כלב – פרק 6

פרק 6 | בקבוקון

(לקריאת הפרקים הקודמים)

פרק 6 | בקבוקון

המחשבות על כלב עולות וצצות במוחי ואני לא מסוגל להפסיק לדאוג לו, האם הצליח לשרוד? לאישה שלקחה אותו היו עיניים טובות, אני מנסה לשכנע את עצמי שהיא לקחה אותו לווטרינר ואימצה אותו. הוא היה פצוע ברגל, אם קיבל אנטיביוטיקה לווריד אז יש סיכוי לא רע שהוא חי. אמא שלי תמיד אמרה שטוב שיש למי לדאוג כי “כשאין לך למי לדאוג אז אתה מתחיל לדאוג לעצמך”. אני מעדיף לדאוג לכלב.

לקחו אותי לאיכילוב, במיון הם מפחדים לגעת בי, נגעלים ממני. פעם גם אני הייתי נגעל מאחד כמוני, הריח, הלכלוך, קל יותר לטפל בכלב עזוב מאשר בנרקומן חסר בית, אני רואה את זה על פניהם של האחיות והרופאים ועל פניהם של החולים ושל בני משפחותיהם, הם נרתעים מפניי כאילו הייתי רוצח, הפנים שלהם מתקשות להחליט מה להביע, פחד, גועל או סקרנות, בדרך כלל זה משהו שמצליח לבטא את שלוש התחושות גם יחד. אני נאטם כמו ילד קטן ונזוף, מסיט את ראשי, שוכב בפינה שלי וממתין להזדמנות הראשונה להתחמק מפה, אולי קודם אתפוס משהו לאכול על חשבון בית החולים, כמובן שאנסה להסתדר עם איזו מנה ואז אתחמק מפה חזרה למאורה שלי. אין לי זהות ואין לי שם ואין לי שום דבר, הם לא יודעים מי אני, אספו אותי מהרחוב, אני לא חייב לדבר, אני לא חייב לתקשר, כולנו מכירים את הנוהל, הם יעשו מה שהם חייבים ואז יגרמו לי להיעלם, יעיפו אותי קיבינימט מהמיטה שעולה להם מלא כסף בכל שעה שאני שוכב עליה, ממילא אין למערכת מה לעשות עם אנשים כמוני, וזה מזכיר לי את השקיק הקטן שישן שנת ישרים בסליק הסודי של המעיל שלי ומאותו רגע אני לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר מלבד על מנה של הרואין. אחות מסיטה את הווילון, עוטה כפפות ומודדת לי לחץ דם, אני לא מדבר איתה, היא שואלת אותי שאלות ואני לא עונה, היא דוחפת לי לפה מדחום ורושמת מה שצריך, היא שואלת מה כואב לי, אני לא עונה. היא מסתכלת על כפות הרגליים שלי, אם היתה יכולה היתה מעדיפה לטפל בי מבעד לחציצת זכוכית שקופה כפי שמטפלים בחומרים מסוכנים. היא מקלפת מכפות רגלי שאריות של גרביים. “יש לך חתכים, אני צריכה לשטוף אותם ואז לחטא, אתה תצטרך גם זריקה נגד טטנוס, אבל לא נראה לי שיש לך בעיה עם מחטים,” היא אומרת והמילים שלה פוצעות אך אינני משיב. אני מזועזע ממה שעבר עלי, התקף פסיכוטי או חרדה או איזה שיגעון אחר, בכל אופן אין דבר שמזרק מלא בהרואין לא יוכל לתקן, אני רוצה לעוף מפה כמה שיותר מהר או לפחות להתגנב לשירותים ולהסתדר. האחות מבוגרת ושחוקה ויחד עם זאת נדמה לי שהיא משתדלת לעשות את עבודתה במסירות. היא מטפלת בכפות רגליי, אינני מרגיש כאב, רק חור בבטן, ואת התאים שלי צורחים שהם רוצים מנת סם.

