לאהוב טורקי ולנוח
אחרי שבעה חודשים של לונה פארק פיזי ורגשי ברחבי אירופה ובצפון אפריקה, חוזרת ראש דסק " אירופה אוריינט ראלי" של בראשית עם אהובה ווילי לבית היחסית קבוע שלהם, בעיירה קסומה בטורקיה. שם, כמו בישראל, יש לה משפחה אהובה של חברי נפש. שם, כמו כאן, הם עוזבים את המדינה בזה אחר זה, מיואשים מהמצב הכלכלי, מעליית כוחם של הדתיים הקיצוני ומעריצותו של שליט מטורף
המסע לקראת החיים האחרים שלנו החל בשבע לפנות בוקר. בחוץ היה עדיין חשוך ועל החלון מעל המיטה הצטברה שכבת קרח שנצצה ושלחה על גופי נקודות אור. רציתי להישאר לצפות עוד בקסם שהחלון הזה מספק לי כל בוקר. אבל היום מצפה לנו מסע ומוטב להגיע בזמן לנקודה הראשונה.
אנחנו פוסעים במורד השביל מהבית ביער לכיוון הכפר. אני עם מזוודה קטנה ורודה והוא עם הצהובה. נפרדים מהבית החמוד, נפרדים מהמכונית ומהאוטובית. חולפים על פני ארגז העץ העצום שאליו אנחנו משליכים זבל אורגני, ליד פח המחזור לפלסטיק. פח מחזור לזכוכית, פח מחזור לפח ופח מחזור ללא יודעת מה. הם ריקים כביום היוולדם. זה סוד שאנחנו לוקחים איתנו לחיים האחרים. שם לא צריך למחזר כלום ואפשר לחיות בשקט. אפשר לומר שבמדינה הזאת אנחנו קרימינלים אקולוגים. הפחים הם רק למראית עין, למקרה שאיזה נודניק ילך לאיבוד ביער וילשין עלינו.
המזוודה שלי מדלגת בעליזות מעל שלוליות קפואות. היא נרגשת לחזור קצת לחיים שעזבנו לפני שבעה חודשים. האדמה מכוסה שכבת קרח ואני מנסה לפסוע בשולי השביל, היכן שהדשא צומח. אני לא יכולה להרשות לעצמי להשתטח עכשיו על האדמה הקפואה עם השמלה הקצרה הזאת והמגפיים. היום ביקשו מאנשים כאן לא לצאת מהבית מחשש לסכנת החלקה. גם ככה הכפר הזה שומם וביום רגיל אנחנו פוגשים במקרה הטוב את שרה עם הכלב, או את האיש הגיבן שמאוהב בווילי כי הוא האדם היחיד שמתייחס אליו. היום הכפר נראה נטוש לגמרי. זה מרגיע אותי. גם אם אחליק על הקרח אין מי שיראה לי את התחתונים.
אנחנו משאירים בכניסה לבית של אנסטסיה את תכולת המקרר שלנו ואת כל הפירות והירקות שנשארו לנו בקערת העץ. היא תמיד אסירת תודה על מה שאנחנו משאירים לה כשאנחנו יוצאים למסע. או סתם לחיים האחרים שלנו, כמו היום. גם היא מדי פעם מפנקת אותנו. כשחזרנו מהמסע האחרון היא השאירה לנו על המדרגות צנצנת של ריבת תפוחים שרקחה מהעץ שצומח בגינה שלה. ולפני כמה ימים היא השאירה לנו על תיבת הדואר, לצד הצפרדע וכדור הזהב, שקית צלופן עם עוגיות אגוזים מסורתיות לכבוד כריסמס.
אנחנו עולים לאוטובוס הראשון במסע, מהחור שבו אנחנו גרים (לפעמים) לתחנת הרכבת בעיר השכנה. משם עוד רכבת לעיר שלא שמעתם את שמה, ומשם לשדה התעופה של שטוטגרט. יש לנו טיסה של שלוש וחצי שעות בלבד לחיים האחרים שלנו. קרוב ועדיין שונה כל כך. מזג האוויר, המזג האנושי, הריחות, הנופים, הטעמים, החברים, החיבוק. גם הוא שונה. וגם החלומות. הם מפשירים בשמש והופכים להיות יותר יצירתיים וצבעוניים.
