לבלוע קרפדה ולקרוא עיתון

האם יש טעם בכלל בכל המרי האזרחי הזה שאנחנו עוסקים בו בשלוש השנים האחרונות? בניסיון המאומץ הסיזיפי לנסח נראטיב חלופי לזה של הרשויות והשלטונות? בקיתונות הכעס, התיעוב וההשפלות שאנו סופגים מהסובבים אותנו ומהציבור הרחב? כן, יש טעם. כי הניצחון הוא בעצם קיומה של המלחמה

גיליון מספר 30 של בראשית הוא ציון דרך שכולנו רשאים להתכבד בו – הן צוות העיתון והן המנויים. אמנם ההיקף הנוכחי של קוראיו ראוי לגדול בהרבה, אך הצלחתו של בראשית היא בעצם נוכחותו בתודעה הציבורית, כאותה עדשה זעירה המטרידה את שנת הנסיכה. במשך יותר משבעה חודשים הטלנו אלומות אור חצופות על סיפורים שנדחקו אל הצללים, ובמקביל פירקנו נראטיבים מקובעים ועיצבנו אותם מחדש כדי שישקפו באופן בוגר יותר את המציאות, זו הרוחשת מעבר למסכיה של הדיסאינפורמציה הממוסדת. בעבור זאת, כצפוי, זכינו לחטוף את מנות הלעג והעוינות הנדושות, אם כי לאוזניי הן נשמעו לרוב כמו הדהודיה של מסיבה לילית הבוקעים מן המרחק זמן רב לאחר שכבר יצאתי ממנה.

מנגד, צריך להודות, אי אפשר לחמוק מנקירותיו המטרידות של התסכול. לא פעם, לאחר שהתאמצתי לדשדש בנתיביו המסועפים של נושא כלשהו, ולאחר שכתבתי מאמר עשיר בעובדות ובטיעונים מגובים, נאלצתי להיווכח שוב בשליטתן הכמעט הרמטית של גרסאות המיקי-מאוס ביריד ההבלים של “התקשורת החופשית”. המלחמה באוקראינה היא דוגמה אחת מני רבות לבורותו הכרונית של הציבור (שלא באשמתו), ובמקרה הזה היא אף סוללת את הדרך להתנגשות בין המעצמות שקשה לנבא את סופה.

במידה רבה משולה עבודתנו למלאכתו המקוללת של סיזיפוס, המגלגל את האבן במעלה ההר רק כדי לחזות בה שוב ושוב מתדרדרת אל התהום. כמו שוטים חסרי תקנה אנחנו טובלים עד צוואר בנהר התודעה ונאבקים להטות את זרמיו בכפות ידיים חשופות. הכישלון, כמו בעלילה של טרגדיה יוונית, הוא בלתי נמנע. אף על פי כן, ברוח דבריו של רבי עקיבא: גם אם הכל צפוי לעייפה וחוזר על עצמו כמו תקליט שחוק, הרי שעדיין נתונה לנו הרשות להיות שונים, עצמאיים, מקוריים ואפילו מורדים. זו רשות שאינה תלויה בהסכמתה של סמכות כלשהי. היא נובעת מהמשאבים התודעתיים והרגשיים שבהם ניחנו כבני אדם, והתקופה הזו העניקה לנו הזדמנות חד-פעמית לממשה. וכאן טמון ערכו הנדיר של עמלנו המייגע.

הדרך הופכת לנסבלת יותר כאשר אנו מבינים את טבעה של הטראומה שחווינו. הטראומה, שמשמעותה המילולית ביוונית היא “פצע”, לופתת את האדם בשורשי נפשו והופכת למוקד בוער של כאב, המכתיב, במודע או שלא במודע, את מחשבותיו ואת התנהלותו. מכאן גם הנטייה להימלט מהחווייה הטראומטית ולדחוק אותה תחת שכבות של כעס וחרדה ולעתים גם לחפות עליה בהתנהגות אלימה או בתבניות של הרס עצמי. זו הסיבה לכך שכל שיטת טיפול בטראומה, קונבנציונלית או אלטרנטיבית, מותנית בראש ובראשונה בהכרה בקיומה ובהתמודדות עמה פנים אל פנים.

טראומת הקורונה אינה ייחודית רק לאלה שמצאו את עצמם זרים ונידחים בעולם מנוכר. מטחי האימים שניחתו על הציבור בתחילת 2020 נשאו את ניחוח המוות לכל כנפות תבל וחיבלו בנימים הכי פגיעים בנפשה של האנושות. התגובה הצייתנית והעויינת של רוב בני האדם היתה פועל יוצא הכרחי של פחדים קמאיים שהשלטונות הציתו בהם. 

