כשהאנחנו חונק את האני

בזמן האחרון אנחנו שומעים על המוני מקרים כאלה: אנשים בתוך קהילות, ולא משנה אם אלה קהילות שמאורגנות סביב רוחניות או מיניות (או מיניות רוחנית), או דת, או לא משנה מה באמת, יוצאים משם פגועים. הדברים שעולים לכותרות נוטים מטבע הדברים לכיוון הסנסציוני ועוסקים בעיקר בפגיעות מיניות של נשים בתוך קהילות כאלה, שמפוזרות בכל רחבי הארץ, כך עושה רושם.

בתל אביב, בבני ברק, בירושלים, באיזה קיבוץ מרוחק או ביישוב מאולתר למחצה, הדברים שעולים מתוך הסיפורים שאנחנו שומעים דומים להפליא: קבוצת אנשים מתאספת סביב רעיון מסוים, לכאורה, ובעצם סביב אישיותו הכריזמטית של אדם מרכזי אחד. הקבוצה עוסקת בצורה מיוחדת בנושא מסוים, או בפרספקטיבה מיוחדת על נושא מסויים (דת, מיניות, טיפול, אקולוגיה, זה לא משנה). אגב העיסוק בנושא או בפרספקטיבה האלה עושה הקהילה גם משהו אחר לגמרי: למשל התעללות מינית מתמשכת או שעבוד כלכלי ורגשי של המשתתפים והמשתתפות. בזמן אמת אף אחד לא שם לב לזה: המשתתפים והמשתתפות כמו מצויים תחת כישוף, צופים במתרחש, או אף לוקחים חלק פעיל בו, מבלי להפעיל את השיפוט המוסרי והאישי שלהם. אני לא מדבר בהכרח על מוסדות והתארגנויות מסוגת הכתות, והאמת שהעיסוק במאפיינים של כתות ושל מנהיגי כתות נמצא בידיהם של אנשים שמתמחים בזה. אם נשים בצד רגע את ההגדרות המדויקות שעושות כת לכת, ההבדל הלא ענק במיוחד בין כתות לקהילות כמו שאנחנו מכירים אותן ראוי לתשומת הלב שלנו.

אנחנו כל כך רגילים שמחלקים אותנו ומפזרים אותנו מרגע לידתנו ל”קהילות” נפרדות ושונות שאנחנו בכלל לא עוצרים לשאול את עצמנו אם זה בכלל טוב לנו, אם אנחנו בכלל מעוניינים בזה באמת. ככה עובד העולם, לא? אנשים מצטרפים לקהילות ועושים מה שעושים כשמצטרפים לקהילות, כלומר דברים משונים ולא לגמרי מקובלים עלינו תוך השעיה של השיפוט המוסרי והפוליטי שלנו על המתרחש. פנטסטי, לא?

אנחנו יודעים את זה בצורה אוטומטית לגמרי, כשאנחנו מסתכלים החוצה, או לתוך קהילות שכאלה: ברור לנו שבעולם החרדי או בקיבוצים, או במוסדות פוליטיים עם כוח ואופי משל עצמם, הנטיה של המעורבים היא תמיד לסגור את השערים בפני מבטו של העולם החיצון וליצור חוויה, ובעצם תודעה, של התבדלות, שמוצדקת בתואנות שונות: הם לא יבינו אותנו, הם לא מוכנים לזה, או סתם למי יש כוח לענות לשאלות. אנחנו כל כך רגילים שמחלקים אותנו ומפזרים אותנו מרגע לידתנו ל”קהילות” נפרדות ושונות שאנחנו בכלל לא עוצרים לשאול את עצמנו אם זה בכלל טוב לנו, אם אנחנו בכלל מעוניינים בזה באמת. ככה עובד העולם, לא? אנשים מצטרפים לקהילות ועושים מה שעושים כשמצטרפים לקהילות, כלומר דברים משונים ולא לגמרי מקובלים עלינו תוך השעיה של השיפוט המוסרי והפוליטי שלנו על המתרחש. פנטסטי, לא?