הווילונות ירקרקים בהדפס מגעיל ומשתלבים להפליא בתחושת החולי, הם אמורים לדאוג לפרטיות אך למעשה אין הם אלא ממברנות דקיקות פתוחות לכל מציצן לשזוף את עיניו ביצור המטונף הספון על המיטה. בתי חולים מזכירים לי את אבא שלי, אבא שלי שהיה מפקד אהוב ולוחם קר רוח, עורך דין ממולח שכל החלטה היה מקבל אחרי ששקל וחישב את כל האפשרויות, שוכב כמו חתיכת בשר מעובד ומסריח. דפנה אחותי מכרכרת סביבו כאילו יש לו רק צינון, אמא שלי אין בה שום תקווה אבל כמעט כל יום היא באה לשבת לידו, סורגת לו כובע או גרביים, קוראת לו בקול מהרומנים של המינגווי שהוא העריץ, אבל אני יודע שבשבילה הוא כבר מת, היא כאילו באה לבקר בבית קברות לשבת ליד הקבר שלו, לראות שהגנן משקה את הצמחים. אמיר שגר בניו יורק ודאי ממשיך לנגן שם בשביל מאה דולר להופעה באחד הברים באזור ברודווי, הוא מבוגר ממני בשנתיים אבל עכשיו הוא נראה כמו האח הצעיר, אני מניח שהוא צורך לא מעט סמים אבל להסניף קצת קוק במועדונים ולעשן מריחואנה זה לא להזריק הרואין. בפעם האחרונה שהיה בארץ, במקום להיות עם אבא הוא חיפש אחריי, בתקופה ההיא כבר לא הייתי בקשר עם אף אחד מהצוות או מהחברים אז לא היה פשוט למצוא אותי, אין לי מושג איך הוא הגיע אלי לבסוף אבל הוא הופיע יום אחד כשישבתי לקבץ נדבות על המדרכה מול הקפה של עובד, הוא נראה מופתע כמו מישהו שהתעורר באמצע הלילה והבין שקיבל התקף לב. עמד והסתכל בי בעיניים פעורות, לא מסוגל להאמין שהקבצן המלוכלך שיושב שם זה האח שלו, הקצין מהסיירת. הזיכרון שלי שחוק, מלא חורים, אני מתקשה לעקוב אחר רצף הזמן ולשבץ בו אירועים, אני אפילו לא זוכר אם היה אז חורף או קיץ, אבל את התחושה אני כן זוכר, בושה חריפה שהסריחה כמו שרק רגשות מודחקים מריחים כשהם מרקיבים בתחתית הלב. הוא עמד ככה כמה שניות ואז הוציא מהארנק שלו מטבע והשליך אותו אל הקערה שלי והצליל המתכתי הזה היה כמו פצצה בתוך הראש, רציתי ששורשי הפיקוס הגדול יבלעו אותי, שאתמזג בתוך הגזע שמאחוריי ושגבי יהפוך לקליפתו.

“תעוף מפה, אמיר,” אספתי את כל הקרירות שבתוכי והשלכתי עליו.

“מה עובר עליך? מה נהיה ממך? בוא הביתה״.

שיערתי מה הוא מרגיש אבל כבר לא יכולתי לעצור את הגלגל, מבחינתי זה היה להמשיך או למות, לא היתה שום תחנה שיכולתי לרדת בה. אחי כמובן לא הבין את זה. בהתחלה הוא אמר לי שאני אגואיסט בן זונה, שאני הורס לאמא ולדפנה את החיים, אחרי מה שקרה לאבא אני עוד מזריק עכשיו סמים ומסתובב ברחובות. כל אותו זמן חשבתי איך אנשים מעיזים לדבר על דברים שאין להם בהם מושג קלוש, כי מה הוא בכלל יודע על מה שעברתי? איך הוא שופט אותי בזחיחות שלו, לבוש בבגדי מעצבים מניו יורק, הכתב הצבאי שלא היה יום אחד בעזה. מה הוא בכלל מבין?