זוהי התרחשות אופיינית לכל הפרקים האפלים בהיסטוריה, ובכללם מגיפת “המקארתיזם” שתקפה את ארה”ב באמצע המאה העשרים, שעל אודותיה כתב הסופר והתסריטאי המשובח דלטון טרמבו: “זה היה עידן הרשע, ואין אדם ששרד אותו ושלא הושפע ממנו. אין צורך לנסות לזהות את הרשעים או את הגיבורים, את הקדושים או את הנבלים, כי לא היו כאלה. היו רק קורבנות.”

דלטון טרמבו: “זה היה עידן הרשע”

דלטון טרמבו, שעל יצירותיו הרבות נמנים הרומן “ג’וני שב משדה הקרב” והתסריט לסרט “אקסודוס”, לא אמר זאת כצופה נייטרלי אלא כמי שנכווה על בשרו מטירוף ה- Red Scare ששטף אז את אמריקה בשם “המאבק בקומוניזם”. טרמבו נכלל ברשימה השחורה של הוליווד בשל סירובו להעיד בפני “ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית” ולהסגיר את חבריו לרשת “החתרנות הסובייטית”. כתוצאה מכך הוא בילה שנה בכלא ובמשך יותר מעשור נאלץ לעבוד בעילום שם ולחיות בעוני. 

התקופה ההיא אמנם קרויה על שמו של הסנאטור הרפובליקני ג’וזף מקארתי, בשל עמדותיו הנציות ופעילתו בוועדת הסנאט שחקרה באמצע שנות החמישים את “ההסתננות הקומוניסטית לממשלה הפדרלית”, אך האמת היא ש”ציד המכשפות” החל שנים רבות לפני שמקארתי הצטרף לחגיגה העגמומית. למעשה היה זה קונצנזוס פוליטי וחברתי שמעטים העזו לאתגר. רפובליקנים ודמוקרטים שיתפו פעולה בהרמוניה מלאה בהרס המוניטין ובמחיקת הפרנסה של כל מי שאי פעם נכח במפגש של איזה חוג סוציאליסטי נידח או אפילו הביע אהדה לפעילות של איגודי עובדים. תחת חסות המלחמה הקרה הפכה אמריקה – “העיר הזוהרת שעל הגבעה”, כהגדרתו של של רונלד רייגן – לחממה מורעלת של אימה, חשדנות והלשנות. “הסכנה הסובייטית” היתה המגיפה המדומיינת שהצדיקה כל עוול. מיגורו של “הגיס החמישי”, האויב הפנימי המאיים להשתלט על אמריקה, היה לצו השעה שהמערכת הפוליטית ורוב הציבור נענו לו. 

ג׳וזף מקארתי: ציד מכשפות

במהלך שנות הדרתו חיבר טרמבו את הספר הקצר ורב העוצמה “עידן הקרפדה”, שבו ניסח תיעוד כואב על אמריקה שבויית הפחד בניצוחה של הנהגה נואלת ובשיתוף פעולה מלא של תקשורת נבובה. “הם מכירים את כוח נשקם ואת האימה שהוא מטיל עלינו,” כתב טרמבו על קברניטי הציבור ובעלי הכוח, “הם חולמים על משבר עמוק, משבר שמייסר את הרוח וקורע אותנו לגזרים. הם בטוחים שבבוא היום נשתכנע שהדרך הטובה ביותר להגן על חירותינו היא לוותר עליה כליל. ואולי הם צודקים. אולי איננו חפצי חירות יותר. אולי הגענו לאותה תהום של אפתיה שבה בני האדם ויתרו על רצונם להיות חופשיים.”

אלפרד דרייפוס

את ההשראה לשם הספר קיבל טרמבו מהסופר והעיתונאי הצרפתי אמיל זולא, שכחצי מאה לפני כן התייצב באומץ להגנתו של הקצין היהודי אלפרד דרייפוס שהורשע בבגידה ובריגול לטובת גרמניה. מאמרו של זולא משנת 1898, “אני מאשים” (J’accuse), עורר סערה עצומה בצרפת וגרם לו לנוס ממולדתו מפני רדיפת השלטונות. הוא יצא לאור בעיצומו של מסע תעמולה אינטנסיבי מטעם משרד המלחמה שניצל את העיתונות המגוייסת כדי להכפיש את שמו של אותו “יהודי מלוכלך” ולעורר בציבור את השדים הרעילים של האנטישמיות הישנה. כשנתיים לפני כן פרסם זולא מאמר בשם “הקרפדה” (Le Crapaud), שבו הוא הציע לידיד צעיר לבלוע קרפדה חיה בכל בוקר לפני שהוא קורא את העיתונים. “הקרפדה,” הוא כתב, “תסייע לך לעכל את התפריט היומי של אי הצדק, הרשעות והטיפשות.” 

