אם להאמין לערוצי התקשורת המרכזיים כאן ובעולם, אחת הסכנות הגדולות ביותר למין האנושי בשנים האחרונות היא מה שהם מכנים “תאוריות קונספירציה”. חיפוש קצר בגוגל חדשות של המושג בכל שפה מקפיץ מיד מאות כתבות על הנושא, ורובן ככולן מציגות אותו באור שלילי, הזוי, בודד וחרדתי.

“תיאוריות קונספירציה הן רעיונות שמציעים הסבר חלופי לאירועים או מצבים, בכך שהן מייחסות אותם לפעילות חשאית אינטרסנטית”, מגדירה אחת הכתבות בישראל היום את המושג. “לעתים קרובות, תיאוריות אלו טוענות שהאמת מוסתרת מהציבור. מדוע אנשים מאמינים לתיאוריות קונספירציה? מכמה סיבות: צורך במשמעות וביטחון, פחד וחרדה, חיפוש אחר אויב ברור, ספקנות וחוסר אמון במוסדות, תחושות שליטה, קהילתיות ועליונות״.

אבל רגע – מהי בכלל קונספירציה? ומה ההבדל בינה ובין תאוריית קונספירציה? קונספירציה בהגדרתה המילולית הפשוטה היא קנוניה, כלומר מזימה הנרקמת בחשאי בין מספר אנשים או קבוצות. זו יכולה יכולה להיות חבורה של שודדים שמתכננים לשדוד בנק, או פוליטיקאי שלוקח שוחד כדי לקדם חוק שיטיב עם המשחדים, או מזימה להתנקש בנשיא ארה”ב. כל עוד שני אנשים או יותר עוסקים בלבשל דבר-מה בארומה קרימינלית, למען טובתם האישית – תהיה זו קונספירציה, או בשפה משפטית, “קשירת קשר לביצוע עבירה”.

מודעה

ותאוריה מהי? על פי הפירוש המקובל זו “מערכת הנחות והשערות המשמשות להסברת עובדות או תופעות מסוימות”. ככה שעל פניו, כשאנחנו מדברים על תאוריית קונספירציה במובן המילולי, הכוונה למזימה שעדיין לא הוכחה. כך לדוגמה, אם אני כמו רבים מאמין שביבי מעורב בפשעים – אני הופך בין רגע “תאורטיקן קונספירציה”, כי אני טוען לקיומה של קנוניה שהוא שותף לה, שעדיין לא הוכחה על ידי בית משפט. באותו אופן, אם אני מאמין שבתי המשפט בארץ חותרים תחת שלטונו הנהדר של נתניהו – גם אז אני תאורטיקן קונספירציה, כי כאמור זו קנוניה שעדיין לא הוכחה.

אז מה ההבדל בין התאוריות הללו לבין, נגיד, תאוריית הקונספירציה בנוגע לרצח רבין? למה זו נחשבת תאוריית קונספירציה והשאר לא? שאלה טובה, שכדי לענות עליה צריך לחזור אחורה בזמן, לתקופה שבה המושג כפי שאנחנו מכירים אותו כיום נולד, או לפחות קיבל את השימוש המודרני שלו, שהוא הלכה למעשה דרכם של שלטונות לדכא דעות המנוגדות לנרטיב אותו הן שואפות להכתיב לציבור. ספוילר: המושג תיאוריית קונספירציה הוא תולדה של קונספירציה.

מי רצח את קנדי?

השנה 1963, וארה”ב היתה כמרקחה. המלחמה בווייטנאם היתה בעיצומה ותנועת הנגד למלחמה יצרה לחץ כבד על הממשל להביא לסיומה. גם המלחמה הקרה מול בריה”מ הוסיפה למפלס הלחץ, כאשר שנה קודם לכן התפוצץ משבר הטילים בקובה. הנשיא הליברל ג׳ון פ. קנדי, שניצח בקולות ספורים את סגן הנשיא דאז, ריצ׳רד ניקסון, נתקע כמו עצם בגרון למה שהנשיא אייזנהאואר כינה, “הממסד הצבאי-תעשייתי” (Military Industrial Complex), שניסה שוב ושוב להגביר את עצימות המלחמות, בין אם מתוך אמונה שרק כך ניתן לשמור על בטחונה של אמריקה, או כדי לשלשל לכיסו רווחים, וקנדי מנע זאת ממנו.

