לא תאוריה, קונספירציה

בסוף ספטמבר בשנה שעברה, כזכור, אירעה סדרה של פיצוצים רבי עוצמה במערכת “נורד-סטרים”, בקרבת האי בורנהולם השייך לדנמרק. שלושה מארבעת צינורות הגז ספגו פגיעה קשה, וכמויות עצומות של גז מתאן בקעו אל מעל פני המים והתנדפו באוויר. פרויקט נורד-סטרים החל לפעול בשנת 2011 עם חנוכת שני צינורות באורך של 1200 קילומטרים שסיפקו חלק משמעותי מביקוש האנרגיה של גרמניה, הולנד וצרפת. בספטמבר 2021, שלושה חודשים לפני פלישת רוסיה לאוקראינה, הסתיימה הנחתם של שני צינורות נוספים שהיו צפויים להכפיל את אספקת הגז הרוסי למרכז אירופה. 

בימים הראשונים שלאחר הפיצוץ, כשהחקירה היתה בחיתוליה, הפנו גורמים רשמיים במערב אצבע מאשימה כלפי מוסקבה, הן ישירות והן במרומז. “זה ברור לכולם מי עומד מאחורי זה,” הכריז ראש סוכנות האנרגיה הבינלאומית, פתיח בירול. שרים אחדים בממשלת ספרד כינו את האירוע “פרובוקציה של הקרמלין”. בכירים באיחוד האירופי קראו “לתגובה מאוחדת ואיתנה” למקרה שהראיות יצביעו על “חבלה מכוונת”. רשת CNN דיווחה מפי “מקורות אנונימיים” שספינות וצוללות הצבא הרוסי נראו בקרבת אתר הדליפה בימים שקדמו לפיצוץ. 

העיתונות הממסדית העניקה מקום נרחב לתיאוריות קונספירציה סביב “מתקפת הטרור על מתקן תשתיות אירופי” אך לא טרחה להסביר את המניע שעשוי היה להיות לרוסיה להרוס את הפרויקט .שדווקא ביסס את מעמדה בזירה הבינלאומית והכניס לקופתה ולכיסי האוליגרכים שלה הון עתק. חלפו כמה שבועות וכשהסתמן שהחקירה נקלעה למבוי סתום, החלו להופיע קולות יותר מהוססים. מדינאים בארה”ב ובאירופה נאלצו להודות בזה אחר זה “שאין כל ראיות למעורבותו של הקרמלין”. לפתע התכסתה הפרשה בערפל של מיסתורין והניו-יורק-טיימס אף פרסם בינואר מאמר מקיף על “התעלומה הגדולה” שאין לדעת מי עומד מאחוריה. 

על פי עיקרון “cui bono” (“מי מרוויח?”) היתה ארה”ב אמורה להתנוסס בראש רשימת החשודים. אבל באורח די צפוי, האפשרות שארה”ב או אחת מבנות בריתה ביצעו את הפעולה מעולם לא נשקלה ברצינות בעיתונות או בזירה הפוליטית במערב. כל תסריט מהסוג הזה זכה לגינויים ונדחה על הסף וזאת למרות העובדה שבמהלך שנת 2022, במקביל לירידה החדה בזרימת הגז הזול מרוסיה, חל זינוק אדיר במכירות של תאגידי אנרגיה אמריקניים לאירופה, תאגידים שרווחי העתק שלהם נסמכים על ההוצאות הגואות של אזרחי היבשת הקלאסית. 

בשבוע שעבר מפץ נוסף הרעיד את אמות הסיפים. הפעם לא היה זה חומר הנפץ מסוג C4 כמו זה שריסק את הנורד-סטרים, אלא מאמר שכותרתו היתה “איך אמריקה חיבלה בקו הצינורות נורד-סטרים” מאת העיתונאי הנודע סימור הרש. במאמר מתאר הרש באריכות ובדקדקנות את פרטי המבצע המסובך, החל מלידתו כחודשיים לפני שהטנקים הרוסיים הראשונים חצו את גבול אוקראינה, עבור בהתקנת חומרי הנפץ על ידי צוללני הצי האמריקני, וכלה בהפעלתו הסופית באמצעות גלי סונאר מתוחכמים שנשלחו מרחוק. סימור הרש בן ה-86 זכה לתהילה בעקבות חשיפת הטבח שביצעו חיילים אמריקנים ב-1967 בכפר מי ליי שבווייטנאם. הוא פירסם במהלך הקריירה שלו כתבות רבות שלא נעמו, בלשון המעטה, למערכת הביטחון בארה”ב. באמצע שנות השבעים חשף הרש את הפעילות הבלתי חוקית של ה-CIA בקרב תנועות המחאה נגד מלחמת וייטנאם. בשנות השמונים הוא כתב על פעולות חשאיות של כוחות הביטחון באיראן, ובמהלך מלחמת עיראק השנייה הוא גילה לעולם את ההתעללות השיטתית בעצירים מקומיים על ידי סוהרים מהצבא האמריקני. 