כשחושבים על זה ככה, על קהילה כמנגנון מאורגן ובדוק לנטילת השיפוט המוסרי והפוליטי מאנשים והפיכתם לכלי שרת או מימוש של אידיאולוגיות ופרקטיקות שהם אפילו לא היו שותפים זוטרים בעיצובם, ברוב המוחלט של המקרים – כשמבינים את הדברים ככה נעשה מאוד ברור גם למה יש מסע חובק עולם לתאר אותנו כחברי קהילות, או את האנושות כקהילתית מטבעה, או את ההשתייכות הקהילתית כמשאת נפש.

אני שם לב להתנהלות המשונה של אנשים בתוך קהילות אפילו בקבוצות פייסבוק, שהן דבר שאני סולד ממנו מרגע היוולדו בערך: נולדת קבוצה, ולקבוצה יש כללים, ואנשים מאמצים פרספקטיבות והתנהגויות שיתאימו לכללים, ומשתמשים בכללים כדי לאוורר סדיזם כלפי אנשים אחרים – הכל ידוע מראש וחוזר על עצמו בלי סוף.

קהילות זה דבר נוראי ולא רק כשהן מאגדות רוחניקים שהגזימו עם משהו, אלא אפילו במובנים פוליטיים עדכניים לגמרי. הנה למשל צומחת מול עינינו כעת קהילת מתנגדי ממשלת נתניהו (מינוס עקשני הקורונה) והיא רק הנצה מהאדמה וכבר יש לה חוקים ברורים ומוסכמות שאין לערער עליהן: לא מדברים על הכיבוש, לא מדברים על הקורונה, לא מתייחסים לאספקט המעמדי הברור של התודעה הפוליטית האנטי-ימנית ואנטי-דתית בישראל

נכון שאני דוגמה קיצונית עם סלידה רדיקלית ועצמתית מכל השתייכות. נכון שאני מטיף כבר שנים לאינדבידואליזם במובן המעמיק והמשחרר שלו, כלומר זה שלא הופך בני אדם לפרודות מנותקות אלא להפך, ליצורים נדיבים ועצמאיים שעושים עם זמנם ועם גופם מה שהם רוצים, ורק מה שהם רוצים, מה שכמובן עושה אותם ידידותיים הרבה יותר לסביבה במובן האמיתי של המילה. אחרי הכל, זה לא אחד הדברים הנדיבים שאפשר לעשות עם בני אדם, לחסוך מהם ענין מזויף והשתתפות כפייתית בדברים? זה מפנה כל כך הרבה זמן! כי זה קטע מוזר: אנשים לגמרי יודעים שככל שהם מוותרים על מוסכמות והשתייכויות מעיקות ככה קל יותר לאהוב אותם, וככה קל להם יותר לאהוב אחרים, ובכל זאת הנטיה הבלתי נשלטת כמעט היא להצטרף, להתמזג, להסתפח. אנחנו חיים בעולם שכל הזמן מנסה להזיז אותנו ממקום למקום, כמו רועה את העדר שלו (כלומר עד שכל מה שיהיה לנו זה רועים רובוטיים שמדריכים כבשים משובטות במרחבי המטאוורס של סוכנות האו”ם לניהול משק מקוון).

קהילות מוציאות מאנשים את החלקים המטופשים ביותר שלהם: ואני אפילו לא מדבר על העידוד שכמעט כל הקהילות בעולם נותנות להתנשא על אנשים בחוץ או לשפוט כל הזמן את כולם, אלא על התמריץ המשכר שקהילות נותנות למי שמוותרים על השיפוט האישי שלהם, ונכנעים לגמרי בפני דבר המנהיג והשבט.

