“לא האמנתי שזה יגיע למימדים כאלה”

“כשהייתי ילד” מספר חיים זהבי כשאני מבקשת לברר מה מפעיל אותו, “אמי ציינה בפניי שיש בי משהו שהולך ישר. אני חושב שזה דבר שהוביל אותי לאורך כל החיים. לפעמים זה גם גרם לי לכל מיני היתקלויות. אני מעדיף לעשות את מה שאני עושה למען הקהילה, בדרך של. “אנחנו בני אדם… כולם נולדים טובים… ואני בנתינה שלי מנסה לעודד את האנשים ללכת בכיוון הזה. המוטו שלי הוא ‘כל אחד חי את חייו’. לאנשים שאומרים לי, ‘חיים, אני רוצה להתחיל להתנדב, אני אבוא כל שבוע’, אני אומר, ‘סטופ. אל תגיד כל שבוע. את הנתינה עושים מתי שאפשר ומתי שיכולים’. אין פה התחייבות. זה צריך לבוא בכיף, באנרגיות שיש, בזמן הפנוי שיש. ובאמת יש אנשים שאני לא רואה אותם לפעמים תקופה מסוימת, ואז הם חוזרים. כי כל אחד עסוק בעניינים שלו, אבל זה נוגע בהם… זה לא נכבה. זה מאוד מרגש אותי”.

איך מצליחים לעורר באחרים את החמלה ואת הנתינה בעולם הישגי, תחרותי ומנוכר?

“אני מסתכל על העשייה שלי ועל מה שקורה בעקבותיה. אם אני, למשל, מגיע לגני ילדים, מדבר על נתינה ושואל את הילדים אם יש להם צעצועים בבית שהם יכולים לתת לי. אחרי כמה ימים אני מקבל טלפונים מהורים שאומרים, היית בגן של הילד, ביקשת צעצועים והילד רוצה לבוא… באים לפה לפעמים נערים שאומרים ‘היית בגן שלנו, אני זוכר אותך’. זה נוגע… לעומת זאת, אתמול, למשל, קיבלתי הודעה – ‘בוא תשלים מניין בבית העלמין לאיש ניצול שואה’. האיש קיבל אות מופת בצבא ובקושי היה לו מניין. זה עצוב מאוד. במקביל, אני מקבל הודעה על עוד אישה שמצאו מתה במצב ריקבון פה, באילת. זה ממש הזוי הדבר הזה… אני כל הזמן מנסה לעורר את האנשים שפשוט ישימו לב לשכנים, לאנשים סביבם… לפעמים סתם דפיקה בדלת כשעולים במדרגות”, הוא אומר בשקט.

״לא שמים ליד הדלת. אנחנו מתקשרים. הבנאדם בבית? באים ונותנים לו את זה פנים אל פנים. הוא לא בבית? הוא יהיה יותר מאוחר. יהיה מחר? נביא מחר. זה כבוד לבן אדם, כבוד לאוכל. למה אחרי זה לזרוק את האוכל? לדעתי מכובד יותר לתת לבן אדם את זה ביד. למה לתת בסתר? זה מתחבר למגע האנושי האישי״

ביהדות רואים במתן בסתר מעלה, אבל אתה לא נוהג כך.

“כשאומרים לי מתן בסתר אני לא מתחבר, כי איך לומר את זה? הנתינה שלנו מחבקת ואוהבת. גם אם בהתחלה אני מקבל טלפון או פנייה מאישה או מאיש שהם באיזו סיטואציה לא נעימה, מתוך תחושה לא נעימה, כשאנחנו באמת מחבקים את האנשים, הם מרגישים בנוח”.

מה החשיבות של הפומביות?

“אני האנטי של האנטי של פרסום, אבל אנחנו לא עמותה. כלומר, אני לא מתנהל עם כסף וכדי שאני אוכל להגיע לאנשים שיוכלו לתרום צריך להראות את זה, לדבר, לכתוב כמה מילים בפוסט כדי שיבינו מה קורה, מה בדיוק אני עושה עם כל החברים פה. בדרך כלל, בפוסטים האלה אני מבקש עזרה ומעביר את הנתינה הלאה. נגיד מישהי שאני עוזר לה ראתה בפייסבוק שאנחנו מנקים דירה של מישהו ובאה לעזור בניקיון… היא לא יכולה לתת כסף, אבל היא באה לעזור. זה מדהים אותי”.

