לייבל מייקר

כששירתי ביחידת מטה בצבא היו מחשבים ומכשירים רבים בסביבה. אחד המכשירים החשובים ביותר (אם לא הַ-) היה מייצר התוויות או בלעז, לייבל מייקר. הלייבל מייקר הוא מכשיר קטן מידות, בעל מקלדת אשר כשמו כן הוא – מדפיס על פי דרישה מדבקות קטנות של טקסט. את הלייבל מייקר שמרנו במגירה נעולה בארון בקצהו האחורי של המשרד כדי להגן עליו מכל משמר, פן חלילה ייגנב, ייעלם או יולאם. לעומתו, את מסמכי ה”סודי ביותר” השארנו על השולחן, כמובן.

נראה שכמונו כל העולם התמכר ללייבל מייקר כזה או אחר, פיזי או מטאפורי. בהליכה קצרה ברחוב קל מאוד למצוא אנשים רבי לייבלים: “סטרייט”, “שמאלני”, “מזרחי”, “סוציאליסט”, “גיי”, “פמיניסטית”, “טרנסג’נדר”, “ליברטריאן”, “בעל הפרעת קשב וריכוז” ועוד רבים אחרים נישאים בכבוד על דש בגדי החיים בחברה המודרנית. נדמה שבחברה המערבית הנוכחית אחד הדברים החשובים ביותר הוא הגדרה עצמית – מטרה חשובה לכל הדעות, בלי ציניות. חשוב שאדם יכיר את עצמו היטב, וידע לשייך לעצמו זהות.

אולם יש קשיים רבים בהגדרות מעין אלה. בראש ובראשונה, הכנסת אדם לתוך מסגרות שבלוניות. לכל אחד מן הלייבלים הללו יש “כללי משחק” ברורים: אם אתה “מזרחי” אתה אמור להצביע לליכוד, אם את “פמיניסטית”, את אמורה לשנוא גברים, אם אתם “גיי” אתם חייבים ללכת למצעד הגאווה. ה”קפיטליסט” הורס את הכלכלה, ה״סטרייט” הוא פריווילג וה”שמאלני” בוגד.

לפני כמה חודשים נפגשתי עם קבוצת אקדמאיים בשנות ה-50 לחייהם, מבוגרים ממני ביותר מ-20 שנה. בעוונותיי הציגו אותי בפניהם כך: “היי-טקיסט, אבל ימני, אבל הוא בסדר, הוא היה הולך להפגנות”. מובן ששמחתי על האינטרו המרשים הזה, שייצג אותי לעילא. והתגובות הגיעו מיד – “איך אתה יכול להיות ימני? אתה לא רואה מה הימין עושה במדינה?” “איך אתה הולך להפגנות אם אתה ימני?” “לצעירים היום אין ערכים – רק דואגים לעצמם”. לקחתי נשימה עמוקה שיצרה בחדר רִיק לכמה שניות ותהיתי מה תהיה התשובה הראויה. וכמו אשף טניס מיומן במשחק חייו, הרמתי להנחתה: “ראשית, איני ימני ולא שמאלני. אני גם כאן וגם כאן, בסופרפוזיציה. אני חושב שכל הצדדים במשוואה הזאת צודקים וטועים באחוזים מסוימים. הפגנתי בהפגנות אחדות כי החלטתי אז שזו ההחלטה הנבונה, ומאז אני מבלה את מוצאי השבת ברביצה מול הטלוויזיה, צופה בסדרות בנטפליקס, כי זו התועלת הטובה ביותר שאני יכול להביא בשעות אלו. וכן, בעוונותיי אני צעיר ואני דואג לי ולישבנֵי יקיריי כי משאת נפשם של אנשים בדור שלי היא קובייה שיש מסביבה קצת בטון ובלוקים שיוכלו לקרוא לה בית. לא חס וחלילה, בריאות, אושר ושגשוג. את כל אלה איבדנו בשלוש השנים האחרונות, חוץ מאלה שעדיין גרים אצל ההורים.” כדור הטניס נחבט אליי בחזרה, “היי-טקיסט, אה?” השבתי “דווקא ליברטריאן”, וגלגולי העיניים לא איחרו לבוא.

