מאז שאני זוכרת את עצמי אין לי ספק שכולנו חלק מהטבע והטבע חלק מאיתנו. אלא שכבר מילדות נוכחתי (ולא הבנתי למה) שמרבית האנשים לא זוכרים את זה, ומנהלים את חייהם בניתוק מוחלט ממנו. ראיתי הפרדה בין אשכנזים וספרדים, מלומדים ו”פשוטי עם”, ילדים עשירים ועניים, אבל הטבע? הוא לא היה נוכח אפילו כמושג. ואני הייתי יושבת תחת עץ התות הגדול שהיה בשכונה שלי בתל אביב, אוכלת מלוא החופן תותים, פניי היו מרוחות בעסיס של פירות העץ הנדיב ותוך כדי התבוננות בשיירות נמלים, בזחלי משי טווים חוטים, בפרפרים מעופפים – סיפרתי לילדי השכונה סיפורים על בעלי החיים והצמחים שסביבנו.

אני זוכרת את עצמי כילדה מתבוננת בשמיים כשלהקות גדולות של ציפורים דואות בזרמי האוויר, או עפות יחד במבנה משולש ותוהה על נדידתן; איך הן יודעות לאן לעוף מעל אוקיינוסים וארצות זרות? ואיך הן יודעות לאן לחזור? בחלומותיי היה לצידי אריה גדול שעל פניו צלקות מקרבות עתיקים. הוא לא היה חיית מחמד או נתון לשליטתי, אבל ידעתי ללא ספק שהוא שומר עליי, מלווה אותי ברוחו. הבנתי את מסריו ושוחחתי איתו ללא מילים.

במשך כל שנות ילדותי לא הפסקתי להתעקש ש”הכל קשור בהכל כולל עולם הטבע ובעלי החיים”, גם כאשר המבוגרים היו מרימים גבה. “איזה דמיון מפותח יש לך”, הם נהגו לומר לי בטפיחה קלה על הראש, “תתעוררי ותלמדי שהחיים הם לא שבלולים בשדה”. “אני לומדת”, עמדתי על שלי. “מהשבלולים?” שאלו בחיוך, “כן” עניתי ברצינות מוחלטת. השתררה שתיקה ואז צחוק מתגלגל. לקח לי הרבה שנים להבין שהם התבדחו על חשבוני אבל זה לא הזיז לי; הרגשתי שייכת לממלכה קסומה ואדירה, ואפילו המילה “שייכת” נשמעה מלאכותית מדי לנוכחות המלאה שחשתי. התהלכתי בממלכת הקסם והרגשתי ששפתה היא שפת החיים, שפה שכולם – בני אדם, חיות, צמחים ואבנים – מדברים אותה.

בעצם, עבורי החיבור לחיות היה קשר עם הנסתר, לכל אשר לא גלוי לעין, אך בהחלט חשתי וידעתי על קיומו. ככל שהתבגרתי התחלתי לקרוא ספרים שעסקו בעולם הרוחני כמו הרמן הסה, ניטשה וקרלוס קסטנדה, והבנתי שהדימיון הוא כלי אדיר של המוח, המאפשר לעבד תמונות חדשות ולהרחיב אותו לממדים אחרים; שהדימיון מעצים את היכולת שלנו ליצור מציאות חדשה ורצויה, ולהיזכר בידע שאבד לנו.

לידיעת המבוגרים הסקפטים

במרבית הכתבים העתיקים ובמיתולוגיות מתוארים ממדים נוספים מעבר למציאות – נהר תודעה שבו כל המחשבות של הכל וכולם זורמות – ויש ביכולתו של כל יצור בטבע, בין אם בעזרת שמאנים או מרפאים עממיים, לשאול שאלה ולקבל תשובה בהתאם לרמת התודעה שבה הוא נמצא. וכן, גם לבעלי חיים יש כוחות סמויים להעביר מסרים בין ממדים בנהר התודעה. והדברים הללו הוכחו מחקרית.

כך למשל בשנת 1953 נערך באי יקושימה ביפן מחקר על קופי מקוק יפניים שחיו בו. חוקרים מאוניברסיטת קיוטו היו מגיעים כל בוקר בסירה לאי ומביאים איתם שק בטטות, שאותן פיזרו על החוף כדי שיבואו לאכול. כך, יום אחרי יום, הם ניהלו מחקר תצפיתי ולמדו על התנהגותה של להקת הקופים ועל הקשרים המשפחתיים והחברתיים שלה. בוקר אחד קופה צעירה בת שנה וחצי לקחה בטטה ורצתה לנגוס, אך ניכר היה שהחול שעטף אותה לא נעם לה. היא לקחה את הבטטה לאפיק הנחל הקרוב שנשפך לאוקיינוס, שטפה במים, התישבה ואכלה בהנאה גדולה.

