למה הכל כל כך מכוער פה?

כשעברתי עם משפחתי לגור בטירת כרמל אחד הדברים שהכי הפריעו לי היתה תחושת ההזנחה והעדר האסתטיקה בכל מקום. חדר המדרגות מלוכלך, מעקה שבור, מרצפות בקומת הכניסה לא יושבות טוב זו על זו, והצבע מתקלף. וכאשר הסביבה שלנו מוזנחת גם אנחנו מרגישים מוזנחים. דבר מוביל לדבר. במרחב הציבורי בישראל ישנם המון מקומות שבהם שולטים כיעור והעדר אסתטיקה: ברחוב יש פסולת, פחי אשפה עם מכסה שבור, גרפיטי על הקירות, בורות בכביש, לעתים מזומנות ביוב גולש, גינון לא מטופל ועוד ועוד. איכשהו, משהו בתרבות המקומית מייצר את המראות (והריחות) הללו. גם כשהרשות משקיעה הרבה מאוד משאבים בכל מה שקשור באסתטיקה ובניקיון, עדיין התחושה היא של עליבות. 

כל הישראלים נוסעים לחו”ל וכולם כבר יודעים שכאשר מגיעים לארצות שונות, במיוחד באירופה, התמונה שונה לחלוטין. המבנים נראים יפים ומרשימים, הרחובות מתוכננים באופן שונה, הגינון והעיצוב מוקפדים ונראים אחרת לגמרי. גם האנשים נראים יפים יותר… הכל משדר תחושה של אסתטיות ויופי שמשרה אווירה של התפעמות. זה לא שבארץ אין בכלל מקומות יפים או מעוצבים, אבל די ברור שככלל, עניין הנראות והיופי פחות חשובים אצלנו ממקומות רבים אחרים בעולם.

שוחחתי לא מזמן עם עולה חדש שהיגר ארצה מאירופה לפני כמה שנים. דיברנו על ההבדל בין אירופה לישראל ולמה באירופה יש דגש רב על אסתטיקה ובמקומות אחרים אין. הוא דיבר על יצר עמוק המובנה בתוך התרבות, על מסר שכל ילד גדל עליו: שצריך להיראות טוב. כל אירופאי שמכבד את עצמו משקיע בנראות שלו לפני שהוא יוצא מהבית. לראות אירופאי מוזנח הלבוש באיזה טרנינג ושאינו מגולח יהיה מחזה נדיר. לצפות באישה אירופאית שיוצאת מביתה כשהיא אינה לבושה “קום איל פו”, אלא באיזה סמרטוט שזרקה על עצמה ונעלי בית – מחזה שלא קיים. הוא ציין בפני שבאירופה גם לא נצפות מכוניות מלוכלכות, בעוד שבארץ הרבה מכוניות נראות כמו פחונים ממונעים. וכך גם הגינון, תכנון הרחובות, המבנים והניקיון במרחב הציבורי. בארץ הדברים האלה נתפסו כל השנים כחשובים פחות, כבר אמרתי?

כששירתתי בצבא התקשיתי להבין למה הם מקפידים בכזו אדיקות על הגילוח, על מדים מסודרים או על הליכה עם כומתה. זה הרגיש מוגזם וקטנוני. אבל המפקד שלי הסביר שהערכים והנורמות של הצבא הישראלי שאובים מהנורמות של הצבא הבריטי. הוא תיאר מצב שבו מפקד משקיף על המחנה מחלון לשכתו וכאשר הוא רואה חייל מסודר, מגולח ונעליו מצוחצחות, הוא מסיק שגם בנשק שלו הוא מטפל בהתאם. מקפיד על קלה כחמורה ולכן הוא גם יציית לפקודות. הנחת העבודה היא שהדברים משפיעים אלה על אלה: למפקד אין זמן לתחקר כל חייל אם הוא בקיא בפקודות, בנהלים והאם הוא אכן יודע היטב איך לפעול בזמן חירום. למרבה הצער, את הדברים האלה הוא יוכל לבחון רק בזמן חירום, ואז זה כבר עלול להיות מאוחר מדי. אם המפקד רואה שהחיילים מסודרים ומאורגנים בדברים המידיים שהוטלו עליהם כמו לבוש מגוהץ, כפתורים מכופתרים, תספורת, גילוח ושאר דברים הנוגעים לאסתטיקה של עצמם וגופם, סביר שיניח כי הם ינהגו כך גם בשאר התחומים. 

כשאני מתבונן בעצמי ובאורחותיי, אני מוצא עדיין הרבה מהמשותף עם הישראלי הממוצע. את הרכב אני לא ממהר לשטוף כי חבל על המים, ובהחלט פחות חשוב לי איך הרכב נראה. גם אם יש כתם בחולצה זה פחות מפריע לי כי זה לא נראה לי משהו נורא חשוב. ואם אני לא מגולח, אני דווקא מבסוט מזה וגאה במראה המחוספס. לשותפתי לחיים ולי היה ויכוח לגבי איך החצר צריכה להיראות ומה נרצה שיהיה בה. אני מעדיף מראה טבעי עם צמחי בר, מבלי לעקור אף נטוע, והיא מעדיפה עיצוב מסודר. כשהיא שלחה אותי לראות אתרים של גננים עם תמונות של לפני ואחרי תמיד העדפתי את המראה שלהן לפני.

