להסכים להתענג 

רגשתי קירבה, תחושת התרחבות נעימה כזאת בחזה. 

באיזשהו שלב, ברגע ממש מקרב בשיחה שלנו, בדיוק ברגע שעלה בי רצון שנתנשק, הוא שאל אם אפשר לנשק אותי. התנשקנו. זאת היתה נשיקה שכמו שיקפה את כל מה שהרגשתי באותו ערב, מהנשיקות האלה שכל כך מסונכרנות כבר על ההתחלה, כל כך מדויקות, כל כך נעימות. 

עצרנו רגע מהנשיקה, הוא הביט בי ושרבב אלי במבט מתרגש: “וואו! וואו!”. 

הרגשתי שב”וואו” הזה, הוא שם את כל מה שגם אני הרגשתי. אבל אז, שניה אחרי הוואו, פתאום בבום כל מה שהרגשתי רגע לפני, כבה ונעלם. ההתרגשות של כל הערב, הלב שנפתח, ההתרחבות הזאת בבית החזה. בן רגע הכל פשוט – פוף. נעלם כלא היה. נותרתי שם, יושבת מולו, קולטת את המהפך שקרה בי, כואבת אותו…

אחח, כמה זה כאב. 

חיפשתי את זה בי שוב ברגעים שאחרי, אבל לא מצאתי. רק אחרי כשעתיים, בעוד אחד מהרגעים הקרובים בשיחה שלנו, התחושות ההן עלו בי שוב. 

ובכל זאת, הן הצליחו פשוט להיעלם לכמה שעות רגע אחרי הפיק ההוא של ההנאה העמוקה שחוויתי.

לא לגמרי הופתעתי כשזה קרה. הכרתי כבר את התנועה הזאת שעוצרת אותי לפעמים מלחוות התרגשות, הנאה, שמחה ועונג ברגעים שבהם הם עולים בי. זה היה אחרי שחקרתי כבר שנתיים את עולם העונג והקושי של רבים מאיתנו לשהות איתו מבלי שהוא יכבה מהר מאוד. 

מכירים את זה שאתם חווים רגעים של עונג או הנאה, אושר או התרגשות ממשהו, ואז ברגע, משהו עוצר ומכבה את זה? 

למשל, חווים רגעים של שמחה ואושר, צחוק או השתובבות עם הילדים שלכם ופתאום מגיעה מחשבה של דאגה על משהו נורא שעשוי לקרות להם. או אם קיבלתם בשורה משמחת, נניח, שהתקבלתם לעבודה שממש רציתם, במקום לעצור ולחגוג את השמחה, השמחה מהר מאוד מתחלפת במחשבות שיפוטיות, כגון על זה שאתם לא באמת מספיק טובים לאותה עבודה. שוב, מחשבה שהורגת את רגעי השמחה.

וזה קורה לרבים וטובים מאיתנו בכל כך הרבה מצבי חיים. זה יכול לקרות שנעבור ליד פרח יפהפה שאולי זיהינו בזווית העין, ובמקום לעצור, לשהות, להריח, לנשום את היופי שלו, ליהנות מהיופי שמפוזר בעולם (ועל הדרך לתת לו להזין את המערכת שלנו בעונג), המראה היפה שלו חולף על ידנו כלא היה ואנחנו ממהרים אל הדבר הבא.

זה קורה לרבים כמו אצלי במקרה ההוא, כשבמצבי אינטימיות וקרבה מאוד גדולים, פתאום משהו בחיבור, בתחושת הקרבה, בהנאה, כבה. זה יכול גם להיות קושי לשהות עם עונג מיני לאורך זמן, שעשוי להתבטא בזה שכשנעים לנו, מגיעות לפתע מחשבות שמסיטות אותנו מהעונג למקום אחר, או שאנחנו מיד מחפשים את הצעד הבא שיעשה נעים, במקום  לשהות רגע עם העונג שישנו כרגע, ולתת לו באמת להיכנס אלינו.

ופתאום מתחילות לזלוג לי דמעות ועולה בכי עדין. הרגשתי שכל מה שאני יכולה לעשות באותו רגע כדי להכיל את האנרגיה שאני חשה בי ובנו ולא לעצור אותה, זה לבכות. הקרבה העוצמתית המשיכה יחד עם הדמעות, והעלתה בינינו גם אנרגיה מינית שהרחיבה עוד את כל התחושות

כל אלה קשורים ישירות לקושי להכיל עונג במערכת שלנו.