אחר כך הוא התחיל לבכות כמו ילד, התיישב לידי בישיבת כובסת, תפס לי חזק את כף היד אבל הדמעות שלו רק בעבעו בי את הכעס. בין פרצי הבכי הוא אמר לי שהוא יכול לעזור לי, שאם צריך הוא ידאג לי לגמילה ונדבר עם הצבא ועם משרד הביטחון וניקח עורך דין. “אתה חטפת שני כדורים וראית את החברים שלך נשרפים בנגמשים, אין מצב שאתה לא סובל מפוסט טראומה”, הוא אמר, אבל ההרואין אטם לי את הרגש והבכי שלו לא עשה עלי רושם ופתאום הרגשתי שכל המעמד הזה מצחיק אותי, אז צחקתי לו בפרצוף כמו איזה ליצן מטורף וראיתי את התדהמה על הפנים שלו. זה כנראה הביא לו את הסעיף כי הוא התחיל לקלל אותי ובשלב ההוא איבדתי את הסבלנות ואמרתי לו שיעוף לי מהעיניים לפני שאני רוצח אותו, אמרתי את זה כל כך חד ומוחשי שאני בטוח שהלב שלו ירד לתחתונים ומי יודע, יכול להיות שבאמת התכוונתי לזה, יכול להיות שהייתי רוצח אותו. אז הוא הלך, לא לפני שאסף את המבט הזה שאני לא אשכח בכל הזמן שנותר לי לחיות, מבט שמנסה לכעוס אבל יש בו את הכאב הכי נורא שאח אחד יכול להרגיש כלפי אח אחר.

בית חולים הוא גן עדן לנרקומנים אם הם יודעים מה הם רוצים ואיפה לחפש. האחות סיימה לטפל לי ברגליים, היא חבשה אותן והן נראו כמו שתי מומיות קטנות בסרקופג, וכעת היא עומדת מעליי ומביטה בי באופן פדגוגי ומבהיל, כאילו הייתי תלמיד שממתין להיכנס אל המנהל.

“אתה לא רוצה לדבר? חבל, אנחנו יכולים לעזור לך,” היא משקרת לי.

אם באמת היית רוצה לעזור היית מציעה לי זריקה, אני חושב אך לא מעז לומר.

“עוד מעט יכנס רופא לבדוק אותך,” היא רוטנת בדרכה החוצה וסוגרת אחריה את הווילון. אני מחכה כמה שניות ואז יורד מהמיטה, לרגע אני סחרחר, הגוף שלי כואב, הראש שלי מלא בכלום שחור, אני חייב להסתדר. לפני שהרופא יבוא אני חייב להסתדר, מגרד לי להרים להם איזה בקבוקון אבל הם שמים עלי אלף עיניים. אני מדדה בתוך חדר המיון ורגע לפני שאחת האחיות מבחינה בי אני סוגר אחריי את דלת השירותים ונועל אותה מבפנים. עכשיו הרבה יותר טוב, אבל תכף יתחילו הצרות, הם ידפקו בדלת וכשלא אענה, הם יקראו לאיש ביטחון. ככה זה אצל נרקומנים, הכל ידוע מראש, אין דבר ודאי יותר מחייו של נרקומן. החיים שלי שגרתיים יותר מחייו של סוכן ביטוח, המסגרת הקבועה, הידיעה מה הולך לקרות בעוד שלוש ארבע שעות. זה מתכון מושלם לאדם חרדתי שסובל משינויים, יתהפך העולם ואני חייב להזריק לפחות שלוש-ארבע פעמים ביום, לקבץ נדבות, לקבל את הקפה שלי אצל עובד, לבקש ממנו להטעין את הטלפון הנייד, לשבת על הכורסה ולצפות בסרטון של אורי גלר ולנסות לכופף את כפית הכסף בכוח המחשבה ולישון, כמה שיותר לישון. כשאחד כמוני נועל את עצמו בשירותים זה לא בשביל לעשות קקי, הכול צפוי, ובאמת הדפיקות בדלת לא מאחרות לבוא, האחות מבקשת שאפתח לה אבל אני פותח את הסליק שלי, מוציא משם את השקיק הקטן ונותן לעצמי כמה שניות רק להחזיק אותו ביד כמו משכונאי שמנסה לאמוד זהב.

