לו הייתי חתול

עדי מקס, ראש דסק חסרי-הבית שלנו, מדווחת מהשטח: על החיים בין סאבלט לסאבלט, על תל אביבים שלא שמעו על מתן בסתר, על הפנטזיה למזגן ועל המעבר של תנועת המחאה מאוהלים להפגנות, לפחות עד שייגמרו החמסינים​

הנה מגיעה התקופה הזו בשנה, זו שמשמחת אבל גם קצת מרתיעה אותי – האוטו רותח אש, החופש הגדול עוד שניה כאן, נתב״ג מפוצץ עד אפס מקום, הרשתות החברתיות מלאות בתמונות של טיולים ונופשים. המדוזה הראשונה לעונה ואני כמעט נפגשנו בנקודה אסטרטגית על הירך שלי, מי הים התיכון כה צלולים שאני חושבת לרגע שאני במלדיביים, והאבטיח עם הטעם והמרקם המושלם מגיע עד אליי, מבלי שאצטרך לדפוק על כל מתחריו בירקנייה הקרובה. היתושות מחוררות לנו את הקרסוליים עוד לפני שהשמש שקעה, וכולם יודעים שהבילוי הכי שווה, זה שמתעלה על כולם – הוא קפה קר במזגן, וגם אחרון החברים ההיפים שלי יודה בכך.

אממה, כדי להנות מהבילוי האולטימטיבי של הקיץ, המזגן, צריך כמה קירות ותקרה אחת לפחות. שלשום נכנסתי לסאבלט ארוך (של שבוע וחצי), להחליף חברה שפינתה את דירתה לפני כבר כמעט כשנה, מאז היא מסבלטת, ורק עכשיו הצליחה למצוא דירה. ״קרה לי נס״ היא אומרת, כי כשעשינו חישוב לנסות ולהבין איך היא הגיעה לפניי לדירה (שגם אני הגעתי אליה, אבל רק שלישית בתור) לא ידענו מה הסיבה שדווקא היא נבחרה מכל המועמדים והמועמדות.

שמחתי איתה על הנס הגדול: היא תוכל להישאר באיזור שבו בחרה לגור! הנה, אחרי שנה זה קורה בסוף. היא זכתה בדירה המקסימה במושב הנחשק. אמנם יחד עם ירושה מוזרה של הוצאות לא ברורות מהדיירת הקודמת שאי אפשר להתדיין עליהן: לשלם על המזגן (שזה בעצם רכוש של בעל הבית, כן?); לשלם על פתיחת נקודת הגז שבוצעה לפני 8 שנים; לבנות פרגולה (כי מי רוצה גינה בלי קצת צל?) ועוד הוצאות נלוות כאלה ואחרות, שתמיד היה אפשר למצוא בשפע בתל אביב, וכעת גם בפריפריה. אבל למי אכפת? אחרי שמשלמים את המחיר הכבד של להיות ללא בית כמעט שנה, לנסות לדמיין להתביית באזור אחר, להישבר לא פעם ולא פעמיים, להיות על זה ולא להפסיק לנסות, למי אכפת כמה עולה הבית החדש? העיקר שיש איפה להיות. רק תנו לחזור לשגרה. היא מתרגשת לצאת מהסאבלט. היא לא מאמינה. אני רק יכולה לתאר לעצמי את ההרגשה. אני מתרגשת יחד איתה.

בתוך רצף השוטטות בערוצי חיפוש הדירות השונים, אני רואה באופן מובהק מגמות חדשות לצד כאלה שחוזרות על עצמן כבר תקופה ארוכה בזירות הפרסום. למשל, זוגות תל אביביים מעלים תמונה שלהם, מתוקים ויפים כאלה, כותבים שהם מחפשים “החלפת דירות”. ״החלפת דירות״ – הוא שלב שמגיעים אליו כשנהיה ממש צפוף כבר. כשאנשים מבינים שאין מצב להיכנס לאיזור, אפילו לא עם האצבע הקטנה של הרגל, אז מתחילים בהחלפות דירות, בין איזור מבוקש א׳ לאיזור מבוקש ב׳. עד כאן הכל בסדר. בינתיים.