התחלת מלבשל לאנשים. איך הגעת לזה?

“לאמי זכרונה לברכה היתה מסעדה באזור מפרץ חיפה, ‘מזנון מלכה’ ברחוב השיש 15. הוריי הם ממוצא רומני, וזו הייתה מסעדת פועלים. אני זוכר את הסנדוויצ’ים האלה, עם החביתה והנקניק. כילד הייתי רואה אנשים באים ואמא הייתה אומרת, ‘זה לא לקחת כסף’ או ‘הוא אין לו עכשיו הוא ייתן בפעם הבאה’. היא לא ידעה איך להסביר לי. אני מדבר איתך על שנות השבעים, כשאזור מפרץ חיפה היה מלא עובדים משכם ומג’נין, מכל שכבות האוכלוסייה. אחרי זה הם היו באים אלינו הביתה כדי לקבל בגדים. בלי הבדל של מין, גזע או דת. וככה גם אני. מי שצריך עזרה יקבל. וזה ללא ספק משהו חזק שנצרב בי. הלכתי איתו, וכשבאתי לפה לאט-לאט זה גדל. לא האמנתי שזה יגיע לממדים כאלה, אבל אני הלכתי בעקבות הנתינה”.

באילת יש לא מעט גופים וארגונים הפועלים בעיר למען אחרים. למה זה קורה לדעתך?

“קודם כל יש צורך. אני קורא לזה ‘אילת סוף העולם שמאלה’. ב-11 שנה ראיתי כמות נכבדת של אנשים שמגיעים לאילת וחושבים שימצאו פה איזשהו עוגן. מקרים לא פשוטים, אפילו של בריחה מהמרכז או מצפון הארץ, של נשים במיוחד. לפני כמה שנים אילת היתה במקום הראשון במספר האמהות החד-הוריות ביחס לאוכלוסייה. אני מכיר הרבה אמהות שניסו להסתדר פה באילת, ולא הצליחו. יש כאלה שמצליחות. לגברים יותר קל כי עיקר העבודה היא במלונאות, ואז הם מקבלים מגורים מסובסדים מהמלון. אבל לאמא עם ילדים זה יותר קשה. לפני יומיים נפטרה אישה מקסימה שעזרתי לה בקביעות. ידעתי שהיא מאושפזת בסורוקה, התקשרתי אליה כדי לשאול מה שלומה. ולמחרת, כשהתקשרתי שוב, ענתה מישהי ואמרה, ‘שלום, אני מצטערת להגיד לך שעדה נפטרה’. אמרתי לה שאני ועוד חברים עזרנו לה והיא אמרה, ‘מה אתה אומר?! אני פה מהמשפחה, אבל לא ידעתי שהיא צריכה עזרה’.”

״אני קורא לזה ‘אילת סוף העולם שמאלה’. ב-11 שנה ראיתי כמות נכבדת של אנשים שמגיעים לאילת וחושבים שימצאו פה איזשהו עוגן. מקרים לא פשוטים, אפילו של בריחה מהמרכז או מצפון הארץ, של נשים במיוחד. לפני כמה שנים אילת היתה במקום הראשון במספר האמהות החד-הוריות ביחס לאוכלוסייה״

מה ההרגשה ברגעים כאלו?

“יש אנשים שיוצאים לחלק מזון או תרומות, ואומרים לי, ‘חיים, אנחנו לא עומדים בזה. אני אבוא לעזור לך פה בארגון. אני רואה את הטוב”, הוא אומר בשקט. “כל כך קשה היה לאישה, עד שהיא התביישה לספר למשפחה על הקושי שלה. אני זוכר את ההודעות שלה בכל יום שישי על האוכל לשבת. זו זכות כבני אדם להושיט את היד ולעזור. אני מרגיש שאנחנו נותנים לאנשים תקווה. אני חושב שכל אחד נושא איזו שליחות. כנראה שזו השליחות שלי”.

