אתה נולד וזה מתחיל

זאת אומרת, או שאתה נולד, ומתחיל סיפור אחד, או שאת נולדת, ומתחיל סיפור אחר. עוד לא עשית כלום, לא זכית לשחרר את הפלוץ הראשון לאוויר העולם – וכבר לוהקת לתפקיד מאוד ספציפי, בסיפור מאוד ספציפי.

אם אתה נולד בישראל, הליהוק הזה יזכה לחיזוק מהדהד כעבור 8 ימים, כשסכין חד יסמן אותך כזכר יהודי. ביחד עם הצלקת הזאת תספוג, ברקע, עוד אינספור פיסות של הסיפור הגדול על זכרים ונקבות, מאדם הראשון דרך עקידת יצחק, שמשון ודלילה ועד ימינו.

אם את נולדת בישראל לא יחתכו לך כלום, השבח לאל, אבל יעשו לך טקס “בריתה” (מילה מגוחכת מבחינה לשונית, שהרי “ברית” היא כבר לשון נקבה). אבל אם את בת, נהוג להוסיף לך אוטומטית סיומת של ה’ או ת’, בסוף, כדי לעגל ולהזכיר שזה לא המקור, זו רק הטייה עבור המין השני. כמו הביטוי המגוחך “ראשת ממשלה”: מה, לגברים יש ראש ולנשים יש ראשה? לגברים יש מרפק ולנשים יש מרפקה?

אתה נולד, את נולדת, והושלכתם למחנות ברורים ומנוגדים. ברוב המקרים, אפילו לפני שנולדתם, בטקס האולטרסאונד הידוע שבו מחפשים זווית ברורה לחלציים: יש בולבול או לא? ברגע הזה, בזמן שעדיין אין לך שום מושגים על העולם, כולך טבול בחסד הרחמי הזה, ההורים שלך כבר יודעים המון על הסיפור העתידי שלך. אולי הם מתחילים לעצב את החדר שלך בהתאם, מתחילים לקנות עגלות, בגדים וצעצועים שיתאימו למה שראו לך בין הרגליים בשעה שעסקת לך בציפה מדיטטיבית. אולי הם הורים מתקדמים והם מנסים להימנע מלהסליל אותך. ועדיין: עוד לא נולדת, וכל העולם כבר מחכה לך עם סיפור עליך.

זה המיון הראשוני, ההפרדה הראשונית, הפילוג הראשוני. זאת השאלה הראשונה ששואלים אישה בהריון, ששואלים מכרים שילדו: בן או בת? זאת הסצנה הקלאסית של חדר לידה בכל סרט או סדרה: רגע אחרי הטפיחה המיותרת על הטוסיק והבכי הראשון, המיילדת/אחות מכריזה בקול גדול: “!It”s a boy” או

“!It’s a girl”. זאת ההגדרה הסקטוריאלית הבסיסית, שעל גבה ייערמו עוד ועוד שכבות בהמשך החיים. אבל לא חשוב כמה תפקידים ובאלו סיפורים עוד תככב/י בהמשך – דת, אידיאולוגיה, קבוצה חברתית, לאום – כולם יהיו נספחים להגדרה הכי בסיסית: הוא בקבוצה של הבולבולים או שהיא בקבוצה של השחלות?

ב״ב או ב״ש

אני מקווה שהקוראים יתגברו על הזעזוע מהווידוי האישי הבא שלי: אני נולדתי עם בולבול כלומר, במושגים המוכרים לנו, נולדתי בן. קיבלתי שם של בן. אפילו שם של גבר: גבריאל. ויש לי גם שם אמצעי (דיר באלקום שזה יוצא מכאן): דוב.

נולדת לה ישות זכה אל העולם, והנה היא כבר גם גבריאל וגם דוב. לא עשיתי שום דבר כדי לזכות בתארים הרמים האלה, אבל המשך חיי יהיה מסע ארוך של למידה, הסתגלות וספיגה של משמעות היותי בעל–בולבול (ובקיצור נקרא לזה ב”ב).

חלק מהשיעורים האלה באו לי בקלות, אפילו בטבעיות: נגיד, בתור ילד ב”ב זה די לגיטימי שתטפס על עצים, תזחל מתחת לסלעים ותחזור הביתה מלוכלך ושרוט. לולא היה לי בולבול זה בטח היה מתקבל פחות טוב. וגם, מגיל צעיר מאוד נמשכתי לב”שיות (בעלות שחלות דא), וזה היה הכי לגיטימי. לו הייתי ב”ש, זה כבר היה עניין שלם לו נמשכתי לב”ש.