כך לדוגמה היה בשנת 1962, כאשר ראשי המטות המשולבים של צבא ארה”ב הגישו לשולחנו של קנדי הצעה לתוכנית, שנועדה לספק עילה לפלישה צבאית אמריקאית לקובה; התוכנית שכונתה מבצע נורת׳וודס (Operation Northwoods) היתה לערוך מבצע “דגל כוזב”, כלומר לביים תקיפה קובנית על כוחות אמריקאים ובכך להצדיק תגובה צבאית אמריקאית נרחבת.

במסמך מסווג שפורסם לציבור בשנת 1997 מפורטים מספר אירועי דגל כוזב שתוכננו כחלק מהמבצע: לבצע פיגועים נגד אזרחים אמריקאים במיאמי, וושינגטון ואזורים אחרים, ולהאשים את קובה; לפוצץ ספינות אמריקאיות בנמל או בים הפתוח; ללבות מהומות אלימות בקרב גולים קובנים בארה”ב, שייראו כמו פעולות של המשטר הקובני; לחטוף מטוסים ולהפילם באופן שייראה כאילו הופלו על ידי חיל האוויר הקובני; לתכנן השתלטות מבוימת על מטוס מלא סוכנים בתחפושת של סטודנטים אמריקאים, ולאחר מכן לשגר אותות מצוקה על כך שהוא הופל על ידי כוחות קסטרו; ולתקוף בסיסים צבאיים אמריקאים במפרץ גואנטנמו בקובה, תוך יצירת ראיות מזויפות שיגרמו לתקיפה להיראות כמו פעולה של כוחות קובניים. קנדי דחה את מבצע נורת׳וודס.

נוסף על כך, קנדי הספיק במהלך שלוש שנות כהונתו לפטר את ראש ה-CIA ואיים לפרק את הסוכנות ל”אלף חלקים”. הוא ריסן את הפעולות הצבאיות בווייטנאם, קרא לסיום המלחמה הקרה ולפיוס עם בריה”מ, ואף החל לקדם הסכמים לפירוק משותף של נשק גרעיני. הפעולות הללו גרמו לגנרלים ולתעשיית הביטחון לא לחבב אותו, בלשון המעטה, והובילו לא פעם לסכסוכים ומתחים שלא נותרו מתחת לשולחן.

ואז הגיע אותו יום גורלי, ב-22 בנובמבר 1963, כאשר קנדי יצא יחד עם פמלייתו לסבב גיוס תמיכה לקראת הבחירות במדינת טקסס. במהלך הנסיעה הקצרה בלימוזינת האינטר-קונטיננטל הנשיאותית והמהודרת משדה התעופה למרכז הסחר של טקסס, לקול ההמון המריע, פילחו את האוויר שלוש יריות ופגעו בו ובמושל טקסס, ג׳ון קונלי. קנדי הובהל לבית החולים פארקלנד ממוריאל, שם נקבע מותו.

בשעה 13:50, כשעה וחצי לאחר ההתנקשות, עוצרת המשטרה את לי הארווי אוסוואלד – אזרח טקסני שלכאורה נראה על ידי עוברי אורח מבצע את הירי, מהקומה השישית של מחסן ספרים סמוך. במהלך המעצר הוא מכחיש כי ביצע את הרצח וטוען שהוא שעיר לעזאזל. הוא לא משתף פעולה, מכחיש מעורבות ומבקש עורך דין. יומיים בלבד לאחר מעצרו נורה אוסוואלד למוות בשידור חי על ידי ג׳ק רובי – בעל מועדון לילה מקומי וקשרים עם המאפיה. האירוע מתרחש בתחנת המשטרה, כאשר אוסוואלד מובל לבית הכלא.

מותו של אוסוואלד חיסל את האפשרות לחקירה מלאה ומעמיקה של הרצח, והותיר שאלות רבות פתוחות. ב-29 בנובמבר מינה הנשיא הנכנס לינדון ג׳ונסון את ה”וועדה לחקר ההתנקשות” (“ועדת וורן”, על שם יושב ראשה, נשיא בית המשפט העליון ארל וורן). הוועדה פרסמה את מסקנותיה הסופיות לאחר כעשרה חודשים וקבעה שאוסוואלד הוא שרצח את הנשיא וכי הוא פעל לבד. אלא שהציבור האמריקאי לא השתכנע ממסקנות הוועדה; עיתונאים מכובדים, חוקרים פרטיים, היסטוריונים, אקדמאים, ואף לימים חלק מחברי הוועדה עצמה, הצביעו על חורים רבים בדוח ובהם סתירות בין העדויות, מקרי מוות מוזרים של עדים שסתרו את מסקנותיה והסתרת מידע מחברי הוועדה. באותה עת צצו ועלו ספקולציות שאוסוואלד היה חלק מקנוניה רחבה יותר, שכללה גורמים בתוך הממשל וב-CIA, המסתירים את האמת לגבי הרצח מן הציבור.

הרצח ממתג את המושג

השאלה אם קנדי נרצח על ידי מרצח בודד או במבצע מכוסת”ח היטב של ה-CIA עדיין עומדת בעינה. סקרים עדכניים כיום מראים כי 65 אחוז מהאמריקאים מאמינים שהיתה קנוניה נסתרת סביב מותו. אבל זה לא הנושא שלשמו התכנסנו; מה שיותר מעניין היתה תגובתו של CIA לביקורת, כפי שנחשפה במסמך מסווג שלו, העונה לשם “סיכול ביקורת על דוח וורן” (Countering criticism of the Warren report), ששוחרר לציבור בשנת 1976.

“מאז יום ההתנקשות בנשיא קנדי”, נכתב במסמך, “התעוררו ספקולציות לגבי האחריות לרציחתו. למרות שהדבר נבלם לזמן מה על ידי דוח ועדת וורן, כעת היה למחברים שונים מספיק זמן לעיין בו ובמסמכים שפורסמו על ידי הוועדה ולמצוא תירוצים חדשים להטיל ספק בממצאיה. כתוצאה מכך הופיע גל חדש של ספרים ומאמרים המבקרים את מסקנות הוועדה. ברוב המקרים, המבקרים העלו השערות בדבר קיומה של קונספירציה כלשהי, ולעיתים קרובות אף רמזו כי הוועדה עצמה היתה מעורבת בכך.

“סקר דעת קהל שנערך לאחרונה הראה כי 46 אחוז מהציבור האמריקאי אינם סבורים כי אוסוואלד פעל לבדו, וכי יותר ממחצית הנשאלים חשבו שהוועדה השאירה שאלות בלתי פתורות”, מוסיף המסמך. “קיימת מגמה גוברת לרמוז כי הנשיא ג’ונסון עצמו, שעשוי להיחשב כמי שהפיק תועלת מההתנקשות, היה באופן כלשהו אחראי לה״, ומטרת המסמך היא “לספק חומרים להפרכת טענותיהם של תומכי תיאוריות הקונספירציה ולפגוע באמינותן”.

ואז, במיצג נדיר של כנות מטעם ה-CIA, המסמך מציג בפנינו את האסטרטגיה של הארגון לפגוע באמינותה של הביקורת. כיצד הוא עושה זאת? הנה ככה:

1. יש לדון בבעיה התדמיתית עם “אנשי אליטה ידידותיים”, ולהדגיש כי ועדת וורן ביצעה חקירה מקיפה ככל שניתן, ושטענות המבקרים “חסרות בסיס״.

