כולנו במופע של טרומן

בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו כתוב כי “זכויות היסוד של אדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן־חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל”. אלא שנגיף הקורונה והחיסונים טרפו את הקלפים והביאו את שחיקת חופש הפרט וזכויותיו לרמה שלא ידענו בעבר. כמו רוב העולם, גם מדינת ישראל התעוררה לפני כשנתיים אל מציאות כאוטית בה נסיגת הפרט אל רשות הכלל נראתה לרוב המכריע באוכלוסייה הגיונית בגלל מה שנראה אז כמגיפה אימתנית שמצדיקה מהלכים דרקוניים. 

ההתמזגות הקולקטיבית אל תוך אוקיינוס עצום של מידע, העתקת המרחב האישי לתוך שליטה דיגיטלית בכל צעד ושעל, נראו אז אפילו למי שתפסו מעצמם אבירים דמוקרטיים כצעדים מתבקשים, מחוייבי מציאות. אווירת הפאניקה הביאה איתה קידום מהלכים שנגסו עוד ועוד ברקמה העדינה שממנה עשויה דמוקרטיה.

הביס הראשון בחופש התנועה היה סעיף הבידודים. אדם שהיה חייב בבידוד (למעט מקרים מסוימים) אמור היה לשהות בבית מגוריו או במקום אחר העומד לרשותו, תחת פיקוח ומעקב שוטף של אמצעי פיקוח טכנולוגי. קשה להעלות אפשרות כזו בדמיוננו לפני שנתיים אבל מהר מאוד התרגלנו למציאות החדשה. אחד התנאים לזה שהורשינו לקיים את הבידוד בבית הייתה הסכמה לתנאי השימוש באמצעי שאושר על ידי השר לביטחון פנים דאז, אמיר אוחנה. לז’רגון הוכנסו מערכת “ההסכמון המשודרג” ו־”שיחת וידאו יזומה”. אדם נכנס לישראל ובשל כך חויב בבידוד היה יכול לבחור שלא לשהות בפיקוח דיגיטלי, אבל במקרה כזה משטרת ישראל ביצעה (פה ושם) פעילות פיקוח מוגברת במקום הבידוד. 

ההיסטוריה מלמדת שגורמי אכיפה הם הראשונים לחצות את הקווים לעבר שטחים אפורים בכל הנוגע לפגיעה בזכויות הפרט. זה קורה רשמית, “למען ביטחוננו”, גם אם על הדרך נרמסות ברגל גסה זכויות אלמנטריות

ב-17.3.21 הייתה עליית מדרגה. אושרה הצעת החוק ולפיה כל מי שנכנס לישראל (או מי שנכנס ממדינות מסוימות ומחויב לשהות בבידוד בביתו, או במקום אחר העומד לרשותו), יידרש לקיים את הבידוד עם אמצעי פיקוח, דוגמת צמיד אלקטרוני או יישומון בטלפון הנייד. מי שלא הסכים למעקב נשלח למלונית. אם לא היה די בזה: אותו כלי מעקב הופעל ותוחזק בידי חברה פרטית מה שהגביר אצל רבים את תחושת חוסר הביטחון והאמון במערכת .בחסות הקורונה, גם השב”כ הוכנס למכשירים הניידים שלנו ששימשו כצ’יפ אקסטרני עבור גורמי אכיפת הבידודים. ישראל היא המדינה המערבית היחידה בעולם שנקטה בצעד כזה. עד היום ישראל היא מהבודדות בעולם המחייבת בדיקת PCR מכל מי שחוזר מחו”ל, כולל תינוקות.

כרסום נוסף בחופש הפרט התרחש בפברואר 2020 עם אישור הצעת החוק שאיפשרה למשרד הבריאות להעביר מידע על מי שלא התחסן לרשויות מקומיות, למשרד החינוך ולגורמים במשרד הרווחה המפעילים מוסדות טיפוליים. על פי ההסדר, כהוראת שעה לשלושה חודשים, המידע נופק במטרה לאפשר לגופים אלה לעודד התחסנות, בין היתר באמצעות פנייה אישית, בירור הסיבות לאי־התחסנות וסיוע בהנגשת המידע והחיסון עצמו. ניוד מידע, גם אם הוא תחום בזמן, מהווה לא רק תקדים מסוכן אלא גם פתח לזליגת נתונים רגישים לכל דכפין.