אצלנו, כאן בארץ הקודש, המצב פחות חמור. הטרנדים מגיעים באיחור קל לעומת שאר העולם. אבל מעבר לים התמונה פחות ורודה (או יותר, תלוי את מי שואלים) שם יקום וייפול דבר על חודו של לייבל. בשנים האחרונות מתנהל קרב אימתני בשורות ה-bio בטוויטר (X בימינו), שבו כל האוחז בנאורות מכריז בריש גלי על ה-pronoun שלו. pronoun הוא “לשון הפנייה” – כיצד ירצה האינדיווידואל שאחרים יפנו אליו. מתברר שנוסף לעזרה לקשיש, תרומה לאביון ושירות בצה”ל, מעלה חדשה היא פרסום ה-pronoun שלך.

הנושא חשוב כל כך עד שאנשים אף מאבדים את עבודתם על חוסר הרצון לשתף פעולה עם הטרנד. בספטמבר 2020 שחקנית הקולנוע ג’ינה קראנו ששיחקה בסדרה “המנדלוריאן” של דיסני, כתבה pronouns מומצאים בשורת ה-bio שלה: beep/bop/boop, כמחאה לועגת לטרנד. דיסני הגיבה מיד והיא פוטרה על רקע טרנספובי, לאחר שקיבלה הודעות נאצה ושנאה מכל רחבי ה-wokeverse ההוליוודי (woke – נאורות מודרנית). השחקנית רייצ’ל זגלר אף שיסתה בה את עוקביה שהצטרפו בשמחה להודעות הנאצה.

בחזרה לעתיד: השנה היא 2023 וזגלר משחקת בתפקיד הקלסי של שלגייה ברימייק ה”לייב-אקשן” החדשני. כלוחמת הצדק החברתי בקבוצת ה-woke הקרובה לביתה היא התבטאה בנושא המודרניזציה שנעשתה לסרט – בסרט אין גמדים, שלגייה לא חולמת על “אהבת אמת” אלא להיות המנהיגה שהיא יודעת שהיא יכולה להיות כי היא כמובן לא צריכה את “הנסיך הסטוקר” שמחזר אחריה. אנחנו כבר ממש לא ב-1937.

אני לא יודע איזו שלגייה זגלר מכירה, אבל בוודאות לא את זו שאני וכל שאר משתמשי האינטרנט מכירים, שכן התגובות מיהרו להגיע – לא מספיק שבכל שנה אנחנו מקבלים סרט רימייק גרוע מקודמו, עכשיו הוא אפילו לא יהיה רימייק – די! ואת תפקיד הקארמה שהיא כלבה שאוהבת להחזיר את הכדור שזרקו לה גילמה ג’ינה קראנו שהגיבה בגיף Boop נונשלנטי. וכל זה קרה בגלל הניסיון העצל של דיסני לשמר את זכויות היוצרים שלהם לעוד כמה שנים. לפחות בתסריט של “שלגיה” חסכו מאיתנו את המילה “פטריארכיה” (כן, ברבי, אני מסתכל עלייך).

הבעיה המרכזית כאן היא השפה. השפה היא חיה ונושמת, כמו עציץ, חתול או אדם. היא משתנה ומתפתחת בהתאם למציאות שבה היא מתקיימת, והיא נתונה להשפעות רבות. כאשר וויליאם הכובש, שליט נורמנדי הצרפתי, השתלט על ממלכות אנגליה ב-1066, הוא גרם לשינוי כללי בשפה האנגלית. הוא ושאר שושלתו המשיכו לדבר צרפתית שהפכה ל”שפת האצילים” והעם הפשוט המשיך לדבר אנגלית. כך נוצרו דואליות רבות בשפה. למשל, לפרות קראו האיכרים sheep, והאצילים קראו להן beef, המילה mindful הפכה ל-pensive ו-lawyer ל-attorney.