“אני אקרא לביטחון!” צועקת האחות מעבר לדלת. את יכולה לקרוא לשר הביטחון, כשאני צריך להסתדר אף אחד לא יעצור בעדי, אחרי שאקח מנה כבר לא יהיה אכפת לי, אני אפתח את הדלת ואהיה מנומס.

חייל ונרקומן, שניהם צריכים שיהיו להם המון כיסים כדי להחביא בהם דברים קטנים. מכנסי הדגמ”ח מהסיירת ממשיכים לשרת אותי נאמנה. אני מוציא את חסם העורקים, את המזרק והמצת, ומחפש את הכלי הקטן עם הידית הקצרה כדי לחמם עליו את החומר, אבל אני לא מוצא אותו באף אחד מהכיסים. אני מחפש למעלה ולמטה ואחורה וקדימה, אבל הכלי הקטן שהשחיר מעל להבות נעלם, וזה חרבון רציני. אני ממשש את הכפית שלי, מושך בשרשרת והיא נמתחת אל כף ידי, הכפית הכסופה והמבריקה, זו שמעולם לא חיממתי עליה חומר, אני רוצה להשתמש בה רק פעם אחת, זה אפילו לא ישאיר עליה סימן, אחר כך אני אבקש מעובד חצי לימון ואבריק אותה כמו מנורת נחושת, ארחץ אותה בסבון ובמים ואייבש אותה היטב. אני יושב על האסלה בתא השירותים שמריח מחומר ניקוי תעשייתי, בחוץ האחות צועקת והולמת על הדלת ואני אוחז בכפית וכמה שאני רוצה את הזריקה הזו אני לא יכול להביא את עצמי להשתמש בכפית שבכוחה להציל את עצמי מעצמי. בידיים רועדות אני מחזיר את המזרק, המצית ואת חוסם העורקים לכיס הדגמ”ח ואת החומר לסליק הסודי שבמעיל, אני מוריד את המים ושוטף את הידיים בכיור ואז פותח את הדלת. מצידה השני עומדים אחות במדים ירקרקים של חדר ניתוח ובחור בחליפה מכוערת של ביטחון בית החולים. אני מדדה על רגלי המומיות החדשות שלי, אני חולף על פניהם כאילו דבר לא קרה.

“אסור לך לנעול את הדלת,” האחות קוראת אחריי, ואני אפילו לא טורח להשיב לה ומטפס על המיטה. המאבטח של חדר המיון ניגש אלי בחזה מנופח, עכשיו הוא ישחק אותה שוטר מהבילוש.

“יש עליך סמים?” הוא שואל אותי.

אני מסתכל דרכו כאילו הוא חלון, הייתי אומר לו שיהיה ילד טוב ויתחפף לעמדת השמירה שלו אבל אני חכם מדי, אין צורך להרגיז אותו, הוא יכול לעשות בלגן ולהזמין משטרה, ואז ישלחו לפה איזה חמום מוח שעלול לעשות לי צרות. למדתי שנרקומן זו הדרגה הכי נמוכה שיש, דרגה אחת פחות מכלב, אז עדיף לסתום את הפה ולשחק אותה מסכן.

“שאלתי אם יש עליך סמים,” המאבטח אומר. אני מפנה אליו את המבט. הוא נראה לי ילד טוב, כנראה סטודנט אחרי שירות קרבי, עושה את העבודה שלו בהתלהבות יתרה.

“תקשיב לי טוב, אחי, אתה לא יורד מהמיטה, זה ברור?” הוא אומר, ועכשיו ברור לי שהוא שירת בקרבי, אולי אפילו בגולני.

“צהרים טובים״. סטאז’ר צעיר פותח את הווילון, המאבטח יוצא ואני עוצם עיניים בהפגנתיות.