אמיל זולא

ואולי זוהי עצה שימושית שראוי ליישם כל אימת שדייסת התעמולה מוחדרת בכוח אל הוושט הציבורית דרך צינור הזונדה של התקשורת. טרמבו וזולא אמנם זכו לטהר את שמם עוד בחייהם וההיסטוריה הרשמית אף מתייחסת אליהם כאל גיבורים ששילמו מחיר יקר עבור מעשיהם המצפוניים, אבל החיים אינם סרט הוליוודי ואף אחד לא יכול להבטיח לנו “סוף טוב” לתסריט הירוד שעל פיו מתנהל העידן הנוכחי. אין כל ערובה להתגשמותו של הקתרזיס הדרמטי המיוחל, שבו אנו רוחצים במי הטיהור של צדקתנו ומוחלים בדחילו ורחימו לאנשים שפגעו בנו. אדרבא, יש סיכוי די סביר שבעוד מאה שנים יטילו ספרי הלימוד על “מתנגדי החיסונים” (בצוותא עם “אוהדי פוטין” ו”מכחישי האקלים”) את האחריות לתלאותיה של האנושות תחת משטר הסייבר הנוראי המתוכנן עבורה. 

אז מה יועיל כל העמל שנעמול תחת השמש, אם כל מחאותינו ניגפות על הקיר האטום של הקונצנזוס המלאכותי? מה ערך הטיעונים הנבונים וניסיונות השכנוע, אם איננו יכולים לשבור את סטריאוטיפ “המטורללים” ולפרוץ את גדרות “המכחישים והמתנגדים”? התשובה הפשוטה והישירה היא שהטעם לכל זה מצוי במעשה המרי עצמו – לא רק בפעולה, אלא גם במחשבה. אינסטינקט המרד נובט במעמקי נפש האדם ונוכחותו במרחב החברתי מאיימת על המטריקס הכוחני שמשרת שכבה דקה של אדונים אוליגרכיים. הראייה לכך היא המשאבים העצומים שמשקיעים התאגידים והמשטרים הפוליטיים בכל מדינה ותחת כל סוג של שלטון, בתעמולה ובצנזורה, וכן בעיצוב התודעה שלנו ובהתנייה מתוחכמת של התנהגותנו. לא מדובר רק בשפע של תקציבים אלא גם בכוח אדם מיומן שכולל אשפי יח”צ, מומחי מודיעין ומכשפי דיסאינפורמציה – הן במגזר הממשלתי והן העסקי – שרותמים מדי יום את כוחם הקוגניטיבי לניסוח המסרים הנחוצים והמסקנות ההכרחיות הנובעות מהם. די להביט בעמוד הראשי של כל עיתון יומי כדי להבחין בטביעות האצבעות של המכונה המשומנת הזו, הפועלת במלוא המרץ ומכוונת את חיציה בעיקר אל יצר ההישרדות הפרמיטיבי שלנו.

לכן, עצם העובדה שישנו פלח עיקש בקרב האוכלוסייה שמצליח לעמוד איתן אל מול נחשולי הפחד ולראות מבעד למיסוך הפרופגנדה, היא בגדר נס. כל מי שמשתייך לקבוצה הזו בכל הקשר שהוא, רשאי להעניק לעצמו טפיחה מטפורית על השכם. המרי, על כל גווניו, הוא הביטוי המזוקק של תאוותנו הטבעית לחירות, שעמדה במבחן קריטי בשלושים החודשים האחרונים. מדי יום ביומו היינו חייבים לנער מעליה את אבק הייאוש ולהפעילה מחדש. היא היתה איתנו כל אימת שסירבנו לחבוש מסיכה או סתם הורדנו אותה אל מתחת לסנטר. היא רחשה בחזנו בכל מפגש אסור וניזונה מכל חיבוק גנוב. היא עודדה אותנו במהלך הביקורים המייאשים בסופרמרקט, חישלה את בשרנו לספוג את חיצי האיבה ונתנה לנו את העוצמה להישאר נאמנים לצו לבנו כאשר החלה ההסתערות הנלהבת אל תורי הניסוי של פייזר. 

