ההיסטוריה הלא מסופרת של הביג-פארמה

סייע בהכנת הכתבה: אלון שמש

עבור רובה המוחלט של האוכלוסייה, בייחוד בחברה המערבית, הרפואה המודרנית היא הפתרון המובן מאליו לכל בעיה. יש כאב ראש? קחו כדור אדוויל וזה יעבור. משתעלים? שתו סירופ שלוש פעמים ביום והגרון שלכם ירגיש כמו חדש. יש דלקת? קחו אנטיביוטיקה וצ’יק צ’ק תחזרו לשגרה. אך כשבוחנים את העובדה שסוג זה של רפואה המתבסס על חומרים תעשייתיים ופטרו-כימיים, על טיפול בסימפטומים ועל התערבויות פולשניות, כמעט שלא היה קיים לפני 150 שנה, תשאל את עצמה הנפש הסקרנית – מה היה לפני? איך השינוי הזה קרה מהר כל כך? והכי חשוב – האם זאת באמת הדרך הבריאה ביותר?

כדי לענות על השאלות האלה עלינו לשגר את עצמנו אחורה בזמן למדינת ניו יורק של תחילת המאה ה-19 כדי לפגוש בחור העונה לשם ד”ר ביל ליווינגסטון – מומחה לרפואת סרטן. ד”ר ליווינגסטון הוא מן האנשים העונים במדויק לתיאור של “סנייק-אויל סיילסמן” (איש מכירות של שמן נחשים – ביטוי אמריקני ידוע המתאר אדם המקדם או מוכר מוצר חסר ערך כתרופה או כפתרון). אולי כי זה בדיוק מה שהוא מכר. ליווינגסטון מכר שמן נחשים כתרופה לחולי סרטן סופניים בעבור 25 דולר לטיפול, מחיר ששווה ערך כיום ל-1000 דולר. לטיפול שמכר הייתה יעילות אפסית, אך עובדה זו לא מנעה ממנו לנדוד מעיירה לעיירה, כשהוא בורח בכל פעם מקבוצת האנשים האחרונה שהונה. הוא נטש את אשתו הראשונה ואת ששת ילדיהם כדי להינשא לאישה אחרת בקנדה, ובאותו זמן הפך אב לעוד שני ילדים מאישה שלישית. בזמן המועט שחלק עם ילדיו הוא לימד אותם את דרכיו החלקלקות כיצד לתחמן אנשים. “בכל הזדמנות שיש לי אני מרמה את הילדים שלי, אני רוצה שיהיו חדים”, הוא התרברב פעם אחת כשנשאל על סגנון ההורות שלו. למעשה, ד”ר ליווינגסטון כלל לא היה ד”ר או מומחה סרטן. גם השם ביל ליווינגסטון היה שם פיקטיבי שבו הוא החל להשתמש כשנמלט מכתב אישום שהוגש נגדו בגין אונס נערה באיומי אקדח בשנת 1849. שמו האמיתי היה ויליאם ארווי רוקפלר, ואחד מילדיו יהפוך לימים האיש ששינה במו ידיו את תחום הרפואה לעולמים.

ג’ון ד. רוקפלר עשה את ההון הראשוני שלו ממכירת ציוד ומזון בימי מלחמת האזרחים האמריקאית. למרות חוק שחייב כל אזרח להתגייס למלחמה, רוקפלר הבן הצליח להתחמק מגיוס בכך ששכר “חיילים מחליפים” שימלאו את מקומו, והמשיך לנהל את העסק שלו. משחלפה מלחמת האזרחים זיהה רוקפלר את הפוטנציאל הגלום בשוק הנפט שהיה אז בחיתוליו, והקים עם שותפו, מאוריס ב. קלארק, את אחת ממזקקות הדלק הראשונות. בשנת 1865 קנה רוקפלר את החלק של שותפו בעסק וב-1870, לאחר חמש שנים של יצירת שותפויות אסטרטגיות ומיזוגים, הקים רוקפלר את Standard Oil, חברת הנפט שלימים תהפוך את רוקפלר לאיש העשיר בעולם.