2. יש להדגיש כי המשך דיון ספקולטיבי משחק לידי האופוזיציה, מכיוון ש”חלק מהדיבורים על קונספירציה מקורם בתעמולה קומוניסטית מכוונת”.

3. יש לעודד את אנשי הקשר להשתמש בהשפעתם כדי “לדכא ספקולציות חסרות בסיס”.

4. יש להשתמש ב”משאבי תעמולה” כדי לסתור ולשלול את דעות המבקרים; “ביקורות ספרים ומאמרים פובליציסטיים מתאימים במיוחד למטרה זו״.

5. יש להדגיש כי המבקרים נעולים על תיאוריות שאמצו עוד לפני שהראיות נאספו. הם מונעים ממניעים פוליטיים; בעלי אינטרס כלכלי; פזיזים ובלתי מדויקים במחקריהם; ושבויים בהערצה עצמית לתיאוריות שלהם.

בספרו “תאוריות קונספירציה באמריקה” מסביר המדען הפוליטי, פרופ׳ לאנס די-הייוואן סמית׳, כי המזכר היה יריית הפתיחה של קמפיין תעמולה של CIA, שכלל מיתוג מחדש של המושג תאוריית קונספירציה כשם גנאי, אותו ניתן להדביק לכל מבקר של נרטיב רשמי, בין אם יש אמת בטענות ובין אם לא.

“המושג תיאוריית קונספירציה לא היה קיים כביטוי בשיח האמריקאי היומיומי לפני שנת 1964״, מסביר סמית׳. “הוא נכנס ללקסיקון הפוליטי האמריקאי ככינוי גורף לביקורת על מסקנת ועדת וורן, לפיה הנשיא קנדי נרצח על ידי מתנקש בודד וללא כל סיוע”. לראיה הוא מדגים כיצד באותה שנה פורסמו חמישה מאמרים בניו יורק טיימס, שבהם המושג תאוריית קונספירציה הופיע. בשנים האחרונות פורסמו באותו עיתון יותר מ-140 מאמרים שהתייחסו למושג.

“בתחילה, תיאוריות קונספירציה לא היו מושא ללעג ולעוינות”, מוסיף סמית׳. “כיום, לעומת זאת, הכינוי תיאוריית קונספירציה משמש באופן שגרתי כדי לדחות חשדות אנטי-ממשלתיים רבים, תוך הצגתם כסימפטומים של חשיבה לקויה, בדומה לאמונות תפלות או למחלות נפש״. אבל, למרות הדימוי החברתי הנלעג שמודבק לכל מי שמחזיק בדעות אלו, הוא טוען שאלו דווקא “מכחישי קונספירציות”, שנפלו בפח האמונה התפלה, שכן בפועל חשדות אנטי-ממשלתיים רבים התבררו עם הזמן כמוצדקות לחלוטין.

“זה מדהים, אם לא לומר מזעזע”, ממשיך סמית׳, “שכן המושג עצמו פגום מיסודו ונמצא בסתירה ישירה למסורת המשפטית והפוליטית של ארה”ב. ככינוי לחשדות פוליטיים בלתי רציונליים בדבר מזימות סודיות מצד אנשים בעלי כוח, המושג לקוי בבירור, מפני שקונספירציות פוליטיות בצמרת השלטון אכן מתרחשות.

“בממשל ניקסון, לדוגמה, פקידים אכן זממו לגנוב את הבחירות לנשיאות בשנת 1972; בבית הלבן של רייגן בכירים השתתפו בתוכנית פלילית למכירת נשק לאיראן ולהעברת הרווחים לקונטרס, צבא המורדים בניקרגואה; וממשל בוש-צ’ייני תיאם מהלכים להטעיית הקונגרס והציבור, בנוגע לקיום נשק השמדה המונית בעיראק. אם חלק מהתיאוריות הקונספירטיביות אכן נכונות, הרי שאין כל היגיון לדחות על הסף כל חשד בלתי מבוסס למזימה מצד גורמים בכירים, רק מתוך הגדרה מוקדמת שהוא שגוי״.

