לקרוע את אזיקי המשי
שנתיים אחרי שמשטרת הקורונה הבריחה אותם ליוון, חזרו מני אביב ומשפחתו לביקור בעיירה הגרמנית שהיתה ביתם. הכל נראה דומה, דומה מדי. זה רק המבט שהשתנה לנצח
אני אוהב את ערבי הקיץ הארוכים של צפון אירופה. אפילו בתום הימים החמים ביותר מתגנבות רוחות חתרניות ומשרות צינה מבורכת על העור החשוף. השמש מזדחלת בעצלות בשיפולי הרקיע, כאילו דבר לא דוחק בה, וטובעת לאיטה מעבר לאופק בליווי תצוגות מרהיבות של אור נשבר. השנה, למרבה הצער, כמעט שלא זכינו להתבסם בשקיעות המלכותיות הללו. מאז סוף חודש יולי, כאשר הגענו לגרמניה, היו לרוב השמיים מכוסים עננות קודרת, ומזג האוויר, בניגוד לתחזיות הקטסטרופליות של נביאי האקלים, התאפיין בגשמי סתיו ובקור חודר עצמות שעורר בי געגועים ליורה הרותחת של הקיץ המזרח תיכוני.
אנחנו גרים עתה בעיר קטנה בשוליו של חבל הרוהר, אורחים ארעיים בסביבה שהיתה ביתנו יותר מתריסר שנים. המרחב האורבני העצום שהתפתח סביב מאגרי הפחם העשירים, היה במשך דורות רבים העוגן הכלכלי של גרמניה. במאה ה-19 היה הרוהר אף אחד ממוקדי ההצתה של מרד הפועלים שטלטל את אירופה ושינה את פני ההיסטוריה. כיום לא נותר דבר מאותה תעשייה כבירה, למעט שורה של מבני מתכת מחלידים המשמשים כאנדרטאות דוממות. המכרה הפעיל האחרון נסגר לפני כחמש שנים, אך המחילות המשתרכות לאורך מאות קילומטרים מתחת לאדמה גורמות לפני הקרקע לשקוע באיטיות. חלקים נרחבים של החבל היו הופכים אגמים לולא היו הרשויות שואבות מי תהום סביב השעון.
“בעיניי, הגירה היא תופעה בריאה ואף הכרחית עבור חברות חפצות חיים. אוכלוסיות זרות מעשירות את האוצר הפולקלוריסטי והגנטי ומביאות עימן מנטליות חדשה המפיחה רעננות בתרבויות מנוונות. למעשה, מיתוס הטוהר האתני והעם ההומוגני מנוגד לטבע ואינו עומד במבחן ההיסטוריה. אין קבוצה לאומית מודרנית, כולל היהודים, שאינה מעשה מרכבה של מיזוגים חוזרים ונשנים, של הגירה, של המרת דת או של נישואי תערובת”
הדור הוותיק זוכר לטובה את עידן הזוהר האבוד. נציגיו המתמעטים פוקדים עדיין את המאפיות המקומיות, שותים קפה שחור ומתענגים בדממה על ארוחת הבוקר המסורתית – לחמנייה שיש בה בשר נא קצוץ וטבעות של בצל טרי. עיניהם לחות מרוב שנים וזיכרונות, וליבם רוחש אהבה נואשת למועדון הכדורגל “שאלקה” שאצטדיונו המפואר נמצא במרחק קילומטרים בודדים מכאן. בדיאלקט המקומי ההולך ונכחד, “הרוהר-דויטש”, הם מספרים בגאווה על העוצמה שהיתה פעם לכורי הפחם שנהנו מתנאי עבודה, שעל כמותם הצעירים של היום לא יעזו אפילו לחלום. הם מספרים על הנשים שהיו צובאות בימי שישי על שערי המכרות כדי לגבות מבעליהן את המשכורת השבועית, לפני שהללו יבזבזו את כל הכסף בפאב. לא הכל היה אידאלי, כמובן. העבודה היתה מפרכת ורבים מן הכורים חלו כתוצאה מהשהייה הממושכת במחילות המחניקות. האוויר באזור כולו היה מפויח, ומן השמיים נפלו פתיתי פחם שחורים שהכבידו על הנשימה והכתימו את הכביסה התלויה. “ברוהר”, הם אומרים, “לא היו בגדים לבנים”.
בתי הדירות הנמוכים בלב העיר טובלים באפרוריות אורבנית משמימה. בסמוך, כמו בפוטומונטאז’ ביזארי, מזדהר הפארק המקומי ביופי מרהיב שכמו נגזר מנוף של אגדות נורדיות. מאות אילנות עתיקים ואקזוטיים מפוזרים במרחביו העצומים, וביניהם אגמים קטנים שעליהם אורבים ברווזים למתנות החסד של העוברים והשבים. אווזי בר מתרוצצים בהמוניהם על המדשאות המוריקות, מגוננים על גוזליהם ומפטמים את עצמם במרץ לקראת המסע העונתי אל ארצות הדרום. בטבור הפארק מזדקרת טירה מרשימה המשמשת כיום כבית קפה וכמרכז תרבות, ובעבר היתה מבצרו של איזה ברון ווסטפאלי שהודח ממעמדו ומרכושו.
האוכלוסייה האמידה נדדה זה מכבר לפרברים, אל השכונות השקטות בעלות הגנים המטופחים והרחובות האסתטיים עד מיאוס, שרמת ניקיונם מאתגרת את ההיגיון ואת חוקי הפיזיקה. מרכז הכרך, לעומת זאת, שוקק בתערובת ססגונית של מהגרים ותיקים וחדשים. היוונים והטורקים שהגיעו לפני עשרות שנים, לצד הלבנונים, הסורים, האפריקנים והאוקראינים, שזה מקרוב באו. מדי פעם קולטת האוזן הבלחות אקראיות של גרמנית בתוך בליל השפות הזרות. מטפחות ראש הן חזון נפרץ, ונדמה שרוב החנויות נמצאות כיום בידיהם של מהגרים מן המזרח הרחוק והקרוב. אפילו בית הקפה הפופולרי שנמצא מול בניין העירייה החליף לאחרונה בעלות. ערב אחד, כאשר התיישבתי בטראסה החיצונית והזמנתי בירה, בישר לי המלצר הנבוך שהם הפסיקו למכור משקאות אלכוהוליים מפאת איסורי הדת.
בכל שנותיי בגרמניה היו המפגשים עם מהגרים ממדינות ערביות כמעט תמיד חיוביים, ולא פעם אף מרגשים. הזירה הנייטרלית והצוננת של צפון אירופה, הרחק מן הביצה הלוהטת והמורעלת של המזרח התיכון, מעניקה הזדמנות להפיג את העוינות ולפרק את הסטריאוטיפים הישנים, ובו בזמן פותחת ערוצים חדשים לתקשורת טבעית וליחסי ידידות אורגניים. אהבתי לפקוד את החנויות שלהם, לקנות פירות בזול, בקלאווה מעולה וקפה שטעמו מעורר געגוע. לפעמים ניסיתי את מזלי עם הערבית הדלה שבפי, שהיא בעצם מיזוג מגושם של השיעורים בבית הספר והסרטים המצריים של ימי שישי. מעולם לא נתקלתי בתגובה עוינת. אדרבא, לרוב התקבלתי בברכת, “אהלן וסהלן”, ובסדרה של שאלות סקרניות. הצרכן הנאמן של התקשורת הישראלית המפמפמת ללא הרף פחד ובורות, לא יבין זאת.
“האוכלוסייה האמידה נדדה זה מכבר לפרברים, אל השכונות השקטות בעלות הגנים המטופחים והרחובות האסתטיים עד מיאוס, שרמת ניקיונם מאתגרת את ההיגיון ואת חוקי הפיזיקה. מרכז הכרך, לעומת זאת, שוקק בתערובת ססגונית של מהגרים ותיקים וחדשים”
בעיניי, הגירה היא תופעה בריאה ואף הכרחית עבור חברות חפצות חיים. אוכלוסיות זרות מעשירות את האוצר הפולקלוריסטי והגנטי ומביאות עימן מנטליות חדשה המפיחה רעננות בתרבויות מנוונות. למעשה, מיתוס הטוהר האתני והעם ההומוגני מנוגד לטבע ואינו עומד במבחן ההיסטוריה. אין קבוצה לאומית מודרנית, כולל היהודים, שאינה מעשה מרכבה של מיזוגים חוזרים ונשנים, של הגירה, של המרת דת או של נישואי תערובת. עם זאת, אני יכול להבין את הכעס המצטבר בקרב גרמנים רבים לנוכח גלי ההגירה הגדולים. זה לא נובע בהכרח מגזענות או משנאת זרים אלא מחוסר הוודאות המצטבר במציאות המשתנה במהירות האור. הם חשים איום אמיתי על המרקם החברתי שבו הם צמחו. את תסכולם הם ממלמלים בשפתיים חשוקות, שכן אין דיון פתוח על מדיניות ההגירה וכל ביקורת עלולה להשתמע כתמיכה בימין הקיצוני המגונה. כך או כך, הקונפליקט ההולך ומסלים הוא בלתי נמנע ואינו באשמת המהגרים והפליטים ואף לא באשמת האזרח הגרמני השכיח, אלא, כמו תמיד, תוצר של אינטרסים אוליגרכיים נעלמים.