סיפור ההשתלטות של ג’ון ד. רוקפלר על שוק הנפט הוא נושא לכתבה נפרדת אך בקיצור נאמר שרוקפלר השתמש בכל דרך אפשרית, מוסרית או לא, כדי להכשיל חלופות, למחוץ תחרות, ליצור תלות ולהפוך מונופול בלעדי בשוק הנפט בארצות הברית. דרכיו הדורסניות של רוקפלר, נוסף להון ולכוח העצום שצבר בזמן קצר, עוררו זעם ציבורי כלפיו וכלפי החברה שלו. המבקרים טענו לפעילות פלילית. העיתונאית אידה דארפל החלה לחקור ולפרסם מאמרים על האופן שבו צבר כוח ומצאה “קונספירציות, דילים סודיים עם מתחרים והתנהלות חשודה רבה”, אפילו בתקשורת ציירו אותו כאיש עסקים חסר לב המשחד פוליטיקאים בהינף יד.

הלחץ והזעם החברתי הובילו את הקונגרס האמריקאי לקיים שימוע בנושא ולפתוח בחקירה. במאי 1911 קבע בית המשפט העליון בארצות הברית קביעה מרעישה – חברת הנפט של רוקפלר, סטנדרד אויל, הוכרזה כמונופול והחברה נאלצה להתפרק ל-34 חברות שונות. אך אף על פי שמטרת הפירוק היתה להחליש את האחיזה של רוקפלר בשוק, למעשה היא רק חיזקה אותו. מניות רבות של החברות החדשות שקמו מן האפר של סטנדרד אויל נשארו בהחזקתו, וצמיחת השוק הניבה לו הכנסות אסטרונומיות שמיצבו אותו כמיליארדר הראשון בפלנטה, בתקופה שבה ההכנסה השנתית הממוצעת בארצות הברית הייתה 520 דולר. בשיאו החזיק רוקפלר לבדו בכשני אחוז מכלכלת ארצות הברית.

הסכום הבלתי נתפס שהיה בידיו של ג’ון רוקפלר היה יכול להספיק לו, לנכדיו, לניניו ולניני ניניו לחיי שפע ומותרות כאוות נפשם, אך רוקפלר רצה עוד. הוא חיפש כיצד יוכל לתפוס שתי ציפורים במכה אחת – גם להמשיך להרחיב את האימפריה שבנה וגם לשנות את התדמית הציבורית שלו שציירה אותו כמונופוליסט קר ודורסני. רוקפלר פנה לאייבי לי – מומחה לתקשורת שהמציא בחסות כספי רוקפלר את תחום יחסי הציבור. לי היה מן הראשונים לזהות את הפוטנציאל של הסרטים הנעים, והציע למתג את רוקפלר מחדש כפילנטרופ ונדבן, באמצעות צילום סרטים של רוקפלר שבהם חילק מטבעות פני לילדים ברחוב. נוסף לכך, הבין רוקפלר בייעוצו של לי שכדי לזכות בליבם של ההמונים עליו לספק להם את מה שהם רוצים, ולא היה קשה לנחש מה הם רצו – כסף. רוקפלר הקים ארגונים פילנתרופיים, כגון “קרן רוקפלר”, והשקיע סכומי עתק, לכאורה, כדי לקדם את נושאי הבריאות והחינוך בארצות הברית. אך מתחת לתדמית הנדבן שרקם לעצמו בקפדנות רבה הסתתרה תאווה בלתי נשלטת לעוד כסף ולעוד שליטה.