“אז מה הבעיה, ג’ון דו?” הוא שואל ובוחן את התיק שלי.

אני בוחר בזכות השתיקה וממשיך להעמיד פני ישן.

“אז מה נעשה איתך? אם אתה לא מדבר אז אני לא יכול לבדוק אותך״.

בא לי להכניס לו נגחה בראש.

“תראה, אם לא תשתף פעולה אני אצטרך להזמין פסיכיאטר ואם גם אז לא תפתח את הפה אז הוא ישלח אותך לאברבנאל. מתאים לך אברבנאל? לא נראה לי. אז אולי עדיף שתשתף פעולה״.

הכול ידוע מראש, המתמחה המושתן עובד לפי הספר. הוא רק מנסה להפחיד אותי, מותח את החזה כאילו מוצמד לו שם עיטור העוז, מבליט את התחת כמו אלטון ג’ון שעולה לשיר באפולו ויקטוריה, מחייך מלוא פרצופו המבריק ומשחק בסטטוסקופ בחשיבות האופיינית לרופאים צעירים, ואז לרגע הוא מתופף באצבעותיו על מעקה הבטיחות הכסוף של המיטה.

“עדין שותק? אז אין לי ברירה, אני אבקש מהפסיכיאטר לבוא״. הוא זורק את האיום לחלל האוויר וסוגר מאחוריו את הווילון.

אני מתחיל להרגיש שהדחף להרואין שורף לי חור בבטן, בקרוב לא תהיה לי ברירה ואהיה חייב ללכת ולהסתדר, זו לא שאלה של אם, אולי או כדאי, רק של מתי, והמתי שלי שועט אליי בלי בלמים.

המולה בחדר המיון, התרוצצות וחלקי משפטים שבולעים את גניחות הזקנים ואנחות החולים. משהו גדול קורה שם, כל אחד שהיה בפעילות מבצעית בצבא מפתח רגישות לדברים כאלה, רגישות לזרמים שמתחת לפני המים, ההבנה שהפקודות ירדו עוד לפני שקיבלת אותן. הצוות מתכונן לקבל פצועים מתאונת דרכים קשה או שמא פיגוע, כבר חודשים רבים שאיני צורך חדשות, המקום היחיד שבו אני נתקל בידיעות חדשותיות הוא כאשר אני מנגב את התחת באיזו פיסה של עיתון, ואין לי מושג אם זו ידיעה חדשה או ישנה, אני מוצא שלנגב את אחוריי בפיסת מציאות מספק אותי יותר מהחירבון עצמו.

אני שומע את הצעקות, את טיפוף הנעלים, רופאים, אחיות, סניטרים, כוחות זזים ומתארגנים כדי לקבל פצועים, חולפות כמה דקות וברווח שנותר בווילון אני רואה שאלונקות מדממות מתחילות לזרום פנימה, ואיך נהוג לומר, מזלו הרע של האחד הוא מזלו הטוב של האחר, והיום אני הוא האחר. אני יורד מהמיטה ומציץ מחוץ לווילון, אני לא זקוק ליותר מרגע או שניים כדי להבין איפה ארון התרופות. כשכולם עסוקים בחדרי הטראומה אני חוצה את חדר המיון, חולף על פני עמדת האחיות והרופאים ומאתר את הסליק של התרופות המסוכנות. על פי הנהלים הארון צריך להיות נעול, אבל הוא בכל זאת פתוח, אני מחפש פנטניל, שזה הרואין סינטטי משכך כאבים, אני לוקח בקבוקון אחד, ומצליח להרים על הדרך כמה מזרקים. עכשיו צריך להתחפף מפה כמה שיותר מהר, הם לא יוכלו למצוא אותי, אין לי שם, אין לי זהות, הם יצאו בזול כי למעשה אני חוסך להם להתעסק עם חרא. בקבוק של פנטניל וכמה מזרקים זה מחיר הוגן תמורת לא להתעסק עם חרא, כדי לא להתעסק איתי, אני החרא.