אבל אותו בחור מקסים מוסיף וכותב שהוא מחפש דירת שלושה חדרים ב- 6,000 ש״ח. ואז מתחיל דיון בין חברי הקבוצה – רובם (ואני ביניהם) מבקשים ממנו להסיר את המחיר, טוענים שלא צריך לספר כמה מוכנים לשלם, למי שיש מה להציע – שיציע לצד המחיר המבוקש. זה הבייסיק של הבייסיק במכירות ובמשא ומתן – כמו שלא ניגשים למוכר בשוק ואומרים לו – ״היי, יש לי 100 ש״ח שאני מוכנה לשלם על הפריט הזה״, אלא, שואלים כמה עולה הפריט בלי קשר לכמה כסף יש לי בכיס. ״אבל 6,000 ש״ח ל–3 חדרים זה ממש לא מחיר מופקע״ כותב התל–אביבי המופתע בתגובות.

בחברה הישראלית, בתוך ההישרדות הפראית הזו מתקיים גם זרם של אנשים באמצע החיים שמתייחסים ליוקר המחיה בקבלה מוחלטת. גזירה משמיים. משלמים ושותקים. הם משלמים את המחירים המופרכים מבלי להניד עפעף ואף פעם אינם פוצים פה, לעולם. להפך, מבחינתם מדובר אולי בסוג של גאווה להצליח להתקיים במדינה היקרה בעולם. או שאולי עבורם זו בושה להודות בכך שישראל היא מדינה יקרה בטירוף, ושיוקר המחיה מקשה גם עליהם. אולי זה הרגל בין דורי שירשו מהוריהם. אולי הם יוצאי צבא קשוחים שלמדו בצעירותם שמילים כמו ״קשה״ או ״בלתי אפשרי״ הן לא חלק מהרפרטואר ו״קשה יש רק בלחם, וגם אותו אוכלים


ברור נשמה, כי אתה בא מתל אביב. העיר היקרה בעולם, בכבודה ובעצמה. בטח שילמת בין 8,000 ל–10,000 ש”ח בחודש על דירה של שלושה חדרים מצ’וקמקת בבנין מתפורר מט ליפול, הכל יחסי. ברגע שאתה מפרסם דבר כזה על הקיר של קבוצת הדירות שלנו בחוף הכרמל, אתה בעצם מאותת לבעלי הדירות שתל–אביבים שיעברו לאיזור ישלמו פי כמה וכמה, שתמיד יהיה מי שישלם ובמילים פשוטות ידידנו, אתה פשוט מעודד ונותן לגיטימציה להעלאת המחירים באופן פומבי ומובהק. אתה מודע לכך שזה לא לטובתנו, כן?

לו-הייתי-חתול-2

לחתול הזה יש פאקינג בית שהוא לא משלם עליו, חיים של סולטן

 אני חלילה לא בקטע של להיכנס לך לכיס, אם יש לך אקסטרה מזומנים וליבך יוצא אל בעלי הדירות בחוף הכרמל, אין לי שום בעיה שתיתן להם את הכסף שלך, הם בטוח ישמחו. אבל אם לא אכפת לך, יש דבר כזה מתן בסתר. בבקשה אל תנופף בזה מול כולם בקבוצה ייעודית למציאת דירות. יש פה קהילה שהתקיימה זמן רב ועודנה מתקיימת (עד שיפנו את כולנו בגלל שאתה וחבריך מהעיר מציעים להם כאן מחירי תל אביב) לפני שאתה וזוגתך תכננתם להצטרף אלינו. התמזל מזלך, אתה עובד בהייטק או שההורים שלך עשירים? נהדר. שמחה שבילך. אבל לא כולנו מגיעים מאותו בית ורובנו המוחלט ישמח לא לשלם מחירים מוגזמים. רובנו המוחלט ישמח לעזור למאבק לבלימת המחירים ויוקר המחיה. רבים מאיתנו חיים באזורים כאלה כי מלבד הטבע שפועם סביבנו ומהווה את הסיבה המרכזית לגור כאן, אלה היו גם האזורים שלא חייבים להשתעבד בהם עבור ארבעת הקירות המקודשים שנקראים בית. אז אנא ממך, בפעם הבאה, חשוב גם עלינו לפני שאתה מקליד כאן. זה כל מה שאני מבקשת.

גילוי נוסף מהעת האחרונה; בחברה הישראלית, בתוך ההישרדות הפראית הזו, לצד הרגלים שוטפים של הלוואות, מינוסים בבנק וספונסרשיפ של ההורים עד גיל מאוחר, מתקיים גם זרם של אנשים באמצע החיים שמתייחסים ליוקר המחיה בקבלה מוחלטת. גזירה משמיים. משלמים ושותקים. הם משלמים את המחירים המופרכים מבלי להניד עפעף ואף פעם אינם פוצים פה, לעולם. להפך, מבחינתם מדובר אולי בסוג של גאווה להצליח להתקיים במדינה היקרה בעולם. או שאולי עבורם זו בושה להודות בכך שישראל היא מדינה יקרה בטירוף, ושיוקר המחיה מקשה גם עליהם. אולי זה הרגל בין דורי שירשו מהוריהם. אולי הם יוצאי צבא קשוחים שלמדו בצעירותם שמילים כמו ״קשה״ או ״בלתי אפשרי״ הן לא חלק מהרפרטואר ו״קשה יש רק בלחם, וגם אותו אוכלים״.