אורגזמה היא הרגע שבו רמת העונג שאנחנו חווים כל כך גדולה עד שמגיע הפיצוץ שלה. הפיצוץ למעשה מעיד שהגענו לקצה היכולת שלנו להכיל את אותה אנרגיה מינית, את העונג בגוף. אורגזמה היא – “אור בהגזמה”, כשהאור שאנחנו יכולים להכיל התעצם דיו עד שהוא מוגזם עבור המערכת שלנו להכיל, המערכת מגיעה לשיא ההכלה שלה את האור, את העונג, ואז קורה הפיצוץ. 

אחריו, לרוב, האנרגיה המינית מתפוגגת.

בדומה למה שחוויתי אחרי רגע הנשיקה שלי עם אותו בחור, כשהגעתי לשיא מסוים של יכולת להכיל את רמת ההנאה שהרגשתי בגוף באותו רגע, זה כבה וכל העונג התפוגג. במצבים כאלה אנחנו מתקשים לאפשר לעצמנו לחוות מספיק עונג, חיבור, קרבה, התרגשות, אהבה. לא יכולים לאפשר לעונג למשאב אותנו, לווסת את מערכת העצבים שלנו, להזין את עצמנו ביופי של החיים, לתת לו תשומת לב לפחות כמו תשומת הלב שזוכים להם רגעי הקושי והכאב, או סתם תנועה אינטנסיבית קדימה בחיים שלנו.

למה זה קורה? יש הרבה סיבות שבגינן קשה לנו להכיל עונג בכלל, ובמיוחד לאורך זמן. אחת הסיבות המרכזיות קשורה לאוטומט ההישרדותי של המערכת שלנו. לרבים מאיתנו יש חיים אינטנסיביים, חיים בתנועה ממוקדת מטרה: רצים מדבר לדבר, לא באמת עוצרים להשתהות. התנועה הזאת קשורה למערכת העצבים שלנו. כולנו עברנו בהיסטוריה שלנו טראומות מורכבות יותר או פחות, בעקבותיהן המערכת נתקעה במצב הישרדותי, מצב מעורר. בפועל היא עסוקה בלחפש רוב הזמן מה לא בסדר, מה צריך לתקן, כמו בפוסט טראומה. 

כשאנחנו נמצאים במצב של עונג כלשהו, בגלל ההרגל לחפש מה לא בסדר, הרבה פעמים מערכת ההישרדות נכנסת לפעולה כשאין צורך בכך והיא לא מאפשרת לנו להשתהות שם. המערכת  מתעדפת טיפול במצבים הישרדותיים על פני שהות עם עונג. רק שרוב הזמן אנחנו לא באמת במצב הישרדותי, והיא פועלת על אוטומט – מתריעה על אש כשאין עשן ואין אש. 

זה מה שמוביל לתרבות שמכורה לאינטנסיביות, שעסוקה במעבר משימתי מדבר לדבר, אנחנו כל הזמן עסוקים לחפש את הדבר הבא ש”צריך לטפל בו”, במקום לחוות את הרגע הזה. זה סגנון התנועה של המערכת הסימפתטית שלנו והמעבר הזה מדבר לדבר לא באמת מאפשר לנו לשהות עם עונג ומונע מאיתנו להרגיל את המערכת שלנו ליהנות ממנו לאורך זמן.

התנועה האינטנסיבית הזו גם הובילה לתפיסה הרווחת שממצבת את העונג כשולי, כמותרות ובמחרבים מסוימים כמושחת ומשחית. כתוצאה מכך רבים מאתנו מתהלכים עם החוויה שאיננו ראויים לעונג.

ועכשיו לחדשות הטובות: זה כמובן לא סוף פסוק. אפשר להרחיב את היכולת של המערכת שלנו להכיל יותר עונג, להבחין בעונג ולא להתעלם ממנו ולהשתהות איתו לאורך זמן.

שנה אחרי המקרה ההוא, באחד הלילות, אני ואהוב אחר שהיינו בקשר רומנטי בזמנו, מחובקים במיטה באינטימיות מאוד קרובה. אני מרגישה אותנו מתקרבים ומתקרבים, עוד ועוד, עד שמגיע הרגע הזה שאני מרגישה שגואה בי האהבה – הלב שלי פתוח, הגוף שלי פתוח, הגופים מרגישים קרובים, פתוחים זה לזה. האנרגיה שזורמת לי בגוף מעוצמת הקרבה, מתעצמת ומתעצמת ונדמה היה שעוד שניה הלב שלי יכול להתפוצץ מאהבה, מהתרגשות, מקרבה, מחיבור. 