בתחילת המאה ה-19 התקיימו במקביל שתי אסכולות של רפואה – הרפואה האלופתית והרפואה הטבעית או ה”אמפירית”. הרפואה האלופתית התפתחה לימים לרפואה המודרנית. התפיסה של אסכולה זו היתה שגוף האדם הוא למעשה מעין מכונה, ואם יש תקלה אפשר לתקנה בפעולה ספציפית, כמו ניתוח או מתן חומר ספציפי, שבדרך כלל ממוקדת באזור הבעייתי, ובכך לפתור את הבעיה. התפיסה האלופתית הסתמכה על נתונים מדידים, ונשענה רק עליהם כדי לחקור ולהבין את המחלה. אסכולת הרפואה הטבעית או ה”אמפירית” התבססה בעיקר על טכניקות מסורתיות, על ניסיון ועל התבוננות, ומוכרת לנו היום יותר בשם “רפואה הוליסטית”. הנוקטים גישה זו ראו באדם מכלול של גוף-נפש וגרסו כי רוב המחלות אינן אלא סימפטומים של חוסר איזון תודעתי-נפשי. העוסקים בשיטה זו השתמשו בטכניקות כמו רפואת צמחים, כירופרקטיקה, איירוודה והומאופתיה כדי להשיב את האיזון לגוף החולה. כיום נתפסת גישה זו בעיני רוב החברה המערבית כפחות יעילה מן הרפואה המערבית, אך אי אפשר להמעיט בחשיבות ההשפעה של כספו של רוקפלר על עיצוב הנרטיב של עולם הרפואה המודרנית המוכר (או נמכר) לכולנו, כפי שנראה בהמשך.

רוקפלר הבין שאין דבר העומד בפני סכומי הכסף העצומים שברשותו, ויצא במסע לשנות את פני הדברים. על הכוונת שלו היו בתי הספר לרפואה של ארצות הברית

כשמוחו החמדני של רוקפלר התבונן על עולם הרפואה של אותם ימים הוא זיהה בעיה – רוב רובן של שיטות הטיפול המסורתיות לא היו שיטות שניתן לרשום עליהן פטנט ולעשות מהן הון כלכלי. נוסף לכך, עולם הרפואה היה מבוזר וכלל אלפי רופאים ומרפאות פרטיות, ולרוקפלר לא הייתה שליטה על סוגי הטיפול שבהם הם משתמשים כדי לרפא את מטופליהם. שליטה זו הייתה נחוצה לו כדי להבטיח את השימוש בתרופות הפטרו-כימיות שהחל לייצר במטרה להגדיל את רווחי אימפריית הנפט שלו. אך רוקפלר הבין שאין דבר העומד בפני סכומי הכסף העצומים שברשותו, ויצא במסע לשנות את פני הדברים. על הכוונת שלו היו בתי הספר לרפואה של ארצות הברית.

רוקפלר לא היה איל ההון היחיד באותה תקופה שחמד את הפוטנציאל הכלכלי של שוק הרפואה. אנדרו קרנגי, בדומה לו, השתמש בשיטות דורסניות כדי למחוץ תחרות ולמצב את עצמו כמונופול בלעדי על תעשיית הפלדה. קרנגי גם הבין שכדי להרחיב את יריעת השליטה שלו מבלי לעורר את זעם הציבור עליו למתג את עצמו כנדבן הרואי המשקיע בקידום החינוך ובפיתוח הרפואה.

בשנת 1910 שכרה קרן ההשקעות של קרנגי את אברהם פלקסנר כדי שיכתוב דוח מקיף על מצב החינוך הרפואי בארצות הברית. פלקסנר סקר בדוח את איכותם של 161 בתי הספר לרפואה שהיו קיימים בארצות הברית באותה תקופה, והתבקש להמליץ כיצד אפשר לקדם ולשפר אותם. אחת מן המסקנות המרכזיות שלו היתה שקיימים יותר מדי בתי ספר פעילים לרפואה, ויש לפעול כדי לסגור בתי ספר שלא השתמשו בשיטות שהגדירו רוקפלר וקרנגי כשיטות “מבוססות מדע”. פלקסנר המליץ להעלות את רף הכניסה לבתי הספר לרפואה וקרא לסטנדרטיזציה של תחום חינוך הרפואה. המלצותיו של פלקסנר זכו לתגובה כמעט מיידית – איגוד הרופאים האמריקני אימץ את המלצותיו ומחצית מבתי הספר לרפואה שפעלו בארצות הברית עד 1919 נסגרו. השפעות דו”ח פלקסנר המשיכו להדהד גם שנים מאוחר יותר – עד שנת 1925 יותר מ-10,000 רופאים בשיטות טבעיות נאלצו לסגור את מרפאותיהם. מקצוע הרפואה הוסדר ונקבע תואר MD אשר אימן רופאים בשיטות אלופתיות בלבד, ובלעדיו לא ניתן היה לעבוד בשום מרפאה. שיטות רפואה מסורתיות הוגחכו והושמצו, ספרי הרפואה שוכתבו ועברו האחדה וכל אזכור של שיטות רפואה שאינן מבוססות על מה שרוקפלר וקרנגי מימנו בקרנות שלהם פשוט נמחק. והמשעשע מכל – מחבר הדוח, אברהם פלקסנר, מעולם לא הוכשר כרופא.