אני יושבת במטוס ליד זוג חמוד, ואז הדייל מזמין אותי לעבור למקום הרבה פחות צפוף והרגליים הארוכות שלי יחד עם מגפי העור יוצאות במחול. זמן טיסה, גם אם הוא קצר, הוא זמן איכות מזוקק עבורי לסיכומים, לשאלות גדולות על היקום, לשאלות קטנות על עצמי וגם זמן חלומות וזיכרונות. מבחינה זו טוב שאני יושבת לבד וווילי תקוע איפשהו בקצה האחר של המטוס.
נביאה מהתנ”ך במגפיים
בערב חג המולד נסענו לאינה וקונסי לארוחת החג המסורתית. הבית שלהם היה כל כך יפה. עץ הכריסמס נצנץ באלפי נורות קטנות, נרות דלקו בכל פינה, ברקע התנגנה מוזיקה מתקתקה, סירים גדולים של אוכל שבושל זמן רב עם הרבה אהבה עמדו על הכירה והפיצו ריח של כרוב חמוץ ובשר בקינמון, והיתה גם עוגת היער השחור ענקית (שאנחנו הבאנו מהמאפיה השכונתית). שתינו מלא יין וצחקנו ולרגע שכחתי מהצרות שלנו כעם ומהכאב שלי כישראלית. הייתי חלק מחבורה של אנשים שהתחברה לערב קסום אחד של חברות ואהבה.
לקראת חצות חלק מהחברים עזבו. אריקה וג’ונתן (האמריקאי בחבורה) טסו למחרת לצ’ילה והיו חייבים לסיים לארוז, בריג’יט ושטפן נסעו באותו לילה לפריז לדירה השניה שלהם, אמא של אינה והחברה שלה גם פרשו לישון, וככה יצא שנשארנו גרעין קטן ואינטימי של חברים טובים.
פתחנו עוד בקבוק יין משובח, דיברנו על סוסים, סקי ומסעות ומתישהו גלשנו למצב בישראל. הפעם, על אף כמות האלכוהול שזרמה לי בדם, החזקתי חזק את הדמעות שלא יפרצו החוצה כמו שקורה לי כשמדברים על הארץ ועל היום הארור ההוא, שבו איבדנו חלק מהלב והחיים של כולנו התהפכו.
עכשיו כולם מביטים בי כאילו יש לי איזה סוד שאני לא מגלה להם, איזה כוח-על שאני מסתירה. אני מרגישה פתאום כמו איזו אשה מתקופת התנ”ך, רק עם מגפי בוקרים, שמלה מוזהבת נוצות וז’קט עור. ואז אינה שואלת אותי למה בעצם אני לא מוותרת על היהדות שלי ודי, אם כל כך הרבה אנשים שונאים יהודים. היא מוסיפה שהיא כבר לא חברה בכנסיה כי היא מזמן לא מרגישה קשר לנצרות. וברגע הזה אני מבינה בפעם הראשונה בחיים שלי שאין מצב שאוותר על היהדות שלי. למרות שאני והדת לא חברים אפילו בפייסבוק.
כשאני מדברת על המדינה שלנו העיניים שלי כנראה יורקות אש כי כולם פתאום מהופנטים אליי. ואז קונסי, שהוא חבר טוב ועיתונאי ותיק מאוד, שואל אותי: “אורלי, למה לדעתך שונאים יהודים? למה תמיד במהלך ההיסטוריה רודפים דווקא את היהודים?” ואני קצת נדהמת מהשאלה, מגלגלת במוחי תשובה בוטה אבל בסוף מחייכת אליו ואומרת, “אני באמת לא יודעת. אני באופן אישי לא מרגישה ששונאים אותי. אבל אני כנראה נאיבית”.
וברנדט, שהוא מדריך סקי מקצוען שמארגן מסעות סקי בכל העולם, מספר לי שכשהוא היה ילד והיה חייב ללכת ללימודי יום ראשון בכנסיה, הוא תמיד שאל את עצמו למה אלוהים בחר ביהודים להיות העם הנבחר. למה ביהודים ולא בו. והוא מודה שזה גרם לו איזשהו תסכול ותחושה שהוא לא מספיק טוב.