אני מסתכל על התופעה המגונה הזו, הקהילתיות הדביקה והבלתי נסבלת עבורי שפתאום עולה כפורחת שוב סביבנו, וההבעה שיש לי היא: באמא שלכם? אחרי כל ההיסטוריה הארוכה והמייגעת של הניאדרטלים המופלאים וההומו-ספייאנסים שגם הם סבבה, אחרי כל המלחמות והמאבקים לשחרור ולחופש זה כל מה שיש לכם להציע לי? לשבת כמו טמבל ולקבל מן המוכן הרצאה על מה העולם ומה אני?

אין מצב.

קהילות זה דבר נוראי ולא רק כשהן מאגדות רוחניקים שהגזימו עם משהו, אלא אפילו במובנים פוליטיים עדכניים לגמרי. הנה למשל צומחת מול עינינו כעת קהילת מתנגדי ממשלת נתניהו (מינוס עקשני הקורונה) והיא רק הנצה מהאדמה וכבר יש לה חוקים ברורים ומוסכמות שאין לערער עליהן: לא מדברים על הכיבוש, לא מדברים על הקורונה, לא מתייחסים לאספקט המעמדי הברור של התודעה הפוליטית האנטי-ימנית ואנטי-דתית בישראל, ואפילו לא מתייחסים לזה שעד לפני שניים וחצי רגעים שלטה פה ממשלת החלומות שלהם לכאורה, שהיתה זוועתית, מפלגת ורצחנית יותר מכל ממשלות נתניהו בערך, או לפחות בתחרות צמודה מאוד.

אבל הקהילה, העדר, השבט, מקבלים איזו צורה ומאמצים איזה תוכן ובזה זה נגמר, וכל חברי הקהילה כבר לא יכולים לדבר עם העולם החופשי בצורה חופשית, אלא אך ורק דרך הערוצים והתיווך של האתוס הפוליטי החדש של הקהילה. ככה חברה נעה לבידוד ולהסתגרות ובני אדם טובלים בתחושת חרדה גוברת והולכת: ככל שאתה יותר ביחד עם הקהילה שלך ככה אתה יותר מבודד מהחברה הכללית ומרגיש שנוא, לא מובן ונרדף, וככל שאתה מרגיש שנוא, לא מובן ונרדף אתה נדבק חזק יותר לקהילה שלך. התוצאה היא, בין השאר, ערימת האבסורדים הנוראית שהיא החברה הישראלית – חברה שבה כמעט כולם ערים לאידיוטיזם העמוק של אוצר המילים הכפוי והפתרונות שלה, ובכל זאת כולם חסרי אונים ביכולת לחשוב ולדבר אחרת.

גם אצלנו, בבית, בקהילת המתנגדים, אם אפשר לקרוא לה ככה, אנחנו צריכים להיזהר מתופעות כאלה. לא להתפתות למתיקות הכוזבת של החיבוק הבלעדי של הקבוצה ולוותר על הקשר עם הבחוץ (למרות שהבחוץ מביא את הסעיף כמה פעמים ביום, אבל אין מנוס מזה, ואסור שיהיה). הכוח שלנו, של המסר שלנו, הוא בהתעקשות לספר לחברה את מה שהיא לא רוצה לשמוע: שהסלוגנים שלה שקריים, שהיא בוחרת לעצום עיניים כשלא נוח ומאיים, שלא ברור בכלל במה היא מאמינה. שחשוב לדבר על הדברים שבהם היא מאמינה או לא.

והפרס הגדול שיושב בסוף הדרך לאנשים שבאופן עקבי מסרבים להצטרף ולהשתייך – כי יש פרס כזה – הוא שהבחירה לוותר על חיבוקים טקטיים ומותנים פותחת חלון עצום לנוף שופע. הבחירה לא להשתייך עושה אותך, בעצם, מה שהוא אחד הדברים הכי יפים ונכונים לשאוף אליהם בעולם הזה: אח או אחות פוטנציאליים לכל אדם בעולם הזה. מה יותר מתוק מזה? שיילכו כל הקהילות בעולם כפרה על היכולת לפגוש אנשים עם עיניים טובות ולב פתוח. שום דבר לא משתווה לזה. שום דבר בכלל.