דוח פלקסנר היה רק גורם אחד בהשתלטות המונופוליסטים הגדולים של המאה ה-19 על תעשיית הרפואה. עוד אפיק שבו השתמשו רוקפלר ועמיתיו היה קניית שליטה ישירה בבתי הספר לרפואה. “ההשתלטות על עולם הרפואה התרחשה באמצעות השתלטות על בתי הספר לרפואה”, מסביר החוקר אדוארד גריפין. “הם (קרנגי ורוקפלר) הציעו סכומי עתק לבתי הספר שהסכימו לשתף איתם פעולה. ואז התורמים אמרו: ‘אנחנו ניתן לכם את כל הכסף הזה בתמורה לכך שתכניסו כמה מאנשינו למועצת המנהלים שלכם כדי לפקח על כך שהכסף מנוצל בחוכמה’. כמעט בין לילה קיבלו האוניברסיטאות שהסכימו לעסקה מענקים מנופחים”. מובן שהכספים שהוזרמו סייעו למוסדות הלימוד לפתוח מעבדות, לשכור מורים טובים יותר ולקנות ציוד יקר, אך בו בזמן המערכת הוסטה לכיוון שבו רק סוג אחד של רפואה ממשיך להתקיים – הסוג שממנו האוליגרכים יכולים להרוויח כסף, והרבה.

לאחר שבוססה השליטה של רוקפלר במוסדות הוראת הרפואה בארה”ב, פנה רוקפלר לשלב השני בתוכניתו – הוא החל להשתמש במשאבים שברשותו כדי לקדם את השימוש בתרופות פטרו-כימיות כפתרון לבעיות הבריאות של העולם. רוקפלר הוביל ברית בין חברת סטנדרט אויל שברשותו לחברת הכימיקלים הגרמנית I.G Farben – סטנדרט אויל סיפקה את חומרי הגלם מבוססי נפט, ופארבן בתמורה סיפקה פטנטים וכימיקלים. בשנת 1942 חשף העיתונאי מייקל סטרייט כי סטנדרט אויל היתה מודעת לחלוטין לעובדה שאייג’י פארבן היתה תחת שליטתו של הגסטאפו הנאצי באותה התקופה. התמיכה של ענקית הנפט של רוקפלר באייג’י פארבן סייעה רבות לתעשיית המלחמה הנאצית ואפשרה לפארבן לייצר בין היתר את גז ההשמדה ‘ציקלון B’, תוך העסקת 35,000 עבדים, רובם ממחנה העבודה אושוויץ.

בעידן המודרני

עם סופה של מלחמת העולם השנייה אחזה מעצמת השליטה של רוקפלר בתעשיית הרפואה מכל כיוון אפשרי – מחינוך, דרך פיקוח ורישוי ועד לייצור. רופאים שיצאו ממוסדות הלימודים שאותם מימן במידה רבה רוקפלר הועסקו במרפאות שגם הן זכו לכספים מרוקפלר ורשמו למטופלים שלהם תרופות, שמי ייצר? הפתעה – רוקפלר. המאמר הנוכחי אומנם מתייחס בעיקר לפועלו של רוקפלר בארצות הברית, אולם השיטות והכסף שלו לא ידעו גבול והתפשטו בכל העולם. “קרן רוקפלר” ממשיכה להתקיים ועד היום היא אחד המקורות המרכזיים להכתבת מדיניות רפואית, לצד ארגון הבריאות העולמי ושחקנים חדשים יחסית, כמו קרן ביל ומלינדה גייטס.