אני מביטה בעיניים הטובות הכחולות של ברנדט ומחייכת, ואומרת שזה באמת מעניין מה שהוא אומר. ואף פעם לא חשבתי על זה ככה אבל אין לי מה לומר להגנתי כי אלוהים לא שאל אותי לפני שהוא החליט מה שהחליט. ומי אני בכלל שאתערב במה שכתוב בברית החדשה.
עכשיו כולם מביטים בי כאילו יש לי איזה סוד שאני לא מגלה להם, איזה כוח-על שאני מסתירה. אני מרגישה פתאום כמו איזו אשה מתקופת התנ”ך, רק עם מגפי בוקרים, שמלה מוזהבת נוצות וז’קט עור. ואז אינה שואלת אותי למה בעצם אני לא מוותרת על היהדות שלי ודי, אם כל כך הרבה אנשים שונאים יהודים. היא מוסיפה שהיא כבר לא חברה בכנסיה כי היא מזמן לא מרגישה קשר לנצרות. וברגע הזה אני מבינה בפעם הראשונה בחיים שלי שאין מצב שאוותר על היהדות שלי. למרות שאני והדת לא חברים אפילו בפייסבוק.
ואז מחלחלת בי המחשבה שאף פעם לא הרגשתי כל כך יהודיה וישראלית כמו עכשיו. ושאולי אנחנו באמת מיוחדים. שעל אף כל המכות שחטפנו (ועודנו חוטפים) במהלך ההיסטוריה של האנושות, אנחנו תמיד קמים מהשבר מחוזקים יותר. נחושים יותר, מלאי תשוקה להצליח ליצור חיים, להמציא את עצמנו מחדש. והנה, על אף האסון הפרטי שלי, אני יושבת פה ומגוננת על העם שלי בשקט ובביטחון וכולם סביב השולחן הזה יודעים, שלמרות מה שקרה אמשיך לחלום ולהגשים את החלומות שלי.
הזיכרונות מערב חג המולד נקטעו כשגלגלי המטוס נגעו בקרקע ונשטפו ממני בגשם הכבד שירד על איסטנבול. לראשונה שמחתי שאנחנו לא עוצרים, כהרגלנו, ליום או יומיים בעיר המכושפת הזאת. מיהרנו לטיסת ההמשך לדלמן. פתאום כל כך רציתי כבר להגיע לחיים האחרים שלנו.
נשמע כל כך מוכר
שבעה חודשים לא ביקרנו בבית החמוד שלנו בדליאן, עיירה קטנה ומתוקה היושבת על נהר קדום, שבקצהו נמצא אחד מחופי הים היפים בעולם (כך פורסם לאחרונה, ואני ידעתי את זה ברגע שהגעתי אליו לראשונה, לפני שמונה שנים). הגענו לבית ושמחנו לגלות שעל אף הגשמים העזים שירדו לאחרונה, והסופות הקשות שפקדו את האזור הבית יבש, העצים ניצבים במקומם, הגינה במצב סביר והכל עובד. יש חשמל ויש מים וכל הרהיטים שבנינו במו ידינו, קישוטי הקיר, הנברשות הצבעוניות, הכריות שהזמנתי אצל התופר, הכל היה שם ופשוט חיכה בשקט לבואנו.
חיברנו את המקרר לחשמל, הדלקנו את הבוילר ויצאנו לשוטט בעיר. הגענו למדרחוב, שבחודשי הקיץ הומה תיירים מכל העולם, ססגוני ומלא דוכני אמנות, ברים ומסעדות. הכל היה סגור. לא הצלחנו למצוא אפילו מסעדה אחת פתוחה. הלכנו למקום היחיד שיש סיכוי למצוא בו שמחה וכוס יין בשעה כזאת. הבר של ניל. ניל היא אחת החברות הטובות שלי. טורקיה שגדלה והתחנכה בברלין, עבדה בלונדון, טיילה באוסטרליה ובסוף חזרה לטורקיה, פגשה את עלי והם התחתנו.
לעלי יש מלון מרשים בצידו האחר של הבר של ניל. הוא מספר לנו בגאווה שעד יום רביעי הוא חותם על חוזה לרכישה של מלון נוסף שיושב על הנהר. אנחנו מרימים כוסית לכבוד המאורע. נוסף על היותו איש עסקים, עלי חבר בפרלמנט האזורי מטעם מפלגה המתנגדת לארדואן. בעבר, אף אחד מחבריי לא העז להתבטא בפומבי נגד השליט. היום החברים שלי לא חוששים להביע דעה נחרצת נגדו ומחכים ליום שבו יצא מחייהם. אני מקשיבה לעלי ולניל ומזדהה עם הכעס וחוסר האונים, עם הרצון העז לחלץ את המדינה האהובה שלהם מידיו של זה המדרדר אותה לקיצוניות דתית, לפילוג ולשנאה. נשמע כל כך מוכר.
