להאמין או לא להאמין, זאת השאלה

“האם להצביע” – השאלה החמה של הימים האלה, היא בעיניי בכלל לא השאלה הנכונה. השאלות הנכונות יותר הן – האם משקרים לנו גם בעניין הזה, כמו ששיקרו לעולם כולו בזמן הקורונה? או במילים אחרות, עד כמה עמוק השקר שבתוכו אנחנו חיים, מהי הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים, ולמה באמת נועד טקס ההצבעה הקדוש שלמדנו לחשוב שאי אפשר להתקיים בלעדיו? 

האם הסיפור על שלטון העם ושלטון הרוב, גם הוא סיפור כיסוי שקרי שמשאיר אותנו רדומים ונשלטים? האם “הונאת הדמוקרטיה” היא הונאה גדולה ומעניינת הרבה יותר, שבין היתר גם מכילה בתוכה את הונאת הקורונה?

להצביע או לא להצביע, זו שאלה שהופכת למיותרת ברגע שמסכימים להתמודד ברצינות עם השאלות האלה. לפגוש את השאלות האלה, יכולה להיות חוויה מטלטלת שיש הרבה סיבות טובות לא לרצות לפגוש אותן, לבטל אותן מהר ולהסיט את המבט. אבל התשובות שם, ומי שירצו יגיעו אליהן. ואז אפשר להתחיל לדבר על החלק היותר מעניין ומהותי: האם מדובר על דעות שונות, או על גרסאות שונות בתכלית למציאות. להגיע להבנה שבעצם אנחנו לא עוסקים כאן ב”דעות”, אלא בשאלה המהותית – מה בכלל קורה במציאות הזו שאנחנו חולקים. “לא להצביע” זו לא “דעה”, כי אם פועל יוצא של התחברות לסיפור אחר לגבי המציאות.

בואו ניקח לצורך הדוגמה אדם פלוני (או לחילופין פיל אדמוני) שבמשך שנים תורם כספים לעמותה שמאכילה ילדים נזקקים. בשלב מסוים חבר קרוב של הפיל האדמוני (שנקרא לו דמיטרי) מספר לו שכל הכספים שהוא תורם נגנבים על ידי מנכ”ל העמותה ובכלל לא מגיעים לילדים. במצב כזה, השאלה “האם להמשיך לתרום כספים לעמותה” היא לא השאלה הרלוונטית. השאלה הרלוונטית תהיה: “האם זה נכון? האם הגירסה של המציאות שהאמנתי בה במשך שנים היא שקר?” וכמובן, שאם יתברר לחברנו האדמוני שהגרסה של דמיטרי היא האמת, הוא מיד יפסיק להעביר לשם כספים. לא יהיה צורך בעימות טלוויזיוני, בטורי דעה לכאן ולכאן, או בשלטי חוצות כדי לשכנע אותו. ככה זה; ברגע שהאמת מתבררת לפתע פתאום ואין בלתה, שאלות כגון – “אבל מה האופציה האחרת? אבל מה אתה מציע במקום? ואיך זה יעזור?”, הופכות למיותרות. ברגע שמבינים שגנבו אותנו, אנחנו יודעים מה עלינו לעשות. האופציה האחת היא להפסיק לתרום את האנרגיה שלי למי שגונב אותה. השאלה חדלה מלהתקיים במרחב הדעות והרעיונות והיא קיימת במרחב העובדות, האמת והשקר, המציאות. מה קורה כאן באמת – ומה לא. 

עד שלא מגיעים לשם, ממשיכים להישאר כלואים בתוך הפרדיגמה לפיה הדמוקרטיה ומה שאנחנו חושבים עליה היא כוח טבע נתון שתמיד היה ותמיד יהיה. שזוהי מציאות חיינו, דבר שלא ניתן לערער עליו, ושכל דיון ודעה חייבים להישאר בתוך גבולות הגזרה המוכרים. אבל זו פרדיגמה שלא מובילה לשום מקום ואין הרבה מה לעשות איתה. 

ואחרי שכל זה נאמר, אפשר אולי להתחיל להיכנס מעט יותר לעובי הקורה ולשאול: איך אני יכול להמשיך להאמין לסיפור הדמוקרטי, אחרי מה שראיתי כאן בשלוש השנים האחרונות? איך אפשר להמשיך ולהאמין שההחלטות החשובות מתקבלות על ידי הפוליטיקאים שאנחנו רואים ומכירים, ושיש איזשהי משמעות להליכה לקלפי ולבחירה של אותם נציגים שמגיעים מתוכנו? הרי ראינו מה קרה כאן. ובכל העולם. ראינו איך ממשלות נוקטות בצעדים קיצוניים, כאלה שמשנים את החברה באופן עמוק, בלי להניד עפעף. ראינו יישור קו עולמי ומיידי, בלי העלאת ספקות, ועם אפס התנגדות, סביב כליאה של אנשים בבתיהם; סביב הזרקת חומר חדש, מפוקפק ומסוכן למיליונים תחת איומים ולחצים קשים; הדרה מהחברה והטלת סנקציות קשות על כל מי שלא משתף פעולה. דבר כזה היה יכול ואמור לקרות בסיפור הדמוקרטי? לא נראה לי.

בזכות הקורונה זכינו בהצצה שלא היתה כמותה לעובדה שקורה כאן משהו אחר ממה שחשבנו. זכינו לראות שיש כאן בהכרח כוחות נסתרים שמושכים בחוטים, ובין אם מבינים מי הם הכוחות באופן חלקי או בכלל לא – קשה לטעון בצורה רצינית, בלי להיות מוטים פסיכולוגית, שכל ההתרחשות הזו היתה זרימה אותנטית של התרחשויות והתמודדות סבירה של עולם שלם עם משבר שהגיע ככה פתאום. המציאות מראה אחרת.