כל מעבר מסאבלט לסאבלט מתוכנן אצלי בראש כחצי שעה מרוכזת שבה אני ״נותנת גז״, אבל בסוף לצערי זה יוצא יותר לכיוון השעתיים, נופל על שבתות בעיקר, ומשום מה להצליח להביא איתי אוכל זו מטרה שעדיין לא הצלחתי לעמוד בה. אני מגיעה למקום החדש עם הלשון בחוץ, כולי נרגשת לקראת ההתלמדות על הוראות החתול הנוכחי לדירה זו: ״הוא לא אוהב לשתות מים עומדים, אז תפתחי לו את הברז במקלחת, ככה הוא מרגיש שהוא שותה מהנחל… הוא לא משאיר כתמים עם מים בכל הבית, רק במעבר בין השירותים לשאר הבית, אז בקטנה להעביר סמרטוט כל פעם

קשה לי. בתוך השגרה השבועית המאתגרת של עבודה בעסק המתפתח שלי, המרדף האינסופי המתיש אחר הדירה הקבועה והסאבלט, (האחד ארוך טווח, והשני, רק להתגלגל עד שיימצא הראשון), הם הגורמים המרכזיים לשיבוש והפרעה של מהלך כל יום עבודה תקין שלי. באמצע השבוע בשעות העבודה המקובלות, בדרך כלל כשאני שרויה בריכוז מופתי בפרויקט אני מקבלת הודעה בנוסח: ״יש דירה. תתקשרי אליה מהר, עכשיו״! בתוספת צילום מסך מהפייסבוק של פרסום דירה. אני חייבת לפעול מיד. חוט המחשבה שלי נקטע. אני מצלצלת. אם לא עונים מיד אני שולחת הודעה. חוזרת לעבודה שלי. מתקבלת עוד הודעה כזו. עוד הפסקה. שוב חוזרת לעבודה. צוללת לתוכה. הראשונים חוזרים אליי. זה לא מסתדר איתם. חוזרת לעבודה. חבר שולח עוד הודעה על דירה. השניים חוזרים אליי. גם זה לא מסתדר. הרי אם לא היה מדובר בדירה, לא הייתי מרימה את הראש מהעבודה. וזה נמשך ונמשך: לטלפן, להוסיף איש קשר, לשלוח הודעה, לתאם, להגיע לראות, לעבור על הבית, להצליב תאריכים, לקבל החלטות, לג׳נגל את זה מול אופציות אחרות ארוכות טווח. איזה כאב ראש. ושוב ושוב ושוב.

גם המעברים לא קלים בכלל. כל מעבר מסאבלט לסאבלט מתוכנן אצלי בראש כחצי שעה מרוכזת שבה אני ״נותנת גז״, אבל בסוף לצערי זה יוצא יותר לכיוון השעתיים, נופל על שבתות בעיקר, ומשום מה להצליח להביא איתי אוכל זו מטרה שעדיין לא הצלחתי לעמוד בה. אני מגיעה למקום החדש עם הלשון בחוץ, כולי נרגשת לקראת ההתלמדות על הוראות החתול הנוכחי לדירה זו: ״הוא לא אוהב לשתות מים עומדים, אז תפתחי לו את הברז במקלחת, ככה הוא מרגיש שהוא שותה מהנחל… הוא לא משאיר כתמים עם מים בכל הבית, רק במעבר בין השירותים לשאר הבית, אז בקטנה להעביר סמרטוט כל פעם״. לחתול הזה יש פאקינג בית שהוא לא משלם עליו, הוא מקבל אוכל בחינם וליטופים בשפע. חיים של סולטן. אולי גם הוא צריך לעבור התלמדות קטנה עליי, מה נעים לי ומה אני אוהבת, ולארח אותי כאן למופת?

כמה אני מתגעגעת לפינה שלי. למטבח שלי. למזרן שלי. לעציצים שלי. לניקיון שלי. לסלון שלי. לספרים שלי. לאווירה בחלל שלי. למכונת הכביסה שלי. לפינת העבודה שלי. לכוסות ולכלים שלי. לשקט ולפרטיות שלי.