אז יופי וסבבה וכביכול הנה הכל בסדר, לוהקת לסיפור שממילא מתאים לך, נכון? לא נכון. באותה מידה, היו אלמנטים אחרים בטייפ–קאסט שממש לא התאימו לי: היתה לי רתיעה וסלידה מכל דבר מכני, טרקטורים או מטוסי קרב שיעממו אותי, מכות ואלימות הפחידו אותי. את כל הדברים האלה – סרטי אקשן, מרוצי מכוניות, ספורט, קשיחות, איפוק רגשי וכן הלאה והלאה – לימדתי את עצמי במאמץ גדול, סוג של טיפול המרה. והיום אני אוהב מכוניות ונהיגה באמת, ומתעניין קצת בכדורסל ויכול ליהנות מסרט אקשן טוב, כי זה טעם נרכש. אבל אני לא חושב שיש לזה קשר למבנה הכרומוזומים שלי.

התודעה הב”בית, למדתי, קשורה אפילו בתנוחות הכי בסיסיות של הגוף. נגיד שיכול רגליים בהצמדה זה לגמרי של בעלות שחלות (שלא יראו להן את התחתונים). אני מקסימום יכול לשכל כשהרגל העליונה מקופלת בזווית של 90 מעלות. וגם – אסור לעמוד עם יד על המותן בהטייה קלה הצידה, אלא כך: ידיים על שתי המותניים וגוף ישר, או ידיים מאחורי הגב.

ולכן, במקביל למסלול הלימודים של מאפייני הליהוק הב”בי, הייתי צריך ללמוד מה לעקור, להסתיר או להדחיק בתוכי. נגיד, העובדה שאני יצור רגשי מאוד. אני לא מדבר רק על הקלישאה (כבדת המשקל) של “בנים לא בוכים”. אני מדבר על שפה פנימית שלמה שלא יכולה לצאת החוצה בלי תגובות חברתיות מביישות. ב”בים מריצים צחוקים, שיחות נפש ורגש זה הכי ב”שי. עדיף שתלמד לזהות F–15 בשמיים. ומה אתה אומר על המשחק של ברצלונה?

אחד הזיכרונות הראשונים שלי קשור באשמה, והוא מגיל 3 או 4. אחותי הגדולה ממני בשנתיים קיבלה ליומולדת ערכת רקמה יפהפיה. את אריזת הקרטון עיטרו דוגמאות צבעוניות קסומות של שדות פורחים, של נסיכות, של פרפרים. ומה שקרה הוא שברגע אחד של דיבוק גנבתי לה אותה. ואז החבאתי. וכמובן לא השתמשתי בה מעולם.

ממרחק עשרות שנים של למידת תורת הב”ביות מצד אחד ומצד שני עבודה מודעת של שחרור מדפוסים וקבעונות, אני מקשיב לזאטוט שגנב והחביא את ערכת הרקמה מאחותו, ומתאמץ לשמוע: מה ניסית להגיד, גבריאל דוב?

החזיר והנזיר

אבל כל זה הוא משחק ילדים – מילולית – לעומת מה שקורה לך כשאתה צריך להתחיל לגלם ב”ב במארג של יחסי המינים (או כשאת צריכה לגלם ב”ש). הנה חלקים נבחרים ממסלול הלימודים שלי:

בכיתה ד’ היה ילד אחד שידע לצייר אישה. כלומר, הוא ידע לצייר רגליים מפושקות שביניהן פעורות שפתיים גדולות, ומעליהן חצי גוף עם ציצים. בלי ראש. והוא סיפר לי שיש מקום בתוך השפתיים האלה שאם אתה נוגע בו האישה משתגעת ואם תפסיק באמצע היא עלולה להרוג אותך.

כמה חודשים מאוחר יותר, חבר אחר סחב מהבית חוברת פלייבוי. בסוף יום הלימודים ישבנו יחד והתבוננו בתימהון: לכל הנשים היה מין שטיחון כהה וצפוף בין הרגליים (אלה היו הימים התמימים שבהן נשים עוד לא ידעו שהן חייבות לגלח את שיער הערווה). הייתי בהלם מוחלט. כל מה שהכרתי היה הזיכרון שלי מהגיל שבו ילדים וילדות עדיין מסתובבים עירומים, וזכרתי את איבר המין הב”שי לגמרי אחרת. מה, אני אמור להתגרות משטיחון פרווה מתולתל?