במשך הזמן, תוך שבועות וחודשים, עוד ועוד קופים נצפו שוטפים את הבטטות שלהם. מעניין לציין כי הראשונים שעשו זאת היו בסביבת הקופה, אחר כך עבר המנהג למעגל המשפחתי שלה ובסוף כל הקופים שטפו את הבטטות, חלקם העדיפו במי ים. הקופה למעשה פרצה תקרת זכוכית שאליה נולדה; תגלית השטיפה של הבטטה הפכה מנהג מדור לדור וכיום כל הקופים באי שוטפים את מזונם כמעשה של שגרה. ויותר מכך, המידע על שטיפת הבטטות הגיע לחלקים אחרים ביפן, שבהם חיים קופי מקוק ליד מקורות מים וגם הם החלו לשטוף את מזונם; הידע עבר אליהם באופן מסתורי, בלי אינטרנט וללא כלי תקשורת. מן המחקר הזה עלתה תיאוריה פופולרית בשם “101 קופים”, שלפיה לאחר שרעיון מסוים חוצה סף תודעה של מספיק פריטים – הוא כבר מתפשט הלאה ללא צורך בקשר פיזי.

בדומה לקופי המקוק ביפן נצפו באוגנדה שימפנזים שהחלו לגרד טחב, לטבול אותו במקורות מים ולהשתמש בו כספוג וככלי לשתיית מים. גם במקרה זה עבר הידע בדרך מיסטית, שאין לה הסבר הגיוני או מדעי מדויק, ללהקות קופי שימפנזה שחיו במקומות רחוקים. וביבשת אוסטרליה התגלה תוכי קקדו שלמד לפתוח במקור שלו פח אשפה גדול כדי ללקט שאריות מזון. הפטנט שלו התפשט במהירות ולהקות שלמות של תוכי קקדו צהובי ציצית נצפו בכל רחבי אוסטרליה פותחים פחים באותה שיטה. כל אלה הם הוכחה ל”מבוגרים” הסקפטים, שקיים ממד של מודעות גבוהה שכולנו יכולים להיות מחוברים אליו, אם נבחר לקבל ידע חדש ולהתפתח.

הזדמנות לחפש משמעות

ככל שנקפו השנים לא התעוררתי מעולם הדימיון, שהמבוגרים רמזו לי כי הוא לא רלוונטי לחיים האמיתיים, והחיבור לטבע העמיק בתוכי. החוויה של הבנת שפת בעלי החיים והמסרים הרוחניים שלהם (בדומה לאריה שלי) הלכה והתחדדה. יחד עם זאת ראיתי איך בני האדם מתרחקים מהטבע, הורסים ומנצלים באכזריות את בעלי החיים. ראיתי כיצד הם עסוקים בעולם החומרי ומשקיעים את כל החיים שלהם במרדף אחריו, שוב ושוב ללא סיפוק, באנרגיה הישרדותית נחלשת ובעיוורון לכך שהטבע הוא חלק מאיתנו ואנחנו חלק ממנו. במקום להיות שומרי גן העדן, נוכחתי כי הם נופלים ביהירות לניצול אכזרי של כל משאביו ולתאווה שאינה יודעת שובע, גבולות וכבוד לישויות בטבע. היה זה צומת בחיי שבו יכולתי לשקוע בדכדוך עמוק, אבל האמונה שלי באחדות שממנה הכל נובע, בנהר התודעה הגדול אשר בו לכל דבר ולכל אחד יש ניצוץ – רוח שאינה קשורה לעולם הגשמי – הלכה והתחזקה.

טבע ובעלי חיים לעולם אינם נתונים לשליטת חברה או תאגיד, וגם כשאנחנו הורסים אותם או מאמינים שהם בבעלותנו – זוהי תמונה מדומה. כי ברגע שכוחות הטבע מבטאים את כעסם כמו למשל על ידי אסונות, שיטפונות ורעידות אדמה – אנחנו חסרי אונים. ובכל זאת, יש לנו אפשרות להתפתח, להשתנות, לחפש משמעות, לרכוש כלים להתחדשות ולהתחברות לכוח גדול מאיתנו; להתעורר מאשליית הניתוק מהטבע ולמצוא הרמוניה בחיינו ללא סבל ומלחמות מיותרות.