יש הטוענים שהסטנדרטיזציה וקונסולידציה של תחום הרפואה והתבססותה על נתונים מדידים הביאה איתה יתרונות רבים ושיפרה את הרפואה בכללותה. וכמובן, יש צדק בדבריהם – אין ספק שפיתוח האנטיביוטיקה, התפתחות המכשור הרפואי ושיטות הטיפול המודרניות הובילו לשיפור איכות החיים, בייחוד בכל הנוגע לטיפול בטראומה פיזית ולרפואת החירום. עם זאת, גם לאחר מותו של ג’ון רוקפלר, רוחו האפלה ששמה בראש סדר העדיפויות את שורת הרווח נותרה בעינה, והדביקה את עולם הרפואה בווירוסים הנוראיים ביותר – שחיתות ובצע כסף. יכולנו להקדיש גליונות שלמים לאלפי שערוריות פליליות שבהן מעורבות חברות הפארמה הממחישות את אופן ההתנהלות המפוקפק שלהן, אבל חסנו על עצמנו ועליכן, ובחרנו רק שלוש דוגמיות:

1. טרוואן: הניסוי השחור של פייזר

“תמיד ניסיתי להפוך כל אסון להזדמנות”, טען ג’ון ד. רוקפלר, וזה בדיוק מה שעשתה חברת פייזר במהלך התפרצות של דלקת קרום המוח בניגריה בשנת 1996, כפי שדווח ב”וושינגטון פוסט”. הכל התחיל בפיתוח תרופה חדשה מבית היוצר של חברה צנועה שאולי שמעתם עליה, פייזר, תחת השם המסחרי טרוואן (Trovan). לתרופה האנטיביוטית הניסיונית היה פוטנציאל עצום להפוך שוברת קופות. אנליסט של ה”וול סטריט ג’ורנל” העריך את הרווחים הפוטנציאלים שלה בכ-1 מיליארד דולר. אך לפייזר הייתה בעיה – היא לא הצליחה למצוא בארצות הברית מספיק שפני ניסוי אנושיים מתחת לגיל 18, כדי לבדוק את יעילות התרופה בדלקת קרום המוח בילדים. אז היא שלחה את החוקרים שלה לעיר קאנו שבניגריה, למקום שבו פרצה באותם ימים המחלה שהם רצו לחקור. החוקרים של פייזר ערכו ניסוי על כ-200 ילדים ניגרים, ללא הסכמת הוריהם, תוך זיוף אישור ממשלתי לביצוע הניסוי. 11 מתוכם נפטרו במהלך הניסוי, ורבים אחרים סבלו מתופעות איומות כמו חירשות, עיוורון, התקפים אפילפטיים ופגיעה ביכולת לדבר וללכת, כפי שדווח במסמכי החברה.

בשנים 2002-2005 הגישו בארצות הברית קורבנות הניסוי בעזרתו של התובע הכללי של ניגריה, מייקל אונדואקה, סדרה של תביעות כנגד חברת פייזר, אך כולם הסתיימו ללא הצלחה מ”סיבות פרוצדורליות”. התובעים לא ויתרו והגישו ערעור אשר זיכה אותם בסופו של דבר ברשות לתבוע את חברת פייזר, שהגיעה להסדר פיצויים בבית משפט בסכום מגוחך עבורה של 75 מיליון דולר, אך גם את הסכום הזה נמנעה פייזר מלשלם בכל דרך אפשרית. לפי הודאה של בכיר בחברה שהתפרסמה בוויקיליקס, שכרה פייזר חוקר פרטי כדי “לחפור ולמצוא לכלוך על התובע הכללי אונדואקה ולהפעיל עליו לחץ לעזוב את התביעה”.