אבל עוד כמה חוברות שעברו מיד ליד, וכבר למדתי להתגרות מזה. ומנשים עם ציפורניים ארוכות ונעלי עקב שמפשקות רגליים לרווחה. לא היה לזה שום קשר למה שהכרתי, לא היה לזה שום קשר לילדות שצדו את ליבי בבית הספר. אבל באינסטינקטים המתבגרים שלי הבנתי שאני צריך להתחיל לעדכן תוכנה.

וכמובן, היה מסביב מספיק דיבור מהסוג שמעדכן לך את התוכנה. העיסוק המתמיד במי “נותנת” ומי לא. והפתגם האלמותי “אין אישה שלא נותנת, יש גבר שלא יודע לקחת”. וההערצה שמורעפת על ב”ב אלפא שזכה (לטענתו) שמישהי תיתן לו.

בתקופה הזו, כמעט כל ישות שנולדה ללא בולבול מסתובבת מכווצת, מגינה על עצמה, שלא יראו לה, שלה יקחו ממנה. פעם חברה טובה שלי הגדירה את זה ככה: “מאז הילדות ועד היום כשאני עם זכר, אני צריכה כמו תיירת ברומא להיות דרוכה כל הזמן שהוא לא יכייס אותי.”

ואכן ככל שלמדתי, הדרך היחידה “לקבל” סקס היא למצוא את שיטת הכיוס שלי. אף אחד לא אמר לי אפילו ברמז שבתור ב”ב יש לי המון מה לתת, לא רק לקחת. תרשים הזרימה היה ברור: הסקס נמצא אצל הב”שיות והן שומרות עליו בקנאות. אנחנו צריכים ללמוד אסטרטגיה. מחמאות? פרחים?הקשבה? לכל אלה יש מקום רק כאמצעים. המטרה היא כיבוש, ניצחון ושלל.

הייתי תלמיד גרוע מאוד בזה. אולי בגלל שגדלתי בבית עם שתי אחיות ואמא חזקה ומצליחה, ולא יכולתי לזהות שם את הדגם הנשי המקובל. אולי כי הייתי נמוך וביישן ורגיש מטבעי, והמדים הב”בים נראו גדולים עלי. אבל זה לא אומר שלא ניסיתי ללמוד. ככל שגיל ההתבגרות דהר קדימה, התחרפנתי מלראות איך אני נשאר מאחור במירוץ. הייתי “החבר הכי טוב” של היפות של הכיתה. הן היו מקבלות אצלי הקשבה וכבוד אנושי, בוכות לי על הכתף על איזה מניאק החבר האלפא שלהן (שגדול ממני בשנתיים וגבוה ממני מראש וחצי), ואז הולכות לבלות איתו את הלילה.

ההורמונים שלי השתוללו, הדמיון שלי המריא והתסכול שלי רחש. ופעם אחת, אני מתבייש אבל חייב להודות, הכרחתי את עצמי לנסות לכייס מישהי. לא בכוח פיזי אלא בשכנועים ומניפולציות. למזלי הגדול היא לא נעתרה ולא ויתרה, וככה ניצלתי (חלקית) מהכתם המביש של לא מעט ב”בים בני זמננו – שהניסיון המיני הראשון שלי יהיה סוג של אונס.

בשלב הזה הבנתי שעומדות בפניי שתי אפשרויות בשדה המיני: להיות חזיר או להיות נזיר. בחוסר רצון מובהק בחרתי להיות נזיר. לא בגלל שלא רציתי סקס, אלא בגלל שהרגשתי שאני לא מבין את המשחק, לא יודע איך להגיע לשם בלי לפגוע ולהיפגע.

יאללה בלאגן!

חלק גדול מאוד מחיי הבוגרים מוקדש לרצון שלי ללמוד, לגדול ולהתפתח בשדה הזה. ובכל זאת, לאורך חיי עדיין קרה שפגעתי ושנפגעתי בגלל הערפל שאופף שם את כולנו. לא תמיד ידעתי להבחין בין תשוקה, תאווה ואהבה, לא תמיד ידעתי להבחין ביחסי הכוחות או בגבולות בלתי מדוברים. וזה עדיין קורה לי גם מול אהובתי, למרות שאנחנו כבר 8 שנים בקשר מלא מודעות, הקשבה וכבוד הדדי.

למה אני כותב על כל זה?