אנשים שנמצאים במערכת יחסית מתעללת – זוגית או בתוך כת – בדרך כלל נשאבים למרחב תודעתי שאומר: אין ברירה אחרת. אין מציאות אחרת.

אין לי לאן ללכת. זו הסיבה שכל כך קשה לצאת משם, המחשבה שאין לאן. כך אני רואה היום את מערכת היחסים של האנושות עם הממסד. זו מערכת יחסים מתעללת במלוא מובן המילה. כשמגיעים לקצה של יחסים מתעללים ומתקרבים לרגע היציאה, כמעט תמיד יצוץ הקול שיגיד: אבל רגע, אולי בכל זאת. אולי זה כן יכול לעבוד, אולי ניתן עוד צ’אנס. אולי זה ייפתר בצורה הזאת ונחסוך לעצמנו את כל כאב הראש שבלהיוולד ולהמציא את עצמנו מחדש. במציאות הנוכחית שלנו, הקול הזה התגלם בתור מפלגת אומץ. ואולי גם בכמה בסבבים אחרים בתור מפלגות אחרות. 

שימו לב למפלגות שפונות בדיוק אל אלה שנמצאים כעת על הקצה, שמתקרבים אל רגע היציאה, ובדיוק אז לוחשות להם: אבל אולי בכל זאת תתנו צ’אנס למערכת היחסים הזו? לאמונה בסיפור הדמוקרטי? למרות כל מה שקרה וכל מה שראינו כאן… יהיה יותר נעים ונוח אם זה ייפתר בצורה הזו, לא? איזה קול פתייני ומעצבן. ואני מתייחס למפלגת אומץ כרעיון, כביטוי של משהו במציאות, ולא לאנשים שמרכיבים אותה שאותם אני בכלל לא מכיר. ואכן, במבט ראשון נראה שבאמת אין לאן ללכת. אם אוותר על אמונתי ברעיון שישראל היא דמוקרטיה ויש פה איזו מערכת שפויה של כללים, עם מה אשאר? אין שום דבר בחוץ שאפשר לראות, אין ארץ מובטחת שאפשר לדלג אליה בבת אחת, רק מדבר ושממה. הכוח היחיד שמאפשר לנו לצאת ברגעים האלה הוא אמונה. האמונה שקיימת אי שם מציאות אחרת, האמונה שלכל מה שקורה חייבת להיות תכלית טובה, האמונה שזה לא קורה סתם. יש כוח גדול יותר מפרעה, ומכל הפרעונים בהיסטוריה, שמנהל את המהלך הזה שאני חלק ממנו.

ובמובן הזה, יציאת מצרים היא הרבה יותר מאשר אירוע היסטורי שקרה בעבר. היא הנרטיב שמתאר את המסע האנושי כולו. סיפור שהולך ומעמיק, חוזר על עצמו במעגלים הולכים ומתרחבים, כמובן גם עד ימינו אנו. כולנו כל הזמן יוצאים ממצרים שוב ושוב, בחיים האישיים, ובחיים הקולקטיביים. והאנושות, ברובה המכריע, שרויה עכשיו ברובד הכי עמוק של “מצרים” שאפשר להיות בו, מצרים של התודעה. שיעבוד של התודעה, שלא יודעת שהיא משועבדת. ובמצרים של התודעה, ההליכה לקלפי, עצם ההליכה לקלפי, היא הנקודה בזמן שבה התודעה הקולקטיבית בוחרת להישאר במצרים.

זה משאל עם, שאפשר להסתכל עליו גם כמשאל עם של כל האנושות. ובמשאל העם הזה ישנה שאלה אחת: האם להישאר (כאן במצרים) או לצאת לחופשי. כן או לא. בקלפי לא נשאלת השאלה למי אתה מצביע, אלא – האם אנחנו עדיין מאמינים לסיפור הדמוקרטי, זה שבחסותו ובחסות האמונה שלנו בו מתבצעים הפשעים החמורים בהיסטוריה. האם אנחנו עדיין חלק מהדבר הזה למרות כל מה שעיניו ראו ורואות שמתרחש כאן ועכשיו. האם אנחנו בוחרים בלהישאר בתוך הדבר הזה, להזין אותו, לקיים אותו, לאפשר את המשכו. 

אם אנחנו אומרים כן, זה אומר שאנחנו מסכימים לכך שיכולים לכלוא אותנו שוב מעכשיו לעכשיו, להזריק לנו, ולאיים עלינו. כי לפי הסיפור הדמוקרטי, הרי כל מה שקורה הוא תמיד ביטוי של שלטון ההמון שבוחר את נציגיו ושולט על עצמו. האופציה האחרת היא – להפסיק. זו האלטרנטיבה: להפסיק. להגיד לא. ואז מה? אין לי מושג. כשיוצאים ממצרים, בהכרח נזרקים מיד למדבר, אל הלא ידוע, אחרת זו לא יציאה אמיתית. לכן גם אין משמעות לשאלות כמו “ומה יקרה אז?”, “ומה ישתנה? מה יהיה אחרת”? אני לא יודע. “להפסיק” משמעו לצאת אל עולם הלא נודע. זה דורש אומץ לב ורק דבר אחד הוא ודאי ובטוח: אם לא נבחר לצאת, לא נגלה.