אנחנו, שבחרנו לא ליטול חלק בקרקס המקברי שפלש לחיינו, היינו צריכים לעמוד במבחנים לא פשוטים ולקבל החלטות כואבות. בלענו לא מעט קרפדות ולפעמים אף נאלצנו לעבור על החוק כדי לשמר משהו מהוויית הנורמליות שנשדדה מאיתנו. לעולם לא אשכח את מסיבת יום ההולדת של בני הבכור שהצריכה מבצע מתואם ומתוכנן של התגנבות יחידים תחת חסות הערב היורד. תמיד אזכור את מפגשי הסתר בדירות מוגפות תריסים, את הטיולים ביערות בחברתם של שותפים לחטא, את קבוצות השיח החשאיות שהקפידו לדבר בקול נמוך לבל ייקלטו ברדאר הדרוך של השכנים. היינו מעטים, כל כך מעטים, אבל הצלחנו ליצור בלב המדבר הקפוא עוגנים של חום אנושי ששימר בנו תקווה ושפיות. 

המרי אינו חזון לעתיד. הוא קיים מן הרגע הראשון והוא הווה בימים אלה ממש, כאשר תולדות העידן ועוולותיו שוקעים בערפל האמנזיה. עבור רבים מאיתנו, הפצעים עדיין טריים והכאב רחוק מלמצוא מזור. מאידך, יש נחמה רבה בעובדה שקראנו תיגר על האימה ואף יכולנו לה. בעצם סירובנו לאמץ אותה ולפעול לפיה עלה בידינו לערער את יסודותיה הכוזבים ואולי אפילו לכרסם קמעא את רסני השליטה הכרוכים סביב צוואר החברה.

מתוך כרזת הסרט “ספרטאקוס”: טרמבו לא יכול היה לחתום על התסריט

בשנת 1960 יצא לאקרנים הסרט “ספרטקוס” בבימויו של סטנלי קובריק. קירק דאגלס הפיק את הסרט וגילם את דמותו של מנהיג מרד העבדים הגדול נגד רומא שהתרחש במאה הראשונה לספירה. את התסריט, על פי הרומן מאת הווארד פאסט, כתב דלטון טרמבו תחת שם בדוי לקראת שלהי תקופת החרמתו. באחת הסצנות, כשהוא נשאל על ידי חברו למרד אם היה להם אי פעם סיכוי לנצח, עונה ספרטקוס: “ניצחנו בעצם זה שנלחמנו בהם. כאשר אדם אחד בלבד אומר ‘לא’, רומא מתחילה לפחד.” 


אהבתם את הכתבה? הצטרפו לבראשית וביחד נחזיר את השפיות והאמת למיינסטרים (חודש ניסיון מתנה!)

מה זה עיתון בראשית?
עיתון בראשית קם בתחילת שנת 2022 במטרה ליצור תקשורת ששמה את האדם הקטן במרכז התמונה. העיתון אסף תחתיו חבורה של אנשי תקשורת שהתייאשו מאמצעי התקשורת הקיימים אחרי שהבינו שהם אינם קיימים בשביל לשרת אותנו, אלא את בעלי הכסף וההשפעה. לעיתון אין משקיעים גדולים או מפרסמים שאומרים לו מה להגיד (ומה לא) והוא נתמך לחלוטין על הקוראים והתומכים שלו.

כתבות שאולי יעניינו אותך

עת השתחררתי הרופאים לא המליצו לי דבר

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של "דיאלוג פתוח ישראל", ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של “דיאלוג פתוח ישראל”, ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

אביב העב”מים

בשנים האחרונות ידיעות על חוצנים עברו מבלוגים של תמהונים לכותרות בניו יורק טיימס ולהודעות רשמיות של הפנטגון, אבל האדמה לא רועדת והאנושות לא מחשבת מסלול מחדש. האם הרנסנס החייזרי הוא מניפולציה של תעשיות הנשק? פסיכוזה המונית? שיגרנו את הספקן הכי גדול שלנו, מני אביב, לעקוב אחר אבק הכוכבים, והוא חזר מגרד בפדחתו. וזה המון

בשנים האחרונות ידיעות על חוצנים עברו מבלוגים של תמהונים לכותרות בניו יורק טיימס ולהודעות רשמיות של הפנטגון, אבל האדמה לא רועדת והאנושות לא מחשבת מסלול מחדש. האם הרנסנס החייזרי הוא מניפולציה של תעשיות הנשק? פסיכוזה המונית? שיגרנו את הספקן הכי גדול שלנו, מני אביב, לעקוב אחר אבק הכוכבים, והוא חזר מגרד בפדחתו. וזה המון

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

[login_fail_messaging]