בנפלורקס: 2100 הרוגים

סיפור שני: בשנת 2021 הרשיע בית משפט בצרפת את חברת התרופות סרבייר (Servier) הצרפתית בהטעיה מכוונת ובהריגה של כ-2100 בני אדם שהשתמשו בתרופה לסוכרת ‘בנפלורקס’ שהיא ייצרה. התרופה שווקה משנת 1976 עד 2009 בצרפת, בספרד, בפורטוגל ובקפריסין, וגרמה לסיכון מוגבר לפגיעה באוטם שריר הלב. בשנת 2011 מצא דוח מבקר המדינה בצרפת כי קבוצת סרבייר הטעתה את רשויות הבריאות במדינה, הסתירה את האמת בנוגע לסיכוני התרופה ושיווקה אותה כתרופה לסוכרת למרות ההתוויה שלה לשימוש פרמקולוגי כתרופה לדיכוי רעב. בית המשפט קנס את החברה ב-2.3 מיליון אירו וגזר על אחד ממנהלי החברה ארבע שנים של מעצר על תנאי (כלומר, הלכה למעשה, הוא מעולם לא נכנס לכלא). נוסף לחברת סרבייר גם סוכנות התרופות הצרפתית נקנסה על כך שלא פעלה מהר מספיק כדי להוריד את התרופה מן המדפים, למרות אינדיקציות חוזרות ונשנות לסכנות התרופה.

אולם שיעורי הנזקים בשתי הדוגמאות הנ”ל מתגמדים לעומת נזקי שערוריית הפארמה הגדולה ביותר בכל הזמנים, הלא היא משבר האופיואידים בארצות הברית, שהוביל למותם של לפחות 400,000 איש בשנים 1999-2017, כתוצאה מנטילת מנות יתר. כן, שמעתם נכון – 400,000 איש. ומאות אלפי משפחות שהתפרקו לרסיסים. ואם זה נשמע רחוק מאיתנו – לאחרונה פורסם שישראל טיפסה למקום הראשון בעולם (ביחס לגודל האוכלוסיה) בשימוש באופיואידים.

אופיואידים הם קבוצה של תרכובות ממכרות מאוד אשר נקשרות לקולטנים במוח ויוצרות אפקט של שיכוך כאב. לרוב מכילים האופיואידים אופיאטים (אופיואידים טבעיים, כמו אופיום ומורפין). עם זאת, משבר האופיואידים בארצות הברית מתייחס לעלייה בשימוש באופיואידים סינתטיים, כגון פנטניל, ובאופיואידים סינתטיים למחצה כגון הרואין, אוקסיקודון והירדוקודון. סיפורה של מגפת האופיואידים מתחיל בשנות ה-90, כאשר חברות הפארמה החלו לזהות את הפוטנציאל הכלכלי הטמון במתן תרופות אופיואידיות כפתרון לכאבים כרוניים, שמהם סבלו קרוב ל-100 מיליון אמריקאים. עד לאותה תקופה היו תרופות אופיואידיות מיועדות אך ורק לטיפול בכאבים חריפים מאוד המאפיינים סרטן ומחלות סופניות. רופאים נמנעו ממתן מרשמים לאופיואידים כי לא היו ראיות התומכות ביעילותם בטיפול בכאבים כרוניים. כמו כן, תרופות אלה נחשבו ממכרות במיוחד ובהתאם לכך חששו רופאים ממתן מרשמים קבועים להן.

היחס כלפי שימוש בתרופות אופיואידיות לטיפול בכאבים כרוניים החל להשתנות כאשר בשנת 1995 ייצרה חברת פֶּרְדוּ פארמה את התרופה “אוקיסטונטין”, תרכובת של האופיואיד אוקסיקודון אשר משתחררת בגוף באופן מבוקר ומושהה. כדי להתגבר על החשש של רופאים במתן תרופות אופיואידיות מימנה פרדו פארמה מחקרים ורופאים אשר גרסו שניתן להשתמש בתרופה ללא חשש מהתמכרות בזכות אותו מנגנון חדיש שלהם, המשהה את שחרור התרופה לדם. פרדו חדרה לכל מקום – לבתי הספר לרפואה, למאמרים אקדמיים ולארגונים העוסקים בכאב כמו “החברה האמריקאית לכאב”. ד”ר קורטיס רייט, המומחה מטעם רשות המזון והתרופות האמריקאית (FDA) אישר כי התרופה “בעלת סיכון נמוך להתמכרות”, הודות לניסוח המתעתע של ספח התרופה שבו נכתב כי הספיגה האיטית של האוקסיקונטין “is believed to reduce the abuse liability…” (מאמינים כי המנגנון מפחית את הסיכון לשימוש יתר). משפט זה שימש את נציגי המכירות של פרדו כדי לשכנע רופאים לרשום מרשמים לאוקסיקונטין. והנה עוד הפתעה – ד”ר קורטיס רייט עזב את עבודתו ב-FDA זמן קצר לאחר אישור האוקסיקונטין, וכעבור שנתיים אף החל לעבוד בחברת פרדו, בשכר של 400,000 דולר בשנה, או דולר כנגד כל הרוג.