ההזדהות והחיבה הכללית שפיתחתי כלפי מולדתי השאולה היתה מעורבת תמיד בתחושה של זרות כרונית. מחד, אהבתי לחיות כאן ולמדתי ליהנות מן הנוחות הבורגנית ומתרבות השיח המנומסת. אני גם יכול להעיד שמצאתי עונג מיוחד בעמידה בתור בלי להיות דרוך לקרב, ובכך שיכולתי לחלום למשך חצי שנייה ברמזור ללא חשש מצפצופי הזעם בעורפי. אהבתי בייחוד את הגבולות הפתוחים ואת היעדרותה של תרבות המלחמה, את המיאוס הכללי מביטויים של גאווה לאומית ואפילו את העובדה שדגלי הלאום הם חזיון נדיר (למעט בזמן המונדיאל). ניסיתי כמיטב יכולתי להיטמע בתרבות שבה גידלתי את ילדיי. השקעתי שנים בלימוד הלשון המקומית בעלת התחביר המוזר והנוקשה, המגדיר את מיקומה המדויק של כל מילה במשפט – השפה שנשמעת כה רכה בספרי הרמן הסה, כה יבשה בפיו של קריין חדשות וכה ברוטלית וסיוטית בנאומיו הקוצפים של הפיהרר. עם הזמן התנדפה מאליה תחושת הדחייה שהיתה בי כלפי הגרמנית, והצלחתי למצוא בה את הקסם ואת הייחוד – ואפילו, אני מודה, קצת התאהבתי בה.
מאידך, התקשיתי לקבל את הפדנטיות המרגיזה המכתיבה את המנטליות הציבורית המחלחלת לכל פינה בחיי החברה והפרט. בגרמניה, זאת יש לדעת, קיימים חוקים ותקנות לכל דבר ועניין – החל מגריפת השלג לפני הכניסה לבית ועד העמדת פחי האשפה ברחוב בימי האיסוף. כל היערות ומקורות המים הטבעיים בה הם פרטיים והגישה אליהם תלויה בשורה של תנאים. מי שחפצה נפשו לדוג יוכל לעשות זאת רק באתרים מצומצמים, בזמנים מסוימים ובתנאי שיעבור הכשרה בתשלום ויצטייד ברישיון שתוקפו יפוג כעבור שנה. הדלקת מדורה בחצר הפרטית מותנית בקבלת אישור מיוחד, אלא אם כן משתמשים בקערת אש שקוטרה לא עולה על מטר אחד – ובתנאי שהמרחק מחצר השכנים לא יפחת מעשרה מטרים. ועוד ועוד, עד אינסוף.
עם זאת, לא מעט גרמנים אינם עונים להגדרות המצומצמות של הסטראוטיפ. התמזל מזלי להכיר כמה מהם בגרעיני ההתנגדות הקטנים, שהיו עבורי גלגלי הצלה באותו עידן קודר שהחל לפני שלוש שנים. בחצרות אחוריות ובדירות מוגפות תריסים יצרנו אז ברית של דחויים, של “מכחישים מסוכנים”, שהרשויות והתקשורת לא היססו להגדיר כ”נאו-נאצים”. לא רק מעשינו היו מגונים אלא גם מחשבותינו. חלקנו גורל משותף בשוליה של חברה שטופת חרדות, מכורה לאדי הגופרית המחניקים של הפשיזם המשכיל. לעיתים חשנו כמו דגים חסרי הגנה באקווריום מלא ברקודות. שיתפנו חוויות כואבות על בני משפחה שהתנכרו, על חברים שהפנו גב, על שכנים שאיימו לקרוא לרשויות. תקשרנו זה עם זה בעזרת הודעות טקסט מקודדות. פתחנו יחד בית ספר מאולתר לילדים, יזמנו סדנאות ומפגשי שיח ושירה, ארגנו סופי שבוע יצירתיים בבית מלון נטוש באזור הררי. יצרנו סביבה של נורמליות חתרנית שבה ניסינו לשמר את להבת המגע האנושי. הגברים והנשים האלה היו הנרות שהאירו לי את הדרך בחשכה. באורח אירוני, דווקא בתקופה הנוראה ההיא מצאתי מחדש את האמון באדם, בטוב ליבו, בתושייתו – במצפונו האישי שבכוחו להפוך את העולם על פיו.