למחרת בבוקר אני מתעוררת לקול המואזין. מעליי תלויה נברשת טורקית יפהפייה ששולחת על גופי רסיסי אור. אני יכולה להמשיך כך לבהות בה אבל כבר צהרים, ווילי למטה סוחט מיץ מהתפוזים שנשארו על העץ בגינה. אנחנו יושבים בשמש עם ספל קפה ומיץ תפוזים ובעיתוי מושלם מגיע נז. נז (נבזט) הוא חבר טוב וגם האיש שמטפל לנו בבריכה ובאורחים שמגיעים בקיץ. הוא מגיע עם שקית ענקית מלאה בלימונים ובתפוזים מהמטע של סמי. אנחנו מתחבקים חיבוק ארוך.
נז היה הראשון לשאול אותי לשלומי אחרי היום הארור. הוא עקב בדריכות אחר ההתרחשויות בארץ ושלח אליי תנחומים אחרי שנודע ששני כבר אינה בין החיים. אני נזכרת שפעם, כשביקרתי בארץ בזמן שנפלו טילים, הוא התחנן בפני שאחזור לטורקיה. “הבית שלך כאן. הרבה יותר בטוח לך להיות כאן”. זה באמת שיעשע אותי.
“איפה סמי?” אני שואלת את נז. “אל תשאלי. סמי עזב את דליאן וגם את נורדאן (אשתו). היא לא רצתה לעבור אז הוא פשוט הלך להגשים את החלום שלו”. כולנו ידענו שזה יקרה. לסמי היה חלום להקים חוות עיזים ואירוח בטבע בשטח של המשפחה שלו ליד אנטליה. “כל החברים שלי עזבו”, אומר לנו נז בעצב. “גם אני נוסע מחר לאיסטנבול. רק חיכיתי שתבואו וניפגש. אין מה לעשות כאן. אני אחזור רק במרץ”.
אחרי הקפה השני ואחרי שאנחנו מחסלים את השוקולד שהבאנו לסמי, נז מספר לנו על יוקר המחיה שנעשה בלתי נסבל, על האווירה הכללית הקשה, תחושת התסכול וחוסר האונים. הוא חושב לעזוב לאירופה. יש לו דרכון אנגלי (מנישואים קודמים) אבל לבת זוגו הטורקיה אין. היא מנסה להוציא ויזה לאירופה אבל זה לא כל כך פשוט וגם יקר.
בערב אנחנו חוצים את הרחוב ומגיעים לבית המתוק של אלטאי ונפיסה. אלטאי הוא המנהל המוזיקלי של פסטיבל מרסין ונפיסה נגנית קלרינט מקצועית בתזמורת הסימפונית של מרסין. לשניהם יש בית מתוק ברחוב שלנו וגם במרסין.
אלטאי מוציא מהתנור מאפה גבינות ותרד, מתנצל שהוא קנוי כי לא הספיקו להכין לכבודנו כלום. אנחנו אוכלים מהמאפה ושותים יין אדום ונפיסה, שכבר מכירה אותי ואת הרגעים שבשבילם אני מתחברת לחיים האלה, מוציאה בעדינות את הקלרינט ממעטפת הקטיפה הסגולה ומפזרת בחדר צלילים קסומים שחודרים במתיקות ללב, ויוצאים מזווית העין בדמעה מלוחה.
אחרי הצלילים באים הסיפורים. הם רוצים לדעת הכל על מה שקרה. ועכשיו העיניים הטובות והתמימות של שניהם מתמלאות בדמעות. נפיסה אוחזת שוב בקלרינט ומנגנת לי מוסיקה יהודית. אני צוחקת ומחבקת אותה בסוף הנגינה. כמה כוח יש באשה העדינה הזאת.