אם כך, בעקבות רצח קנדי, תאוריית קונספירציה לא היתה כבר ביטוי נייטרלי המתאר השערה או חשד לקנוניה נסתרת, אלא הפכה כלי ביד השלטון שנועד לבטל כל ביקורת המנוגדת לאינטרסים שלו. השימוש הממושך במושג הפך אותו לאורך השנים לתווית המיוחסת באופן כמעט אוטומטי לכל מי שמעז לפקפק בנרטיב רשמי. מה שמוביל אותנו למסקנה האירונית למדי, שמאחורי השימוש במושג יש קנוניה של בעלי כוח ואינטרס שמוסתרת מהציבור. יענו קונספירציה.

המנגנון הזה לא ייחודי לארה”ב. מוסדות שלטון רבים ברחבי העולם מסתייעים גם הם במושג תאוריית קונספירציה, כדי לנטרל התנגדות ולשמר נרטיבים מוסכמים. בישראל, למשל, חזינו בדפוס הזה ביתר שאת במהלך שנות הקורונה. רופאים, מומחים, עיתונאים ואזרחים מודאגים שהעלו ביקורת לגיטימית על כך שלתכשירי הפלא של פייזר ומודרנה יש תופעות אקוטיות, וכי מדובר בטכנולוגיה חדשנית שמעולם לא נוסתה בבני אדם – הוקעו מהחברה ותויגו כ”קונספירטורים הזויים” ו”מתנגדי חיסונים”, ואף הוצגו כאויב הציבור ו”מרססי ספייקים” על ידי ראש הממשלה דאז, נפתלי בנט. כיום, כחמש שנים מאז פרוץ המגיפה, כבר ברור לכל מי שמוכן להסתכל למציאות בעיניים שהביקורת שלהם היתה מוצדקת. שכן דוח מבקר המדינה מצא כי מעל 350 אלף תופעות לוואי דווחו על ידי גורמים רפואיים – מספר אסטרונומי ביחס לכל תכשיר רפואי אחר – כאשר 300 אלף מתוכן הועלמו על ידי משרד הבריאות;

אוקיי, אז קונספירציות אכן קיימות, אבל האם זה אומר שכל תאוריית קונספירציה בהכרח נכונה? כמובן שלא. רבות מהן אכן חסרות כל בסיס עובדתי ממשי. אבל ההשלכה ההפוכה לפיה כל חשד במזימה – בייחוד כשגורמי ממשל מעורבים בה – הוא הזיה מופרכת וחסרת כל בסיס, זו בדיוק הגישה שמאפשרת למזימות גדולות להתממש. השימוש הרווח במושג תיאוריית קונספירציה ככלי רטורי לסתימת פיות מעיד על דבר אחד בלבד: פחד של המערכת מאובדן שליטה על הנרטיב שלה. וההיסטוריה מלמדת כי דווקא במקומות שבהם נאסרה ביקורת ונבלם שיח חופשי התרחשו העוולות הגדולות ביותר. השאלה האמיתית, אם כך, היא לא אם תיאוריות קונספירציה הן אמיתיות או שקריות, אלא אם אנחנו מוכנים לחיות בעולם שבו אסור לשאול שאלות.

תמיכה בתקשורת בריאה

תמיכה חודשית בכל סכום תאפשר לנו להמשיך לייצר עבורך תוכן איכותי, אחראי, אמין ויצירתי

10₪

25₪

40₪

55₪

75₪

95₪

תמיכה חד פעמית בסכום לבחירה

לרכישת מנוי דיגיטלי

לרכישת מנוי למגזין המודפס