מטבע הדברים, לאחר שנתיים של שהות בדרום יוון התרופפו והתפרקו רוב הקשרים ההם, אולם השראתם עוד זורמת בדמי. החיים ברחוב, לעומת זאת, ממשיכים בנתיביהם הנדושים, כמו מעולם לא התרחש מחול הטירוף שעשה שמות בנפש החברה. נדמה שאנשים הדחיקו את העבר והפנימו את עקרונותיה של המציאות האורווליאנית החדשה. לעיתים אני מקנא בהם. משהו בי משתוקק לחזור אל השגרה המרופדת ההיא, אל הבית היפה שלנו בשיפוליה הירוקים של העיר השכנה, אל העבודה המסודרת, אל פסטיבלי הכדורגל והבירה, אל “הקפה ועוגה” המסורתיים בחיק המשפחה. הנפש התשושה מייחלת לזרועותיו המנחמות של הביטחון הכלכלי, להתמסר ללא תנאי להוויה בורגנית מנומנמת, לאשליה של עולם יציב ומוגן.
לעולם לא אשכח את אותו ערב חג מולד עצוב של 2020, שבסופו ישבתי עם בת זוגי ליד שולחן המטבח ושוחחנו על העתיד. בליבנו כבר ידענו שלא נוכל להישאר בגרמניה. איום “חובת החיסון” כבר הדהד אז באוויר. מאחורינו היו שבועות ארוכים של מאבקים עם בתי הספר שהפכו באחת מרחבים קודרים של התעללות ממוסדת. מחנכים מוערכים ועצמאיים תפקדו לפתע כסוכני אימה וכפקחי הנחיות ממושמעים, שלא היססו להעניש ילדים שהפשילו את המסכה מתחת לאף בזמן משחק בחצר. רעייתי היתה מורה בבית ספר תיכון בעיר שבה גרנו. מקצוע ההוראה בגרמניה כרוך במעמד מיוחד בשירות הציבורי, שמבטיח משכורת נהדרת ותנאי פנסיה ומיסוי חלומיים. עשרים שנה היא חינכה ילדים עם קשיי לימוד שגדלו במשפחות עניות ומפורקות. היא אהבה את התלמידים, והם השיבו לה אהבה. אולם נשמתה הלכה ונמחצה תחת מכבש הקורונה, והיא ביקשה מפלט.
“לא רק מעשינו היו מגונים אלא גם מחשבותינו. חלקנו גורל משותף בשוליה של חברה שטופת חרדות, מכורה לאדי הגופרית המחניקים של הפשיזם המשכיל. לעיתים חשנו כמו דגים חסרי הגנה באקווריום מלא ברקודות”
היא עשתה מאמצים לשרוד בתוך המערכת, אך דעותיה והתנהגותה המרדנית הפכו במהרה חרב פיפיות. כמה שבועות לאחר חג המולד היא הוזמנה לשימוע במשרדי רשות החינוך המחוזית, בפני פאנל של ביורוקרטים שהאשים אותה בהפרה חמורה של תקנות פדגוגיות. חטאיה היו, בין היתר, שהרשתה לתלמידיה לשיר ללא מסכה, ושפעם אחת היא ניהלה בכיתה דיון בשאלה אם הנחיות הקורונה מהוות איום על הדמוקרטיה ועל זכויות האדם. פסק הדין הקפקאי שהשתרע על פני עשרים עמודים, הרשיע אותה בכל הסעיפים, הטיל עליה קנס כספי גבוה ולא התבייש לרמוז על זיקתה לימין הקיצוני ועל היותה אנטישמית, על אף שהתגוררה בישראל יותר משנה, למדה עברית באולפן, נישאה ליהודי והקפידה להדליק נרות שבת ולחגוג את כל המועדים “כדי שהילדים ילמדו להכיר את המסורת שלהם”.
ידענו שלא רחק היום שבו פנינו יפנו דרומה, בעקבות נתיבי הנדודים של אווזי הבר. כבר הכרנו היטב את הכפר הזעיר בשולי הפלופונסוס שביוון שהיה עתיד להיות ביתנו החדש – את המפרץ הקטן החבוק בין הרים נישאים, את חוף החלוקים הלבנים הנושק למי הטורקיז של הים התיכון, את חלקת האלוהים הפראית שיד אדם טרם השחיתה. אולם, מטבע הדברים, ההחלטה לנטוש את סיר הבשר היתה מלווה בהתלבטויות קשות. שאלות הפרנסה ועתיד הילדים לא הפסיקו להטריד את מנוחתי. לפעמים תהיתי אם אני נסחף שלא בטובתי אחר גחמות האדרנלין המציף את הדם, נגרר בזעם קדוש שתוחלת חייו קצרה. עם זאת, חשתי שאני חייב לעשות משהו כדי לקרוע את אזיקי המשי, להעז לחרוג מן הדרך הסלולה ולבצע את המחאה הפרטית שלי נגד העריצות הדורשת בעלות על גופנו ועל מחשבותינו. ואולי אחרי הכל, על אף כל הפאתוס והדרמה, בסך הכל רציתי לחיות לחוף הים התיכון.