חברת פרדו השקיעה בקמפיינים שיווקיים אדירים לאוקסיקונטין שמטרתם הייתה לגרום לרופאים לרשום אוקסיקונטין למטופלים שלהם. כך, לדוגמה, השיקה החברה קמפיין וידאו פרסומי תחת השם “קיבלתי את חיי בחזרה”, ובו הוצגו סיפורים של שבעה מטופלים באופיואידים, שהתגברו על הכאב וקיבלו את חייהם בחזרה. ברבות הימים, שניים מתוך השבעה שהופיעו בסרטון, מתו ממנת יתר של אופיואידים. בחמש השנים הראשונות של התרופה מימנה חברת פרדו כ-7,000 כנסים תחת הכותרת “רופאים נגד כאב”, שאליהם הזמינה רופאים להשתתף בהרצאות ובסמינרים בנושא טיפול בכאבים בעזרת אופיואידים, תוך שהיא מממנת את כל הוצאות הלינה והטיסה.

מאמצי השיווק של פרדו בהחלט השתלמו לחברה, לפחות בהתחלה. בשנים 1990-1999 גדל מספר המרשמים לאופיואידים מ-76 מיליון ל-116 מיליון בשנה, והכניסו הון עצום לקופתה של פרדו פארמה. אך במקביל, משתמשי התרופה, אנשים הסובלים מכאבים כרוניים ורק מחפשים מזור לכאבם התמכרו לסם החזק שצרכו, ועבור רבים מהם החיים מעולם לא שבו להיות כפי שהיו לפני שהתחילו ליטול אותה. הביקוש לאוקסיקונטין היה אדיר: התובע המחוזי של מחוז מזרח קנטאקי, ג׳וזף פמולארו, אמר כי האוקסיקונטין התפשט במדינתו כמו “ארבה”, וכי “אפשר להשאיר שקית מלאה קוקאין ברחוב ואיש לא ייגע בה, אבל אם תשימו כדור של אוקסיקונטין ברכב משוריין, מישהו יפוצץ אותו כדי לקחת את האוקסיקונטין”. אגב, בשלב הזה כבר לא תופתעו לשמוע שחברת פרדו העסיקה את פמולארו זמן קצר לאחר שאמר זאת.

בתחילת שנות ה-2000, לאחר חקירה מאומצת של משרד המשפטים במדינת וירג׳יניה המערבית, הוגש נגד פרדו ומעורבים נוספים כתב אישום בגין הטעיה מכוונת של הציבור בשימוש בתרופה. עם זאת, בשנת 2006 נסגר התיק בפשרה שבה שילמה חברת פרדו 600 מיליון דולרים – סכום זעום ביחס לרווחים העצומים שהפיקה מן התרופה. שלושת מנהלי החברה הבכירים לא נענשו כלל, מלבד תשלום קנסות אישיים בסכומים מצטברים של מעל 30 מיליון דולרים, אף על פי שבשלב זה היה ברור לכולם שפרדו היא בין האחראיות המרכזיות למגפת האופיואידים האיומה.