עוברים מהאוהל לכיכר

בינתיים, מחפשי דירות כמוני, שיצאו עם אוהלים לרחובות הערים, נתקלים בקשיים מסוג שונה. העיריות והמשטרה מפנות אותם. כך קרה בירושלים, בחולון, וכך קרה בשדרות רוטשילד בתל אביב. אבל, מסתבר שגם אילו יכלו, לא בטוח שהיו נשארים באוהלים. ״מחאת האנשים העובדים היא לא מחאת 2011 שהיתה מורכבת ברובה ממפגינים צעירים. אנשים עם ילדים ומשכנתא לא יכולים לעצור הכל ולגור באוהל״, אומר גיל סהר, ממובילי המחאה. הוא לא מוטרד מאוד מפינוי המאהלים. ״האוהלים היו רק סמליים, הם הוקמו כדי להתניע את המחאה, והם עשו את שלהם, המפגינים במחאת הדיור 22 הם אנשים עובדים שלא באמת יכולים לישון באוהל ולצאת ממנו בבוקר לעבודה. אנשים אומרים לי – גיל, אנחנו מאוד רוצים לבוא, אבל אין לנו מה לעשות עם הילד, ואנחנו עובדים מחר בבוקר״.

אחרי שפונו מאהלי ירושלים חולון ותל אביב, בשאר הערים, קבוצת ההיגוי של תנועת המחאה החליטה לפנות את שאר המאהלים על דעת עצמה. המאהל בפרדס חנה המונה כ–10 אוהלים יישאר עומד נכון לעכשיו, גם כי ממנו הכל נולד, וגם כי דייריו דווקא רוצים להישאר ללון שם. יוקר המחיה ובעיית הדיור, אומר סהר, הן הבעיות של הרבה מאוד אנשים בישראל. וגם אם ישנם כאלה שכרגע הן לא בדיוק הבעיות שלהם, הן בהחלט עלולות להיות הבעיות של הילדים ושל הנכדים שלהם. כעת, לדבריו, מחאת הדיור מתפתחת ועולה לשלב הבא. הם לקראת סיום ניסוח המצע שלהם, “תוכנית עשרת הצעדים”. זוהי תוכנית לבלימת יוקר המחיה ולפתרון בעיית הדיור. בכוונתם להוציא אותה לאור עד מוצ”ש הקרוב ובה יהיו “כל הדרישות שלנו ממי שיהיה בכנסת״. מחאת 22 עוברת אם כן ממאהלים לפעולות מחאה והפגנות מתוכננות: אחת לשבוע יתקיימו הפגנות בכמה ערים בארץ במקביל, ואחת לשבועיים תתקיים הפגנה גדולה, בכל פעם בעיר אחרת. במוצ”ש האחרון התקיימה הפגנה של 200 אנשים בירושלים, והפגנות נוספות נערכו ביבנה, בכפר סבא ובראש העין. בתל אביב מחו המפגינים בשדרות רוטשילד. הפגנת ענק מתוכננת למוצ”ש הקרוב, ה–2.7.22 בשעה 19:30 בכיכר הבימה בתל אביב.

כתבות שאולי יעניינו אותך

עת השתחררתי הרופאים לא המליצו לי דבר

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של "דיאלוג פתוח ישראל", ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של “דיאלוג פתוח ישראל”, ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

תרופת סבתא

אחרי שהפציעה גם בשמי הרייטינג של הטלוויזיה, הדמות הקומית של גברת רביע הפכה לתופעה סנסנציונית וחוצת ז'אנרים כשהיא מעבירה טיפולים זוגיים מהפכניים על הבמה, מול אולמות מלאים. נועם אנקר הזמינה למיטת הטיפולים את דניאל קישינובסקי, השחקן שמאחורי הדמות, ולמדה על מערכת היחסים העדינה שבין הסבתא זפטא לבין הנער שכמעט איבד את רגליו

אחרי שהפציעה גם בשמי הרייטינג של הטלוויזיה, הדמות הקומית של גברת רביע הפכה לתופעה סנסנציונית וחוצת ז’אנרים כשהיא מעבירה טיפולים זוגיים מהפכניים על הבמה, מול אולמות מלאים. נועם אנקר הזמינה למיטת הטיפולים את דניאל קישינובסקי, השחקן שמאחורי הדמות, ולמדה על מערכת היחסים העדינה שבין הסבתא זפטא לבין הנער שכמעט איבד את רגליו

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

[login_fail_messaging]