דור המייסדים במושב שלי הם אנשים ששרדו את השואה, קרי, הדברים הנוראיים ביותר בעולם, וטבעי היה שפחות עניין אותם איך משהו נראה, ואם הוא יפה או לא יפה. העיקר שיהיה יעיל וישרוד זמן רב. הבסיס כאן היה הישרדות לשמה, וכשבני אדם עוסקים בהישרדות, באמת הרבה פחות חשוב איך דברים נראים, האם הם מהווים עונג לעיניים או כיעור משבית שמחות. העיקר שיהיו יעילים, חזקים, העיקר הוא לשרוד. במדינת ישראל בשנותיה הראשונות עיצוב ואסתטיקה היו בסוף סדר העדיפויות.

ובמעבר חד וספורטיבי – כמו במונדיאל הקודם גם במונדיאל הזה הדהימה הנבחרת היפנית לא רק בביצועים שלה בתחום הכדורגל, אלא גם בתרבות הקיימת ומושרשת עמוק אצל היפנים: בגמר כל משחק, השחקנים שזה עתה רצו והוציאו את נשמתם במשך עשרות דקות ארוכות, ניקו בעצמם את חדרי ההלבשה וסידרו אותם. והאוהדים היפנים, שלא כמו במדינות אחרות אחרי משחק כדורגל כשיוצאים החוצה לרחובות הערים, להשתכר ולבצע כל מיני מעשים חוליגניים – הם סיימו לעודד את הנבחרת שלהם ונפנו לנקות את האצטדיון, כשהם טורחים להשאירו נקי יותר ממה שהוא היה קודם לכן. 

ולא, תינוק יפני לא נולד עם מטאטא ויעה ביד. זה הכל עניין של חינוך. תפיסת העולם של דת השינטו היא אסתטיקה וניקיון וזה מועבר כבר דורות על גבי דורות. הכל צריך להיות יפה. כך גם בבודהיזם. זו עוד סיבה שבגללה היפנים מקפידים על שמירת הסביבה והבריאות. גנים יפנים זו מילה נרדפת לאסתטיקה, הרמוניה ויופי. 

אז איך הופכים את ישראל למדינה יפה יותר, אסתטית יותר ונקיה יותר? 

בשנות השמונים נחשבה העיר ניו-יורק לאחת הערים האלימות ביותר בעולם, בכל ארבעים שניות בוצע בעיר פשע אלים שוד, אונס או רצח. אפקט החלונות השבורים, אותו הגו שני הקרימינולוגים – ג’יימס ק. ווילסון וג’ורג’ קלינג, ויושם על ידי ראש העיר רודי ג’וליאני, שם סוף למגמה הזו. הרעיון היה פשוט: אם יש מקום מוזנח ונחבא מעין, שבו אין אף מבוגר אחראי בשטח ואף אחד שאכפת לו, אז בתחילה נשבר חלון ואחריו דלת, ומושלכת אשפה, ומתחיל סחר בסמים, וכל הסביבה מהר מאוד הופכת לסביבה מטונפת ואלימה. העיר ניו-יורק שמה דגש גדול על כל העקרונות האלה ואולי תתפלאו לשמוע אבל יחידות משטרה ועיריה יצאו בפקודה לתקן חלונות, ומדרכות, ופחים וכל דבר שנראה מוזנח ומקולקל באמת מיד תוקן. השוטרים הונחו לתת קנס על כל עבירה מקטנה ועד גדולה. מהשלכת סיגריה ברחוב ועד מעבר כביש שלא במעבר חציה. העיר התיישרה ועברה האלים מאחוריה. 

עדות לשינוי ההתנהגותי שהתרחש בעקבות השינוי ברמת האסתטיקה ניתן לראות בהשוואה בהתנהגות הציבור הניו יורקי במהלך שתי הפסקות חשמל גדולות שאירעו בעיר. האחת התרחשה לקראת סוף שנות השבעים והשניה בתחילת שנות האלפיים. בהפסקת החשמל הראשונה העיר נכנסה לכאוס – אלימות וביזה נוראיות שטפו את הרחובות. ואילו בהפסקת החשמל האחרונה קרה ההפך: תחושת שותפות הגורל הביאה אנשים לעזור אלה לאלה, לכוון את התנועה בהעדר רמזורים ולדאוג לאוכלוסייה נזקקת. ההבדל הגדול היה נעוץ בשינוי ההתייחסות של מקבלי ההחלטות ובעלי התפקידים בעיריה לנראות ולטיפוח הסביבה.

כמו שאפשר לקלקל ולהשחית, אפשר לתקן ולטפח. הכל עניין של התייחסות. כשלאף אחד לא אכפת אז הכל נכנס לתהליך של התדרדרות. אבל אם הממשלה והרשויות המקומיות יראו לנו שאכפת להן, ויעשו מעשה ג’וליאני, מיד נראה שינוי ברמת הניקיון והאסתטיקה וגם בהתנהגות שלנו. 

גם בטירת כרמל זה עבד: התחלנו עם טיפוח החצר של הבניין, ומשם זה גלש וגלש עד שהגיע והשפיע לטובה על יחסי השכנות, ואז על השכונה כולה, ובהמשך על כל העיר. יופי ואסתטיקה, כמו כל דבר, נמצאים בתוכנו, מתחילים בנו ויכולים לבוא לידי ביטוי בכל צעד וצעד שלנו.