אם עד 2020 למישהו עדיין היה ספק כמה רחוק מוכנות חברות הפארמה ללכת כשעל הכף מונח רווח המושג על חשבון בריאות האנושות, תוך התעלמות מוחלטת מקודים רפואיים ומוסריים, הרי שהקורונה הבהירה שאין כל גבול – מסע ההפחדה חסר התקדים שהכניס לפאניקה את אוכלוסיית העולם כולה סביב נגיף שבדיעבד התברר כלא יותר מסוכן משפעת; הניסויים הרשלניים וחסרי האחריות, שכביכול, הוכיחו יעילות ובטיחות למרות העובדה שמשתתפים רבים סבלו מתופעות לוואי קשות ואף ממות; השחרה והעלמה של מידע (פייזור וה-FDA ביקשו להסתיר למשך 75 מחקר פנימי שהצביע על 1251 תופעות לוואי שונות של התכשיר); קיום ניסויים נרחבים בבני אדם ללא הסכמה מדעת; הזרקה של חומר שכיום אין ספק בנוגע לעובדה שיצר הרבה יותר נזק מתועלת והתעלמות מתופעות לוואי קשות. כל זאת תוך שיתוף פעולה חסר תקדים של התקשורת הממסדית, שגם היא כמובן נמצאת תחת מטריית השליטה של אותן משפחות ותאגידים שאינם יודעים שובע בכל הנוגע לכוח ולשליטה.

הפרספקטיבה ההיסטורית מוכיחה כי לא היה כל חדש בהתנהלות תעשיית הפארמה בשנות הקורונה. היא הייתה המשך ישיר לפעילות פלילית של קרטל הפועל בדרכים של שתדלנות (הנה עוד נתון קשה לעיכול: תקציבי השתדלנות של תעשיית הפארמה בארה”ב עולים על אלה של תעשיות האלכוהול והנשק גם יחד), של שוחד ושל שחיתות בדיוק כפי שפעל מראשית דרכו, תוך השקעה של מאות מיליוני שקלים בעיצוב נרטיב ילדותי המנותק מן המציאות שמציג לציבור הרחב תאגידים חסרי מצפון אלה כ”מדעיים”, וכל מי שהצביע וטען שהמלך עירום תויג אוטומטית כ”מכחיש מדע”. לצערנו, רבים עדיין נופלים בפח וקונים כל מה שחברות הפארמה מוכרות – חיסונים, תרופות או כל פתרון קסם אחר שבו בפעולה פשוטה אחת נפתרה, כביכול, הבעיה.

אז מה עושים? איך נשארים בריאים בעולם שבו תעשיית הרפואה בעצמה חולה? לכל אחד יכול להיות פתרון אחר, אך עבורי התשובה היא לזכור שאין מישהו שיודע טוב יותר ממני מה טוב עבורי, ושבריאות אמיתית, כמו שידעו בעלי המסורות הקדומות, מתחילה הרבה לפני שמגיעים למצב שצריך תרופה. מן הניסיון האישי שלי, וכל אחד יכול לבדוק את זה בסביבה שלו, האנשים הבריאים ביותר, אלה שיכולים לעבור עשורים שלמים בלי שיש להם צורך בשירותי רופא, הם לא אלה שלוקחים הכי הרבה תרופות (אולי להפך). הם גם לא אלה שמתאמנים בכל יום בחדר הכושר או משתמשים בשיטת תזונה כזו או אחרת. בדרך כלל, אלה האנשים שניכר בהם שהתודעה שלהם בריאה ומכווננת. אנשים שחיים חיי אמת ושליחות, מסורים לדרך שלהם ומלאים חמלה ואהבה כלפי הבריאה על כל צבעיה. בהסתכלות שלי, מחלה אינה אלא תמרור אזהרה של האורגניזם שלנו המסמן לנו שאנו סוטים מן הדרך. אם במקום לנסות להשתיק את האזעקה ולהסתיר את נורות האזהרה שנדלקות, נקשיב לגוף שלנו ונאפשר לו לנוח, נקשיב לנפש שלנו ונבחן אם יש לה בקשה או הכוונה, אני מאמין שנוכל לרפא את עצמנו אישית וקולקטיבית ולהתנתק ממחוללי החולי שהשתלטו על החברה שלנו.