ופתאום מתחילות לזלוג לי דמעות ועולה בכי עדין. הרגשתי שכל מה שאני יכולה לעשות באותו רגע כדי להכיל את האנרגיה שאני חשה בי ובנו ולא לעצור אותה, זה לבכות. הקרבה העוצמתית המשיכה יחד עם הדמעות, והעלתה בינינו גם אנרגיה מינית שהרחיבה עוד את כל התחושות. בדיעבד זיהיתי שזה היה אחד הרגעים בחיי שבהם הגוף שלי פגש ממדים חדשים של עונג בתוכי, תחושות של התרגשות, של קרבה, של חיבור, של אהבה. ומה שיכול היה לעזור לו להתרחב לממדים האלה ולהצליח להכיל אותם, היה הבכי. הבכי  מוסס את גבולות אנרגיית החיים הזאת, שהיו בי שם קודם.

ביטוי רגשי כמו בכי או צחוק קורים לרבים בזמן מין ולא סתם, הם באמת אחד האמצעים שעוזרים להפעיל את המערכת הפאראסימפתטית (המרגיעה) במערכת העצבים ואז מאפשרים לגוף באמת להשתהות עם רגעי העונג. 

אבל הרחבת היכולת שלנו להכיל עונג מתאפשרת בכל מיני רגעים בחיי היום יום שלנו, לא רק כשעושים סקס. אחת הדרכים היותר משמעותיות להרחבת היכולת שלנו לחוות עונג היא חיבור לחושים. לנוע בעולם בחוויה חושית רחבה, ערה ומעוררת זה לנוע בתשומת לב לעונג וליופי, לנעימות שהם מייצרים ולשהות איתם.

זה יכול להיות במקלחת, במקום להזדרז לצאת החוצה למשימה הבאה, נשהה עם מגע המים המלטף את הגוף שלנו ונחוש בו, עם החמימות או הקרירות של המים, עם מרקם הסבונים וניחוחותיהם.

זה יכול להיות ברגע של חיבור עם הילדים שלנו, במקום לתת נשיקה זריזה ולעבור לדבר הבא, לעצור ולשהות עוד בחיבוק, לחוות עוד רגע את החיבור, לחוש את התחושות הנעימות שבמגע.

וזה יכול להיות כשאנחנו אוכלים פרי עסיסי מתוק, להסכים לחוש ממש את הטעמים שלו, להניח למיצים שלו לטפטף, לאכול כמו ילדים, עם כל החושים.  

בעצם זה לאפשר לחיים לחדור אלינו באמצעות החושים, להזין 

אותנו בעונג שרק החושים יודעים לקלוט ולהעביר אלינו. 

זה יכול להיות כשאנחנו אוכלים פרי עסיסי מתוק, להסכים לחוש ממש את הטעמים שלו, להניח למיצים שלו לטפטף, לאכול כמו ילדים, עם כל החושים

אם נחזור רגע למין, עוד דרך להתחבר לתחושות העונג היא לנשום, להתרכז במגע, בריחות, בטעמים, בקולות, במבט קרוב. 

תנועה ונשימות מסייעות לעונג להתרחב. נשימה שכוללת נשיפה עמוקה ואז שאיפה. הנעה של הגוף, בפרט של האגן. גם אלה הן דרכים שעוזרות להניע את האנרגיה המינית בגוף, לנשום עוד עונג כשהוא מגיע.

לאפשר לצחוק או לבכי שרוצים לעלות, לקולות שרוצים לצאת ברגעי עונג עוצמתיים. לתת לאנחות או לצעקות לצאת החוצה כשהלב מרגיש קרוב ומתרחב. גם אלה מפעילות את המערכת הפאראסימפתטית שעוזרת להרגיע את מערכת ההישרדות ובכך מאפשרות לעונג להגיע, להרחיב את גבולותיו  ולטפס אל עוצמות גבוהות יותר שלו.

עונג, על כל צורותיו, הוא לא מותרות, עונג הוא קדושה של החיים האלה. הוא איזון. הוא הזנה. הוא מתנה של אנרגיית חיים בגוף שלנו, שהגוף פשוט יודע להרגיש ולהזרים בנו. כנראה שלא סתם בעונג מעשה האהבה נבראים חיים. 

זו היתה כוונת המשורר, שבעונג ניצור חיים, שעונג יהיה אבן יסוד בעולם הזה.

כל שנותר לנו לעשות הוא להסכים להתענג. לייצר לעונג
הרבה יותר מקום בחיים שלנו. לאפשר לעצמנו להיות יצורי העונג שאנחנו.