אוכל זה גם החיבוק, היחס, הקרבה, תשומת הלב…

“לכל סל מזון אנחנו מצרפים איגרת ברכה: ‘שיהיה לכם בתיאבון’, ‘חג שמח’, ‘שבת שלום’. לפעמים אני מקבל הודעות מאנשים, ‘חיים, כל כך התרגשתי מהאיגרת ברכה’. כואב לי לפעמים לקבל טלפון, ‘תשמע, אחי, שמו לנו אוכל ליד הדלת כשהלכתי לקופת חולים, חזרתי ופתחתי את החמגשיות וזה היה מסריח’. אנחנו לא עושים את זה ככה. חייב להיות יחס לבן אדם. אנחנו לא מסמנים וי. לא שמים ליד הדלת. אנחנו מתקשרים. הבנאדם בבית? באים ונותנים לו את זה פנים אל פנים. הוא לא בבית? הוא יהיה יותר מאוחר. יהיה מחר? נביא מחר. זה כבוד לבן אדם, כבוד לאוכל. למה אחרי זה לזרוק את האוכל? לדעתי מכובד יותר לתת לבן אדם את זה ביד. למה לתת בסתר? זה מתחבר למגע האנושי האישי… אנשים מרגישים נוח עם זה, בייחוד כשאתה מתייחס אליהם בצורה אישית ונעימה”.

ב-2021 היו כמעט שני מיליון עניים בישראל, וידוע שאפילו גורמי הטיפול באילת מפנים אליך אנשים. אתה מרגיש שאתה עושה את מה שהמדינה הייתה אמורה לעשות?

“אני לא בא בביקורת כי אני חושב שכבני אדם החובה שלנו היא לעזור, ואני יודע שגם לגורמים הרשמיים יש כמות מסוימת, סל מסוים, שהם יכולים לתת. לפעמים הכמויות באמת גדולות ולגורמים הרשמיים קשה להתגבר עליהן. חשוב מאוד להגיע ולתת למי שבאמת צריך, בכמות שהוא צריך. אם אמא שיש לה ארבעה ילדים מקבלת סל קטן של מזון מאיזשהו גורם ואומרת לי, ‘חיים, זה לא הספיק לי’ ברור שגם אני אעזור לה. אם אני יודע שאיזשהו גורם מביא לאדם מסוים וזה מספיק לו, אז אני לא אתן ואצור כפילות. יש מספיק למי לתת… וכמובן, אלה שלא יכולים לבשל יקבלו את האוכל המבושל, והאנשים שמבשלים שיקבלו מוצרים יבשים”.

מה חוללו שנות הקורונה לעוני באילת?

“גם הקורונה וגם יוקר המחיה הגדילו, לצערי, את הרשימות של האנשים שצריכים עזרה. בזמן הקורונה היו אנשים שלא התביישו, הרימו אליי טלפון ואמרו לי, ‘חיים, אני אף פעם לא פניתי אליך, אבל תשמע, אני צריכה עזרה’. לא אחת, כן? אני מדבר איתך על כמויות של אנשים”.

ולא אוכלוסיית רווחה.

“לא, ממש לא”, הוא אומר ומיד מספר על ההתגייסות המרשימה באותם ימים, “היו אנשים שתרמו את המענקים. לא רק מאילת… מרגש מאוד מאוד מאוד. הייתה הסתגרות של ילדים שהמשיכה גם אחרי הקורונה והיו אמהות שחשבו על התנדבות כגורם שיכול לעזור לילדים, והגיעו לפעילות התנדבות איתנו. מה שאומר שהתנדבות בכלל עושה משהו בלב, עושה טוב כמובן”.

אתה עובד ויש לך משפחה, מי מתעסק בכל הארגון?

