כל מבוגר צריך מבוגר שיאמין בו

אנחנו חיים בחברה שבה כולם מדברים שוטף את השפה של החור שבגרוש. שפה של לשמור על הכסף, של מה עושים עם הכסף, של רווח והפסד, של גיליון האקסל שמודד הכל לפי מונחים קבועים וידועים: הוצאות והכנסות, השקעות וסיכונים, צרכנים וספקים/ נותני שירות, שמירה על תקציב, תכנון בהתאם לתקציב קיים והיערכות קדימה, וכיוב’. השפה הזאת כבר מזמן לא מדוברת רק בחדרים המלאים באנשי כספים ואנשי דאטה. למרביתנו כבר די ברור שחלק מלהבין איך העולם עובד זה להבין כלכלה. שכלכלה, יש לה שפה ומערכת כללים ושהיא זו ששומרת על כולנו בחיים. גם רווחה היא שפה. הרבה סנטימנטים עולים לאנשים כשמדברים על מערכת רווחה, כששואלים מה בעצם תפקידו של משרד הרווחה ואת מי הוא בא לשרת. רווחה היא מילה, כמו כלכלה. וכמו שהשפה הכלכלית פותחת בפנינו תרבות אנושית דרך פריזמה מסויימת, ככה גם המילה רווחה. 

מה היא רווחה? מה ההבדל בין לנשום כדי לשרוד ובין להיאנח לרווחה? ואיך הדבר הזה מתבטא בכל תחומי החיים שלנו?

המילה רווחה פותחת בפנינו שפה שלמה נוספת שיש להתייחס אליה בעיצוב המנגנונים והמערכות בחיים שלנו, והיא משפיעה על תרבות השירותים והמענים שאנחנו מבקשים לקבל. מה בני אדם צריכים כדי לחיות ברווחה? ישנם צרכים פיזיים וישנם צרכים רגשיים, נפשיים:

אנשים צריכים שיהיה להם איפה להניח את הראש, צריכים חשמל ומים (גם חמים), שיהיה להם מזון, הם זקוקים לתחושת ביטחון אישי, שיהיה חם בלילות הקרים. אנשים צריכים בריאות, יכולת לכלכל את עצמם, נגישות לטכנולוגיה, וכתובת לפנות אליה במצבי חירום. הם צריכים נגישות להשכלה ולהזדמנויות, כדי שיוכלו לחיות חיים חיוניים ולעמוד זקופים כמיטב יכולתם. 

אנשים צריכים שיאהבו אותם. אנשים צריכים, כשהם נופלים, שיעזרו להם לקום. אנשים צריכים אנשים. כמו שכל ילד צריך מבוגר שיאמין בו, גם כל מבוגר צריך מבוגר שיאמין בו. אנשים צריכים מרחבים מוגנים ללא שיפוט שיאפשרו להם לעבור מסע רגשי עם עצמם. אנשים צריכים מרכזי גמילה ומרכזי בריאות נפש שיכולים לעזור להם להתאזן, לקחת אחריות על טעויות שעשו, לצלוח תהום ולצאת לדרך חדשה. אנשים צריכים מישהו שיעזור במסע החיים הבירוקרטי הקשוח, שיהיה לצידם, וייתן להם תקווה. 

כשהראש והלב טרודים באיך לשרוד את היום אין את הפניות – שהיא תוצר של רווחה נפשית – לחלום, ליצור, לתכנן קדימה, לשאול שאלות שאינן קשורות בצורך הפיזי ההישרדותי, אלא בצרכים הנפשיים והיצירתיים של האדם. 

 אחרי משבר, אנשים זקוקים למישהו שיראה גם את היכולות שלהם, ולא רק את הקושי שהם חווים ברגע הזה. אנשים זקוקים לתחושה שהם יכולים ללכת את הדרך ברגעים שבהם אין להם תקווה והם צריכים שיהיו לצדם אנשים שילמדו אותם מחדש לסמוך – אחרי שעברו התעללות, פגיעה קשה מתמשכת בגילאים מוקדמים ובכלל. ואנשים צריכים זמן. זמן כדי לעשות את הדרך. 

התפיסה של שיקום היא תפיסה תהליכית. מערכת הרווחה היא, לתפיסתי, מערכת השיקום של החברה. רשת ביטחון בעלת תפקיד “הורי” למי שאין לו מערכת תמיכה אישית פרטית. מערכת ציבורית שאמונה על שימור, מחקר, פיתוח ותקצוב של כלים ושל תוכניות שמטרתן לעזור למי שנפל, לקום. לשפר את חייו. להתקרב לאותה אנחת רווחה מיוחלת. 

הגיע הזמן שהחברה שלנו תהיה סקרנית יותר בנוגע לרווחה. חברה שמפנימה שלהיות “עני” זה לא חלק מאישיותו של אדם, אלא תוצר לוואי של נסיבות חייו. בעיניי, כל אדם שמצליח לשקם את חייו כאילו משקם עוד תא במערכת של החברה כולה. ואכן, ברוב הפעמים שבהן מדדו את הכדאיות של חברה להשקיע בתוכניות שיקומיות, גילו שהן חוסכות בטווח הרחוק הרבה כסף למדינה. אבל תהליכים שאנשים עוברים לא מודדים רק בכסף. כשמישהי בפעם הראשונה מצליחה להחזיק בעבודה ולפרנס את עצמה, זה הישג. כשמישהי מוכנה בפעם הראשונה לשתף איש/אשת מקצוע במה שעבר עליה אחרי תקופה ממושכת שלא סמכה על אף אדם, זה הישג. עבור מי שמתמודדים עם הפרעת אכילה או עם פוסט טראומה מורכבת ללמוד מחדש להתנהל שלא דרך הטראומה או ההרס העצמי, זה ניצחון עצום. ולא, אי אפשר למדוד ניצחון כזה באמצעות דף האקסל הפשוט והלינארי. 

אז הגיע הזמן שנדבר ברצינות על רווחה. אנחנו רוצים חברה שרואה את האדם כטוב, שבה כולנו חלק ממאמץ משותף, חברה שמבינה שהמפתח לכל הוא אמון. חברה שמאמינה שבמקורה, נשמתו של האדם רוצה תיקון, נפש האדם שואפת להתפתח. אנחנו רוצים חברה שיש בה חמלה עבור כל אדם שנפל ומבקש לקום, להבריא, שמושיטה יד ומביטה עליו בעיניים טובות. 

הצורך בהטמעה של תפיסת רווחה הוא לא רק בתוכניות חסרות או בייעול וטיוב תהליכים במשרד הרווחה ובביטוח לאומי. הצורך הוא, לפני הכל, לאמץ כחברה תפיסה מעודכנת של רווחה. אחר כך אפשר לעבור ליישום שלה בשטח. אחת הביקורות החוזרות ונשנות על משרד האוצר היא בגין ההתערבות שלו בעיצוב ובניתוב תוכניות עבודה של משרדים אחרים. בעוד הכוח מצוי בידיו והוא מחזיק בתיקצוב של עצמו, משרדים אחרים חווים פער מתמשך בין יכולתם המוגבלת לעצב את המדיניות ובין הצורך ליישר קו עם האוצר. כשרת הרווחה והצדק החברתי בממשלת הצללים של עיתון בראשית, אחד הדברים הראשונים שאני מתכוונת לעשות הוא להטמיע בכל תוכנית עבודה, ולא משנה באיזה משרד ממשלתי, זיקה ברורה לנושא הרווחה. עין מסורה ואוהדת למה שקשור ברווחה. 

 בתוכנית העבודה שלי מופיעים כמה וכמה דברים שחייבים להשתנות במתן השירותים:

טיפוח העובדות והעובדים האמונים על תהליכי השיקום של בני האדם. 

יש להבנות תוכנית אסטרטגית במערכת ההשכלה הגבוהה האמונה על הכנת ההון האנושי העתידי. להטמיע כלים של ביקורת ושל יצירתיות בתוך תוכניות הלימודים, לבסס חשיבה מקורית על המערכות הקיימות, ולהקנות כלים פרקטיים להבנת המנגנונים הציבוריים שאליהם הם יצטרפו בעתיד.

תיגמול ושימור ההון האנושי. חלק ממערכת התמיכה של אנשים המצויים בתהליך שיקום הם אנשים אחרים. ואנשים שאמורים לתמוך במישהו צריכים בעצמם להיות פנויים כדי שיוכלו להוות מערכת תמיכה. הרווחה צריכה להיות נחלתם. כשם שלא הגיוני שאנשים שעוסקים בחינוך נדרשים להעניק יחס אישי לתלמידים בשלוש כיתות שיש בהן בין 30 ל-40 ילדים, כך לא מתקבל על הדעת שעובדי בריאות הנפש או עובדות ועובדים סוציאליים יפעלו בתנאים שאינם מאפשרים לתת מענה אמיתי למי שנמצאים במצוקה וזקוקים להם. 

השר שהתחלף הכי הרבה פעמים בקדנציה האחרונה של הממשלה הוא שר הרווחה. למה? כי זה תפקיד לא נחשק, שרוב הפוליטיקאים לא מעוניינים בו. וזה עצוב מאוד. אין לי ספק שחלק מהשחיקה של העובדות והעובדים בתחומי הרווחה היום קשורה גם לחילופי השרים, לשינויים בתוכניות העבודה וההנחתות מלמעלה, לעבודה במרחב שאין בו יציבות לאורך זמן. 

רתימה של חוכמת ההמונים: במקום להגיד מראש איך ומה עושים, ניזום התכנסות מסוג האקתון ארצי, של האנשים שכבר מכירים את המערכת – והם יתבקשו לעשות שלושה דברים:

להביא את תוכניות המגירה ואת המומחיות הקיימת, למפות את החסמים לשיתוף פעולה מנקודת מבטם, ולהצביע על מוקדי הביורוקרטיה המיותרת שתוקעת הכל, ומונעת מאנשים לקבל שירותי מיטיב. 

המשימה הראשונה שאני רואה לנגד עיניי היא לפתח את הסקרנות שלנו בנוגע למערכת השיקום של החברה שבה אנחנו חיים. מנסיוני אני יודעת שרק כשלהרבה מאוד אנשים אכפת ממשהו, מערכות מתחילות לזוז. אחרת מישהו כבר דואג לטשטש את סימני הדרך ולדאוג שנלך לאיבוד. וכשחברה הולכת לאיבוד, יהיו אנשים שישלמו את המחיר בגופם, בנפשם, ביכולת שלהם לנשום לרווחה.