השינוי בשפה גורם לשינוי בדפוס החשיבה. גם אנחנו נעדיף להשתמש במילים הנחשבות “גבוהות” כדי שיחשבו שאנו משכילים ויודעי דבר, בעוד מילים הן רק דיו על דף נייר או פיקסלים על מסך. המשמעות היא בניואנס, בסבטקסט. ואנו חשים זאת היטב היום. שינויי השפה מביאים אלינו את הלייבלים החדשים של ימינו. השפה הגלובלית משתנה – כל אחד חייב להמציא לעצמו איזשהו לייבל ולהשתייך רק לקבוצות הנכונות שתומכות באג’נדה הנכונה. אסור לומר “שחור”, “הומו”, “אדון”, “ערבי” – אז תקבל מיד בעל כורחך לייבל חדש – גזען, הומופוב, טרנספוב.

התופעה לא חדשה. להיות “קתולי” באנגליה ב-1534 היה חטא מסוכן ביותר שדינו מוות. היום “מכשפה” היא סתם אישה לא נחמדה, אבל ב-1692 לייבל כזה היה דינו מוות. בספר “1984” קורא ג’ורג’ אורוול לתופעה הזאת Newspeak – “שיחדש” (שיח-חדש) שמטרתה האחת והיחידה היא לשלוט בנרטיב המחשבה. כאשר מגדירים שהשפה מכילה מילים מסוימות ואוסרים על שימוש באחרות מעלימים חלקים ממנה ומן התרבות כולה, מחשבת הנושאים בשפה משתנה ובכך תודעתם משתנה יחד איתה. עונשו של מפר החוק – המבצע “פשע-מחשבה” (thoughtcrime) הינה “העלמה”. וכמו אז כן היום. בתרבות ה-cancel culture החוטאים ב”פשע-מחשבה” עונשם העלמה חברתית, חרם ונידוי.

בתאוריית הדאו הסינית קיים קונספט בסיסי הנקרא “Fan” והוא אומר “בכיוון ההפוך – זו תנועת הדרך” (Verse 40). המונח מפורש לכמה ביטויים, ביניהם “חזרה מעגלית” או “חזרה אל ההפך”. פירושים רבים של “תנועת הדרך” מגיעים למסקנה שככל שמקצינים בתאוריה אחת מתהפכת ההקצנה על התאוריה המקורית. הדאו ידע על מה הוא מדבר. הוא מתאר בדיוק את תרבות הביטול האופפת אותנו בימים אלו. כדי להכיל, צריך להיות מכיל “בצורה הנכונה” – לדבר “נכון” ו”תקין פוליטית” כי רק כך נוכל לקבל את כולם. גם את אלה שחושבים שזו… אינה הדרך. סתירה?!

הקושי הגדול הוא שבכל הסיפור אין באמת אדם אחד שאפשר להאשים, אין גוף שאפשר להפנות אליו אצבע מאשימה כי הוא דוהר לתכתיבי אג’נדות גלובליסטיות להשתלטות על מחשבותינו בעודנו ישנים. השינויים הם דינמיים, מתרחשים בין אנשים רגילים לחלוטין. בין קבוצות השואפות “לשפר” את העולם באמצעות תכתיבי שפה. להפוך אותו “מכיל” יותר בעודם מדירים לחלוטין את כל מי שמסרב לדבר באותה שפה. איש הישר בעיניו לא יעשה. הכל הוא דייסה אינסופית של מילים ומחשבות הסובבות סחור-סחור כמו הוריקן הסוחף את המחשבות של כולנו. אולי הפתרון הוא פחות לכלוא בתוויות, ויותר להתבונן בכל אדם בדיוק ככה – בתור אדם, יצירה חד-פעמית שלא דומה לאף אחד אחר.