“אני עסוק בזה. לפעמים כשרואים איך אני מתנהל עם הרשימות והדפים, אומרים לי שאני ענתיקה”, הוא אומר במבוכה. “מגיעות לפה כמויות של בגדים שאשתי ממיינת. בלי העזרה שלה זה לא היה יכול לקרות. יש לה לב ענק והיא פשוט חלק ממני בנתינה. הרוח הגבית שאני מקבל מהקהילה דוחפת אותי לעשייה היומיומית. אתמול אחד אמר לי, ‘התבטל לי פה אירוע, נשאר לי 30 המבורגרים ולחמניות’, או ‘חיים, היתה היום הולדת לילד ונשארה חצי עוגה ועוד שקיות של הפתעות, להעביר אליך?’ או שאנשים שנשאר להם אוכל משבת מכניסים אותו לחמגשיות ומעבירים אליי. זו מודעות מרגשת מאוד…”

יש מקרה שנגע בך במיוחד בכל השנים האלה?

“תראי”, הוא אומר בשקט, “הבן הצעיר שלי נפטר… ובאה כתבת מגל”צ לעשות כתבה. סיימנו את השבעה ואני זוכר שהסתובבנו והגענו לאיש מקסים, ניצול שואה, והוא התחיל לבכות, ‘רק בגללך אני פה’, הוא אמר לכתבת, ‘אם לא הייתם פה, אני כבר לא הייתי פה’. זה היה מרגש לשמוע את זה”, הוא לוחש בקול חנוק מדמעות.

אני זוכרת שעקבתי אחריך והופתעתי מזה שהמשכת. יש הנחה שמי שעושה למען הזולת עושה את זה ממקום של נוחות. הסיפור שלך מראה שזה לא ככה…

“אני זוכר שבאו וראיינו גם את אשתי, פה בחצר, כשבדיוק התארגנו לחלוקה, ושאלו אותה, ‘אתם ממשיכים’? והיא אמרה, ‘בטח שאנחנו ממשיכים’. זה ברור לגמרי, זה הדי-אן-איי שלנו. זה אנחנו. אני לא עצרתי בגלל הטרגדיה שעברנו. גם בשבעה חברים באו ולקחו סלי מזון. הוא (הבן) מאוד מאוד התחבר לנתינה, גם כשהיה לו קשה. כשגר בתל אביב הוא בישל בבית והלך לרוטשילד לחלק להומלסים. למרות הקושי שלו, הוא תמיד היה בנתינה, תמיד עזר. היה לו לב ענק. אפילו שהוא נכווה ועקצו אותו בגלל הלב הטוב שלו.”

זה כבר לא רק עניין בלעדי של אילתים, נכון?

“לפעמים אני מקבל טלפונים, ‘אנחנו באים לאילת לטיול שנתי ורוצים לבוא אליך להתנדב’… אני חושב שהבית הזה הוא מעין אטרקציה באילת, שאנשים באים ומשלבים דרכו נתינה בנופש שלהם. יש שני מועדים קבועים לשתי קבוצות חיילים שבאים להתנדב ובהמשך היום הולכים גם לעשות משהו כיפי. אני תמיד מסביר לאנשים שבאים מהצפון, שיוצאים איתי לחלק, ואומרים, ‘וואו. לא ידעתי שיש פה קושי כזה’, אנחנו עיר נופש, אבל כמו כל עיר יש בה הרבה אנשים שקשה להם”.

מה אתה עושה כשאתה לא עסוק בעבודה או בנתינה?

“אני אוהב לאכול. אני מבשל הרבה, גם למשפחה, אבל כשמגיע שישי אני מבשל קודם כל למי שצריך ורק אחרי זה למשפחה. אני אוהב סרטים, אני אוהב מוזיקה והופעות. אנחנו אוהבים לטייל. בתקופת הקורונה גילינו פה מתחת לאף את ההרים ואת הנופים המדהימים. זה פשוט נפלא. אנחנו מוצאים את הזמן גם ליהנות, למרות שהנתינה דורשת חלק נכבד מהזמן שלנו”.

איזה תהליך אתה עובר כאדם?

“אומרים שדתיים מתמודדים טוב יותר עם אובדן, משלימים איתו. אני לא אגיד שיותר קל לי לקבל את זה, אבל יותר קל לי להתמודד עם זה. זה באמת מחזק אותי מאוד. גם הרוח הגבית שאני מקבל מהקהילה מחזקת את הנתינה וגם הקשר שלי עם האנשים שאני מעניק להם. איפשהו הדחיפה של הקהילה נותנת לי את הכוחות להתמודד”.