כיסופים נשברים

בלילה ההוא נמסה נפשה כחלב על מיטתי, אבל גופה היה מסוגף ומרותק על צידו, וכל הנתיבים אליו נחסמו. עיניה רטטו כאשר בלמה את כף ידי המגששת על בטנה. “אני פצועה. הליטופים שלך לא יעזרו,” אמרה בעוד השינה נופלת עליה, ועד אשר קמה עם שחר והסתלקה נשחקתי תחת משא התשוקה. בימים שבאו היא נותרה מרוחקת ובלתי מושגת. חותמה דהה מעט בזרם הזמן, עד שערב אחד שלחה לפתע מסרון קצר. “אני רוצה לשכב איתך על המזרן,” כך כתבה, “רק תניח בבקשה לגוף שלי.” “אין סיכוי,” השבתי, “אם לא אוכל לגעת בך אני אשתגע.” בלילה בקעו געגועיי מן התהום וטרפו את חלומותיי, ועוד לפני שהציצה השמש בשיפולי האופק התקשרתי אליה.

“אולי ניפגש על החוף,” הצעתי, “באוויר הפתוח תרגישי יותר בטוחה.” “אפשר לנסות,” השיבה בקול ספקני שעוד התאמץ להפריד את מוץ החלום מתבן המציאות. על החול הפריך, לנגד חרונו של הים המסתער, התמוססו מילותינו בלחות הסמיכה. היא שמרה ממני מרחק כל עוד הילכנו לאורך נתיב המים, עד אשר עצרה ונטלה את כף ידי והישירה מבט נוקב אל תוך עיניי…

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית