מכך הם גם נושאים במידה מיוחדת של אחריות ציבורית. וכן רגילים אנו למנות את מקצוע עריכת הדין בין המקצועות האקדמיים ללמדך, שחבריו עברו תהליך ממושך של לימוד ורכשו השכלה גבוהה המכשירה את בעליה למלא תפקידים אחראיים בחברה. מבחינה זו עומדים עורכי הדין בשורה אחת עם רופאים, מהנדסים, חוקרים ומלומדים, שאין צורך להרבות כאן במילים על חשיבותם המרובה במדינה שוחרת קידמה. אך אין זאת הבחינה היחידה המשווה חשיבות למקצוע עריכת הדין. הבחינה השניה היא היות עורכי הדין אחד הכוחות הדרושים להשלטתם של חוק, של משפט ושל צדק”.
קוראים את המילים האלה ולא יודעים אם לצחוק או לבכות. מה לפרשיות שהזכרנו קודם ולמילים כמו חוק, משפט וצדק?
“מה קרה לנו, לעורכי הדין בישראל? בדיוק מה שקרה לחברה כולה וביתר שאת – התבהמנו”
כשהייתי עורכת דין צעירה בשנות ה–90, לא ידעתי שאסור לכנות עורך דין אחר בכינוי “שקרן” גם כשזה תיאור מדויק שלו. באחד הדיונים כיניתי את עורך הדין שניצב מולי בכינוי האסור, במקום לומר לו בנימוס “אתה מטעה את בית המשפט”, “אתה מסלף את העובדות” או אפילו “ילקוטו של חברי הינו ילקוט כזבים מהלך” – מילים מותרות על פי כללי האתיקה של עורכי הדין. קיצרתי את הדרך וקראתי לו “שקרן”. זה הוביל להליכים משמעתיים בוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין. בחלוף שלוש שנים, החליטה הוועדה לנזוף בי.
נזופה אך חכמה יותר, המשכתי בדרכי ומאז ועד היום נתקלתי במאות מקרים של עורכי דין שקר… סליחה, מטעים ולא מדייקים בעובדות, ורחוקים שנות אור מצדיקות – ככל שזה נוגע לאתיקה. נקודת המוצא לעיסוק באתיקה היא מבחינתי ההבנה, שאתיקה כמו גם תורת המוסר איננה “תורה מסיני”, גם היא אינה יצוקה בסלע וחרותה באבן אלא פלואידית ומשתנה על פי רוח התקופה ומובילי הדיעה שבה. אתיקה ומוסר הם, למרבה הצער, עניין יחסי של זמן ומקום. האתיקה משתנה וזורמת ובלשון התלמוד “פני הדור כפני הכלב”.
תחשבו על זה: כשהועלה החוק לדיון לראשונה בשנת 1959, היו בישראל 2002 עורכי דין. כשהחוק אושר בכנסת ביוני 1961, היו בישראל 2200 עורכי דין. 25 שנים נוספות חלפו עד שלשכת עורכי הדין מצאה לנכון לכונן כללים מפורטים יותר הנוגעים לאתיקה המקצועית של עורכי הדין וכך בשנת 1986 עודכנו כללי האתיקה של המקצוע הכה רווי יצרים הזה. בשנת 1986, כבר היו בישראל 12,000 עורכי דין בעלי רישיון לעסוק במקצוע. באותן שנים ניתן היה ללמוד משפטים אך ורק באוניברסיטאות, תנאי הקבלה היו קשים ביותר, רק אם הפסיכומטרי שלך היה קרוב לזה של איינשטיין או אם אבא שלך היה דיקן הפקולטה יכולת להתקבל לאחת משלוש הפקולטות בהן נלמד המקצוע הנכסף. ולמה היה מקצוע עריכת הדין משאת נפשה וחלום לבה של כל אם יהודיה? כי היה טמון בו הרבה כסף. לעיתים קרובות הרבה מאוד כסף. כדרכו של כל עיסוק המוגבל ברישיון הניתן למעטים, הנחת העבודה היתה כי הוא יניב לאותם מעטים רווחים נאים.