כי בשבוע שעבר החלטנו כאן בעיתון לפתוח בסדרה של כתבות ומאמרים על תחום הטיפול המיני והמיניות המקודשת. בקצה אחד של סיקור כזה יכולה להיות חשיפה של פוגעים ושל מקרי קצה, עם קריאה רמה להעניש, להוקיע, להסדיר ולסגור את הפינה. בקצה האחר מבצבצת הזמנה לחקור את השאלה הזו מהמקור, זה הרי לא מתחיל כשמישהי מגיעה לטיפול אצל “מרפא מיני” כלשהו. זה מתחיל כשהיא נולדה, כשהוא נולד. וגם קודם. הפגיעה שמתרחשת בטיפול הזה היא רק סצנת שיא בסיפור עתיק, תת–עורי ותת–הכרתי. ולא נוכל לפתור אותה רק על ידי טיפול (חשוב!) בסימפטומים. אלימות מינית היא חלק מהמציאות האנושית עשרות אלפי שנים, היא סיפור המלחמה הכי עתיק בהיסטוריה. אם אנחנו רוצים לשנות אותו באמת ובתמים אנחנו נדרשים להסתכל פנימה, כל אחד ואחת, לראות איפה ואיך הוא מתקיים בתוכנו.

לפני הרבה שנים פגשתי איש אחד חכם מאוד בשם ג’ון טולטנברג, שהיה בן–זוגה של אחת ההוגות הפמיניסטיות החשובות, אנדריאה דוורקין. והוא אמר לי משפט שנשמע לי אז מופרך: “ההבחנה בין גברים ונשים היא לא אמת טבעית אלא הפרדה פוליטית.” היום, אחרי שנים של התבוננות וניסוי ותהייה, אני כבר יכול לראות למה הוא התכוון. אם נולדת ב”ב, אתה מחויב לחלוטין לאג’נדה שלמה ומפורטת. זכותך כמובן להתנגד לאג’נדה של המחנה הפוליטי הב”בי המרכזי, אבל כמו כל התנגדות בתוך מבנה טוטליטארי, יש לזה השלכות לא קלות.

ככל שאני גדל אני לומד שמי ומה שיש לי להביא לעולם מתקרב למיצוי כשאני מצליח להשיל מעליי הזדהות עם איזשהן הגדרות: יהודי, ישראלי, אשכנזי או ספרדי, שמאלני, חילוני, רוחני, סופר, גבר. כל אחת מההגדרות האלה, באופן תת הכרתי, מחייבת אותי לשורה שלמה של התנהגויות ותפיסות שמעולם לא בחרתי, ומרחיקה אותי משורה לא פחות ארוכה של התנהגויות ותפיסות שאולי נכונות לי אבל מנוגדות לסקטור שאליו אני משוייך.

הבת שלי, תכף בת 15, מאיצה את הלימודים שלי. בני הגיל שלה חווים מצד אחד כמה מהאתגרים שבהם אני נתקלתי ברמות הרבה יותר קשוחות, ומצד שני (ואולי באופן בלתי נמנע), משהו שם משתנה. יש מושג חדש (מבחינת ההקשר) – “לשון פנייה” שאין לה קשר הכרחי לאברי–הרבייה שאיתם נולד/ה: “את, אתה, אתם”. בכל שכבה יש כמה ילדים/ת שלא מזדהים עם השיוך המגדרי של הגוף הביולוגי שלהם. וגם אם זכר ביולוגי בוחר בלשון פנייה “אתה”, עדיין קורה כאן משהו מהפכני: הוא בוחר בעצמו. והוא יכול לשנות את ההגדרה אם פתאום היא לא מרגישה לה נכונה. והם יכולים גם להבין שהם נון- בינארים, ג’נדר פלואידים, ג’נדר קווירים ועוד… ובאותה מידה הוא/היא יכול /ה גם לגלות ולהגדיר את הנטייה המינית ו/או הרומנטית שלו/ה. ברור שזה עושה בלאגן לא קטן, ושמעצם החידוש זה גם מביא איתו לא מעט בלבול.

אבל בניגוד לרבים מחבריי (כולל אלון מזרחי הדגול מרבבה שלעג כאן בשבוע שעבר לביטויים כמו”אדם עם רחם”), אני לא חושב שזה חלק מהמזימה של הגלובליסטים לבודד אותנו ולמנוע מאיתנו להתרבות (למרות שאני לא מזלזל ברצון שלהם לרכב על כל גל לטובת אג’נדה רודנית). אני מאמין שיש כאן הזדמנות ענקית לשינוי: אם ב”ב יקבל/תקבל באופן טבעי את העובדה שיש בו/בה גם חלקים גבריים וגם נשיים, בצירופים ומינונים חד–פעמיים, אישיים וגם משתנים תדיר, אז אולי הוא/היא כבר לא שייכת למחנה מובהק במלחמה. לא נגזר עליו/ה להיות כייס, אין “מין שני”. יש מין אנושי שהוא קליידוסקופ מרהיב, משתנה כל העת, כל כולו מפגש של שיקופים, ריקוד של אור וצל.