ועכשיו תורם. הם משלימים פרטים על ההחלמה של נפיסה ממחלה, ומספרים שמישהו עשיר שהגיע מסוריה קנה חצי מהבניין שבו הם גרים במרסין וכל השכנים הטורקים עזבו. גם הם מתכוונים למכור את הדירה בקרוב ולעוף משם. “מרסין מלאה ערבים”, הם אומרים בלחש, “אין לנו שום כוונה להמשיך לחיות בעיר שחצי מתושביה דתיים, מסתובבים עם כיסוי ראש ומדברים בשפה שאנחנו לא מבינים”. בסוף הערב אנחנו מתחבקים ולא בטוחים מתי ניפגש שוב, אם בכלל.
בבוקר אנחנו יוצאים לטיול בין מטעי הרימונים ליד הבית. משם אנחנו מגיעים לנהר ולטיילת העץ החדשה שנבנתה לאורכו, ותופסים במזח סירת משוטים לצד השני של הנהר. המקום החביב עלינו סגור אבל עדיין אפשר לקבל שם חיוך, חיבוק ומיץ רימונים. אנחנו פוסעים בכפר הקטן שמעבר לנהר, כאילו חזרנו 50 שנה בזמן ואז מוצאים את השביל שמוביל אל ההר. אחרי שעה של טיפוס אנחנו מגיעים לנקודת נוף שלא משנה כמה פעמים נגיע אליה, היא תמיד גורמת לליבנו להחסיר פעימה; הנהר המתפתל מתחתנו, החיבור לים, איזטוזו ביץ’ שנראה מכאן כמו פיסת נייר קטנה הצפה על המים. המקום הזה הוא ללא ספק אחד היפים בעולם.
כשאנחנו חוזרים לדליאן ווילי נכנס ל”מיגרוס” לעשות קניות (הבנו שאין לנו ברירה ואנחנו חייבים לבשל) ואני קופצת לבקר את ויקי בסטודיו שלה למניקור ולפדיקור שנמצא במרחק קצר משם. ויקי היא יצור מופלא. אשה חכמה ואמיצה שהיגרה ממרוקו, למדה טורקית, פתחה עסק ומצליחה לשרוד במציאות לא פשוטה. אני פותחת את הדלת והיא מופתעת, קופצת אל בין זרועותיי. היא לא נראית טוב. אני מחבקת אותה חיבוק ארוך, והיא נחלצת ממני שניה לפני שהיא מתפרקת. יש לה לקוחה אנגליה שבדיוק הגיעה וצריך לשמור על פאסון. “תבואי אחר כך?” היא שואלת בעיניים נוצצות, “בטח”, אני אומרת לה. “אני יושבת לקפה. כשתסיימי תבואי. אני מחכה לך”.
אחרי שהלקוחה האנגליה מתרחקת ויקי מצטרפת אליי ומספרת לי את שעל ליבה. אני חשה שהפעם הלב שלה עולה על גדותיו. “שתי הבנות שלי בסדר גמור, מתוקות. ההורים של בעלי עדיין חיים איתנו באותו בית, כי מחירי הדירות עלו ואין להם מספיק כסף לשכור בית לבד. אבל זה דווקא טוב, כי האמא של בעלי ממש עוזרת עם הבנות כשאני בעבודה”. “ומה עם בעלך?” אני שואלת. “הוא שוב התפטר מהעבודה וכל היום מסתובב עם חברים כאילו הוא בן 18 והוא שותה מלא”. אני צוללת בתוך עיניה ומבינה הכל. “המצב בטורקיה על הפנים. אני צריכה לעבוד בלי סוף רק בשביל לשלם את שכר הדירה שעולה כל הזמן. באמת שנמאס לי”. אני מנסה לתת לוויקי עצות ורעיונות אבל האשה החכמה הזאת כבר חשבה על הכל. “אני אהיה בסדר” היא אומרת לי כשאנחנו נפרדות, “אני יודעת” אני עונה לה בחיוך. אנחנו קובעות שאבוא אליה עוד שבוע לעשות פדיקור.
אני שונאת לעשות פדיקור. האמת שאני הולכת לוויקי בעיקר בשביל לשמוע סיפורים, כמו הסיפור ששמעה מסבא שלה על היהודים שחיו איתם במרקש והיו חברים קרובים. על הממתקים והמאפים שהם היו מכינים לשכנים היהודים בצאת חג פסח. על הפעם שבה הסבא שלה לא הבין למה הסנדלר סגור, וגם התופרת איננה, וגם האופה נעלם. ואז הוא גילה שכל חבריו היהודים עזבו במפתיע לילה אחד בלי להיפרד ממנו. העלבון הצורב יחד עם הגעגועים לחברי הילדות שלו שלא זכה לראות, גרמו לו לעצב עמוק ולשברון לב שליווה אותו עד יום מותו.
לקראת ערב אנחנו נוסעים במכונית הטורקית הוורודה שלנו לעבר ההרים, עוקפים את האגם, מטפסים על ההר שעליו תלויות מסעדות גוזלמה קטנות, ואז ממשיכים במורד התלול עד חוף הים מהיפים בעולם – איזטוזו ביץ’. אנחנו פוסעים יחפים על החול הרטוב, בדיוק עם אותן רגליים שלפני כמה ימים שקעו בשלג כבד, חולפים על פני שמורת צבי ים, מזהים קליפות ביצים לאורך החוף ואני כהרגלי אוספת צדפים וענפים שנסחפו לכאן. לוקח לי שניה לזהות את בורג’ו שמנופפת לי בידיה מרחוק.
בורג’ו יושבת עם כוס יין וכמה חברים סביבה ומזמינה אותנו להצטרף אליהם לצפות בשקיעה. היא ללא ספק דוגמה לאשה עצמאית ומצליחנית שמשלבת בחן קריירה (יש לה שתי מסעדות המצליחות והיפות ביותר בעיר) ומסעות בעולם (היא עובדת קשה מאוד בין אפריל לאוקטובר ובשאר החודשים משוטטת לה בעולם).
לפני שאנחנו נפרדות היא תופסת אותי בצד ושואלת בעיניים בורקות, “אורלי, תגידי, מה הטעם לכל העבודה הקשה שלי? מה העתיד שלי במדינה הזאת? אין לי בן זוג ולא ילדים. שום דבר כבר לא קושר אותי למקום הזה. אני רוצה להיות חופשייה. לעבור לחיות במדינה אחרת”.
“איפה את בעצם גרה?”
אנחנו חוזרים למכונית הוורודה שלנו שנראית עוד יותר ורודה באור השקיעה, ואני מרגישה שעל אף היופי האופף אותי בכל מקום, משהו כאן באמת השתנה. עצבות קודרת ירדה על המקום הזה ועל חבריי הטורקים.
אני יושבת עכשיו בבית הקפה “בוקס אנד קוקיז” של יסמין המתוקה, מומחית לרעידות אדמה שעזבה עבודה מלחיצה באיסטנבול והחליטה לחיות חיים שלווים בכפר. בית הקפה של יסמין הוא המקום האהוב עליי, עם הקפה הכי טוב באזור שבו אני תמיד מצליחה לעבוד, לשקוע ברעיונות או במחשבות ולכתוב (וגם כאן לא אצליח להגיע לדד-ליין של העיתון).
מבעד לחלון הזכוכית הגדול אני רואה את הנהר הירקרק זורם לאיטו, בצבע ובקצב של עצמו. אני מביטה על הספינות המתנדנדות על המזח, על שיחי הוורדים, על קברי המלכים על ההרים ממול, על קני הסוף שמתנועעים ברוח. על כל היופי הזה וגם על כל הצער של החברים שלי. אני חושבת על חופש. חופש לחיות במולדת שלך. חופש לנדוד בין מדינות. אני חושבת על חבריי שנאלצים לעזוב את המדינה שלהם מתוך ייאוש ואכזבה. על כל הישראלים הצעירים שמסתובבים בעולם שבורי לב ומבולבלים.
“אז איפה את בעצם גרה?” שואלת יסמין. “אני לא גרה בשום מקום. סתם מדלגת בין חיים לחיים ובין מדינה למדינה, מנסה ללקט רסיסי חופש גם במקומות שכבר קשה”.
אין שופטים אדם עד שמגיעים למקומו.
אומרים רבנינו שהמקום הכי בטוח ליהודים הוא בארץ.
בעצם הריפוי נמצא בתוכנו, הריצה סביב העולם, אינה ערבות לרגיעה, עלינו לפגוש את עצמנו
בפנים ושם לעשות מסע לריפוי.
להתעייף פיזית, מעיף גם את הנפש.
רק תפילה תעזור.