בסוף קיץ 2021 יצאנו לדרך, גוררים עימנו קרוואן ישן ששימש לנו בית ארעי. ככל שהפלגנו דרומה כך קהו ציפורניהן של התקנות השרירותיות והמסכות הלכו וגלשו במורד הפנים. בבוסניה ובאלבניה, שתי בועות תרבותיות משונות במרכז אירופה, החיים נמשכו כסדרם והיה נדמה שקללת הקורונה פסחה עליהן. ביוון היו פני הדברים אחרת. חודשים של תעמולה שיטתית ואכיפה דרקונית הטביעו חותם של אימה על האוכלוסייה, אולם שלא כמו בגרמניה, רוב האנשים לא הקפידו על מנהגי הזולת ולא שפטוהו בהתאם לסטטוס החיסוני שלו. ההבדל הזה ניכר ביתר שאת ככל שחצינו את הארץ לאורכה, ובייחוד כאשר הגענו לחבל מאני והתיישבנו בכפר שלנו. הנפש יכלה סופסוף להתרווח בהקלה על מפרש הים העצום ועל מרחבי הפרא הדוממים. דאגות הקיום המשיכו לנקר בראשי, כמובן, אך בו בזמן חשתי שמצאתי את המפלט הנכון ביותר מן המחול האובדני של האנושות.
עם הזמן הצלחנו להשתלב במרקם החברתי המקומי, לרכוש חברים ואף ללמוד קצת את השפה. על אף כל הקשיים, יש יתרונות לא מעטים בחיים בקרב אוכלוסייה כפרית דלילה, במדינה שבה זרועות הביורוקרטיה רפות ומבולבלות. כמעט בכל אשר פנינו זכינו לסיוע נדיב ולבבי. מצאנו בית מגורים קבוע, ואפילו קיבלנו בהשאלה חלקת עצי זית קטנה שממנה יכולנו להפיק שמן נהדר. מדי פעם הופיע על מפתננו שי בלתי צפוי – דגים טריים הישר מן הים, שק תפוזים מן הקטיף היומי או צנצנת דבש שנרדה זה עתה. העזרה ההדדית אינה רק מסורת מקומית מרגשת אלא גם מנגנון הישרדות הכרחי במדינה שנמחצת תחת מגפי הבנקים הבינלאומיים וסובלת ממשבר קטסטרופלי שרושש את האוכלוסייה.
בחודשים הראשונים למגורינו כאן עדיין ציפיתי להסתערות המונית של משפחות נודדות מן הצפון. בליבי רחשה תקווה תמימה להתהוותה של קהילה סולידרית ותומכת שתנהל אורח חיים אלטרנטיבי בעולם תאב בצע ומנוכר. החלום הזה לא התגשם, לפחות לא כפי שראיתיו בעיני רוחי, אולם אין לי ספק שהקהילה הזאת חיה וקיימת, גם אם עדיין אינה מודעת לעצמה ומתפרסת על פני מרחבים גאוגרפיים גדולים. בקיץ הזה, בעת ששהינו במחנה לחינוך ביתי ברומניה, זכינו לפגוש את שותפינו העלומים לדרך. בלב עמק שלו ופיוטי שלאורכו זורם נחל שוצף, התאספו מאות משפחות מרחבי אירופה שנפלטו ממעגלי הציוויליזציה התקניים. חלקן חיות בנדודים כרוניים, חלקן מצאו מושב ארעי בדרום היבשת – כולן מתמודדות עם אתגרי הפרנסה וחינוך הילדים. כשבועיים גרנו יחדיו בחיק הטבע. הילדים התרוצצו בשדות וטבלו ללא מורא במי הנחל הקפואים. תחושה מתוקה של שותפות גורל הציפה אותי. לראשונה הבנתי שלמעשה לא היתה לי כל ברירה, שהייתי חייב לנצל את ההזדמנות הנדירה שהחיים העניקו לי. לפתע היה נהיר לי שגם אם הדרך תסתיים בכישלון, לעולם לא אתחרט על כך שהעזתי לצעוד בה.
תגובות