בתחילת שנות ה–90, עקב לחץ פוליטי כבד, תוקן חוק לשכת עורכי הדין וכבר ניתן היה ללמוד ולקבל תואר במשפטים גם במכללות שקיבלו רישיון לכך. בשנת 1993 מקצוע עריכת הדין הפך נגיש לכל. בשנת 2022 כבר היו בישראל 100,000 עורכי דין בעלי רישיון, שזה אומר עורך דין אחד לכל 110 אזרחים. הצפת שוק עריכת הדין בכל כך הרבה בעלי מקצוע הביאה בהכרח לתחרות עזה, להעדר בררנות, לירידה דרסטית ברמה ולפריצת כל נורמה בסיסית של אתיקה.
“בשנת 1993 מקצוע עריכת הדין הפך נגיש לכל. בשנת 2022 כבר היו בישראל 100,000 עורכי דין בעלי רישיון, שזה אומר עורך דין אחד לכל 110 אזרחים. הצפת שוק עריכת הדין בכל כך הרבה בעלי מקצוע הביאה בהכרח לתחרות עזה, להעדר בררנות, לירידה ברמה ולפריצת כל נורמה בסיסית של אתיקה”
לאחרונה, הגיע אלי לקוח שמשרד עורכי דין ידוע ומפורסם גרם לו ברשלנות של ממש נזק גדול. לאחר שיחת הסבר על הבסיס החוקי והסיבה שבעטיה לדעתי נגרם לו הנזק, נשאלה על ידו שאלה שהדאיגה אותו יותר מכל; לטענתו, עורכי הדין שבצד השני הם גסי רוח וצעקנים ולא נתנו לעורכי דינו לפתוח את הפה. לכן הוא היה מודאג מאד מהעובדה, שבהיותי אישה, מה לעשות, אולי לא אצליח להתמודד עם האלימות, הבריונות והגסות שלהם. הניתוח המשפטי והחוקי שלי לא ממש עניינו אותו, והוא אכן יצא לחפש עורך דין, גבר, שיצעק חזק יותר, יקלל טוב יותר ויהיה בריון שייצג אותו.
ואכן, האלימות והגסות בין כותלי בתי המשפט פרצה זה מכבר כל גדר של אתיקה או סתם של התנהגות נורמטיבית סבירה כלשהי. מדובר בבריונות של ממש. עורכי דין מנבלים את פיהם בעל פה ובכתב, עוסקים באיומים, צועקים ומגדפים, וכללי האתיקה הפכו לבדיחה עצובה. מה שמתרחש במערכת המשפט הינו שיקוף של החברה, אבל גם זרז שלה. כשעורכי הדין נלחמים זה בזה בשוק מוצף, אין להם גבולות לא של אתיקה, לא של הגינות וגם לא של בושה. מדובר במלחמת קיום אכזרית וחסרת חמלה המתרחשת במקום שאמור היה להיות מבצר ההגינות והצדק. אבל מי זוכר את זה בכלל. ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין הפכה להיות כלי ניגוח סתמי ומיותר של צדדים כחלק מההליך המשפטי. כדבר שבשגרה, שני הצדדים מתלוננים על עורך הדין שמנגד והאתיקה הפכה להיות חלק ממאזן הכוחות. הדיון המשפטי העקרוני והערכי נסוג ונעלם מפני גסות השיח, השטחיות והאלימות שלו, וכן מפני העומס המוטל על הועדה.