המאמר של הרש על הנורד-סטרים פורסם באתר סאבסטק. הוא קובע בו שבעיני וושינגטון ובעיני שותפיה בנאט”ו הנורד-סטרים נתפס כ”כאיום על הדומיננטיות המערבית”. החבלה בצינורות הגז, הוא מוסיף, “הגשימה מטרה גיאו-פוליטית עליונה”, במיוחד לנוכח העובדה שהפעלת “נורד-סטרים 2” כבר היתה צפויה “לספק כמחצית מהצריכה השנתית של גרמניה”. החששות האמריקנים והפנטזיות שלהם על מיגור המתקן, באו לא פעם לידי ביטוי בהצהרות של אישים בכירים בממשל. כך לדוגמה, ויקטוריה נולנד, דיפלומטית ותיקה שנטלה חלק פעיל בהפיכה בקייב ב-2014 ומשמשת כיום כתת-מזכירת המדינה, הזהירה בתחילת השנה שעברה שבמקרה של פלישה רוסית “פרויקט נורד-סטרים 2 ייעצר בדרך כזו או אחרת”. אפילו הנשיא ביידן התייחס לכך במפורש כשאמר ערב פריצת המלחמה: “אנחנו נביא לסיומו של נורד-סטרים”. לא רק זאת, אלא שלאחרונה אף הודה מזכיר המדינה אנתוני בלינקן בפומבי שפיצוץ הצינור “פותח הזדמנויות אסטרטגיות יוצאת מן הכלל לשנים הבאות”.

על פי המקור שעליו הסתמך הרש, ניצני המבצע נבטו כבר בדצמבר 2021, בזמן שהצבא הרוסי נערך על גבול אוקראינה וענני המלחמה התחשרו באוויר. היועץ לביטחון לאומי, ג’ייק סאליבן, הקים אז כוח משימה משולב שתפקידו היה להכין תוכנית להריסת קו הצינורות. נציגי ה-CIA בצוות הדגישו את ההכרח לשמור על סודיות מוחלטת. “זה לא משחק ילדים,” הם הזהירו. “פעולה כזאת עלולה להתפרש כהכרזת מלחמה”. 

אשר על כן הוחלט לערוך את המבצע בחסות התמרון השנתי שמקיימת נאט”ו מדי חודש יוני בים הבאלטי, הכולל כוח גדול של הצי השישי ועשרות ספינות מלחמה של בעלות הברית האירופאיות. לצורך כך, נוסף אל התמרון האחרון “תרגיל מחקר ופיתוח” שבמסגרתו שולב כוח הצוללנים האמריקני ששהה מזה זמן מה בנורווגיה. מעורבותה של נורווגיה בתוכנית לא אמורה להפתיע, בהתחשב בעובדה שראש ממשלתה לשעבר, ינס סטולטנברג, הידוע מזה שנים בגישתו העוינת לרוסיה, מכהן כיום כמפקד העליון של כוחות נאט”ו. המיקום שנבחר לביצוע המשימה היה אידיאלי בשל העומק הנמוך יחסית של קרקעית הים באזור. צוללני הצי המאומנים, שהגיעו אל האתרים הייעודיים בתוך צוללת נורווגית, הצליחו להתקין את חומר הנפץ על מעטפות הבטון של הצינורות ללא קשיים מיוחדים.

לפי התוכנית המקורית, הצתת חומרי הנפץ היתה אמורה להתרחש 48 שעות לאחר הטמנתם, אולם מסיבות שאינן ידועות הוחלט בוושינגטון לדחות את הפעולה בשלושה חודשים. לבסוף, ב-26 בספטמבר, שיגר מצוף מיוחד  של הצי הנורווגי את תשדורת הסונאר, ושורת הפיצוצים החרידה את מי הים הבאלטי והוציאה מכלל שימוש שלושה מארבעת צינורות הגז.

קל לשער מה היה קורה אילו רוסיה היתה פוגעת במתקן תשתיות אזרחי ופוגמת באספקת אנרגיה חיונית למיליוני אזרחים. לא רק שהרשויות במערב היו רואות בכך התקפה אלימה ואפילו פעולת טרור, אלא שהתקשורת בוודאי לא היתה חדלה לעסוק בכך. הגילוי המאלף של סימור הרש, לעומת זאת, עורר בשבוע האחרון עניין מצומצם יחסית בעיתונות המערבית הרדומה, שאינה מסוגלת לסטות מתבניות הסיקור הנרצעות שלה. האיזכורים המעטים מאופיינים בנימה מזלזלת ובכינויים מקניטים, לפיהם המאמר המקיף והמפורט הינו בסך הכל “פוסט” ואחד העיתונאים האמיצים והחשובים בדורנו כונה לפתע “בלוגר” זניח. לפיכך, קשה להניח שהחשיפה החשובה הזו תטלטל את השיח הפוליטי המבוצר או תשנה במאומה את המדיניות ההרסנית של נאט”ו באוקראינה. אבל יש לקוות שהיא תצליח בכל זאת ליצור בקיעים נדרשים של ספקנות בקונצנזוס העגמומי, המכשיר כיום את הקרקע למלחמת גוג ומגוג שממנה רובנו נצא מפסידים.