“מה שמתרחש במערכת המשפטית הינו שיקוף של החברה, אבל גם זרז שלה. כשעורכי הדין נלחמים זה בזה בשוק מוצף, אין להם גבולות לא של אתיקה, לא של הגינות וגם לא של בושה”
וגם זו עדיין לא התמונה כולה, יש עוד, ומחילה מראש מכל עורכי הדין ההגונים – ויש כאלה. נבחרי הלשכה מכהנים בתפקידם ללא שכר ישיר. אז מה מושך אותם לתפקיד? למה בעצם להתנדב לתפקידים ציבוריים גוזלי זמן ומשאבים על חשבון עבודה נושאת פירות במשרד הפרטי או משכורת נאה במגזר הציבורי? תאמרו ודאי: כוח, השפעה, כבוד. וזה כמובן נכון. אבל לא כמו בעבר. והאמת היא שהיום כבר אין כל כך הרבה קופצים על המציאה. כשהגילדה היתה קטנה וקשריה נשמרו בחדרי חדרים, אפשר היה לעשות הרבה כסף מהתפקיד הציבורי הזה. תיקים גדולים ומנופחי שכר טרחה מגיעים מדרך הטבע למי שידוע בקשריו הטובים עם שופטים, למי שיושב בוועדות ומשפיע ולמי שמסוגל להרים טלפון לחבר של החבר של מי שצריך כדי שהעסקה/הדיון/הפסיקה יזרמו בכיוון הרצוי. כך היה עד שהחלה ההצפה שאותה תיארתי קודם. אבל לשכה שבה עשרות אלפי חברים מחזיקה מנגנון גדול, כבר אי אפשר לשמור את הבוררויות לחברים בלבד, כבר קשה להעביר תיקים גדולים לקליקה קטנה, וקשה הרבה יותר לעשות כסף מתפקיד ציבורי כשמנגנוני הלשכה מחייבים שקיפות ותיעוד. לכן, התפקידים הציבוריים אינם מושכים עוד. העבודה קשה, הרבה מהקומבינות שניתן היה לעשות בעבר, כבר אי אפשר לעשות, ויש פחות כסף בתפקידים הציבוריים “ללא שכר”. גם הפוליטיקה הפנימית קשה הרבה יותר. כדי לזכות בבחירות לראשות לשכת עורכי הדין חייבים להתנחמד עם אוקיינוס של עורכי דין צעירים שרוצים להתפרנס. איך בדיוק מבטיחים להם פרנסה? יש גבול למניפולציות ולשקרים הפוליטיים שאפשר לפזר כדי להגיע לתפקיד שהוא כאמור, סיזיפי ולא רווחי.
“האתיקה התנדפה, המוסר נעלם, הכל מותר. מגעיל, אבל מותר. וכשעורכי הדין בישראל מבוססים במים עכורים שכאלה, כמה קל לנתניהו להסית ולהצית את השנאה הזאת”
אבי חימי הסתמן לאחרונה לגוש המרכז שמאל כמנהיג פוטנציאלי מושלם: מזרחי, מעיירת פיתוח, מי שקשה להטיח בו את חיצי השנאה הקבועים של ביבי ולהקתו – “אשכנזי סמולן”. אנשי המחאה חיבקו ואיתרגו אותו מיד. ולכן מסע הציד של הימין התמקד בחייו הפרטיים ובפדיחות שלו בתחום המידות ועניינים שבינה לבינו. אבל למעשה היה ברור שהרגע הזה יגיע. אבי חימי התהלך עם ציור גדול של מטרה על גבו, אם כל מה שפורסם עד כה נכון.
אישית, מעולם לא הייתי מתומכיו. כשהחלה הקורונה פניתי אליו וביקשתי את התערבותו המיידית בגניבת הדמוקרטיה הישראלית על ידי נתניהו. אבי חימי שתק אל מול התו הירוק, הוא שתק אל מול חוק הסמכויות והוא שתק אל מול הארכת החוק על ידי בנט. הוא גם לא היסס לכנות אותי “חוצפנית” כי העזתי לטעון ששתיקתו אינה במקום. חימי התעורר רק כשהבין שנתניהו מאיים להזיז לו את הגבינה, להוציא את הכוח מהמוסדות הוותיקים ולהעבירם לפוליטיקאים שסובבים אותו.
מה קרה לנו, לעורכי הדין בישראל? בדיוק מה שקרה לחברה כולה וביתר שאת – התבהמנו. השנאה הפכה להיות מוטיב מרכזי. הכל כוחני, דורסני, וקטלני. אין אידיאולוגיה, אין ויכוח על מהות, אין ביקורת עניינית. יש ימין. ויש שמאל. יש שנאה עזה שמצדיקה שימוש בכלים מעולם הציד; ארוב בשקט למטרה, המתן בסבלנות, כוון היטב והורד אותה בקליעה מדויקת כשאתה משתמש בתקשורת הכמהה שוב ושוב לדם – כי דם מביא רייטינג. האתיקה התנדפה, המוסר נעלם, הכל מותר. מגעיל, אבל מותר. וכשעורכי הדין בישראל מבוססים במים עכורים שכאלה, כמה קל לנתניהו להסית ולהצית את השנאה הזאת, מתוך מניעים אגואיסטיים טהורים.
אירית, זו פשוט השפעת הכסף על המנטליות שלנו, לא רק בשוק עורכי הדין. הצלחת לא שווה לכולם תגדל ככל שתגדל. ביטקוין מתקן זאת, מרחיק מהשלטון את השליטה על ניהול הכסף.