השליטה באמצעות מעקב עוברת דרך הכיס שלנו, והיא הולכת ומשתדרגת לנוכח מערכת פיננסית דיגיטלית נטולת מזומן. כל עסקה שתהיה בה בעתיד הנראה לעין שקופה לעיני בעלי הממון והשררה. לפני כשבועיים פורסם כי לראשונה מאז קום המדינה ייאסר לחלוטין להחזיק מזומן בבית (בשקלים או במטבע זר כלשהו) בשווי שיעלה על 200 אלף שקל. בהמשך יתאפשר להחזיק רק עד 50 אלף שקל ללא חובת דיווח. פגיעה כספית נוספת הקשורה ישירות לשקיפות שבה מתנהלים חיינו היא תקנה מאוגוסט 2022 האוסרת על עסקאות במזומן מעל 6,000 שקל. עד אוגוסט הסכום עמד על 11 אלף שקל. השטרות והמטבעות הולכים ופוחתים ואיתם הדיסקרטיות על הפעולות הפיננסיות שלנו. גם סגירה מסיבית של סניפי בנק הופכת את ההתנהלות מול המערכת הפיננסית לחשופה ופרוצה יותר לעברייני סייבר או לכל גורם רשמי כזה או אחר שיש לו אינטרס להתערב בעניינים לא לו. מ-2010 ועד 2020 נסגרו ברחבי ישראל כ-400 סניפים. במהלך 2021 נסגרו 35 נוספים. 

ההיסטוריה מלמדת שגורמי אכיפה הם הראשונים לחצות את הקווים לעבר שטחים אפורים בכל הנוגע לפגיעה בזכויות הפרט. זה קורה רשמית, “למען ביטחוננו”, גם אם על הדרך נרמסות ברגל גסה זכויות אלמנטריות. שבע שנים אחרי שמשטרת ישראל הציבה לאורך כבישי המדינה את מערכת “עין הנץ”, מאות מצלמות מעקב מבלי לקבל לכך את אישור הכנסת וללא כל פיקוח, בינואר השנה הוציא בג”צ התראה לנמק בתוך 90 יום מדוע לא תחדל להשתמש במערכת “עין הנץ” עד אשר יוסדר השימוש בה בחקיקה מתאימה. ועדת השרים לענייני חקיקה היתה אמורה לדון ב-31.3, בטיוטת “חוק לתיקון פקודת המשטרה (מערכות צילום מיוחדות)”, שמכשיר את השימוש במצלמות לזיהוי ביומטרי במרחב הציבורי וכן מכשיר בדיעבד את השימוש הנעשה כבר היום. אלא שטיוטת החוק נמשכה לפני הדיון בוועדת השרים לחקיקה לאחר שהתגלו בה אי דיוקים. טל שחף פרסם בטק 12 כי אחרי שהועלתה להערות הציבור ביולי 2021 וזכתה ליותר מ-5,600 הערות, טיוטת החוק נותרת כמעט ללא שינויים ומעידה כי המשטרה עומדת על דעתה להמשיך ולהפעיל את אמצעי המעקב הטכנולוגיים הללו. 

גורמי הגנת הפרטיות מתריעים כי אישור החוק בנוסח הזה עלול לסכן את פרטיות האזרחים בין השאר בשל טעויות שעלולות להביא לזיהוי שגוי ומעצר חפים מפשע.

“המערכת תוכל לאתר בני אדם בכל מקום במרחב הציבורי ובחלק מהמקרים גם במרחב הפרטי”, נאמר בטיוטת החוק. גם מערכת לזיהוי לוחיות רישוי הוצבה ב-2015 בכבישים הבין־עירוניים, והיא כוללת מאות מצלמות המתעדות תנועה, לוחיות רישוי ואת יושבי הרכב. ניתוח אוטומטי של הלוחיות מאפשר למשטרה לזהות בזמן אמת היכן נמצא כל כלי רכב בארץ, נתיבים והיסטוריית נסיעות. 

המידע הזה נשמר במאגר משטרתי שלא נרשם כחוק במשרד המשפטים, מבלי שהמשטרה הבהירה כמה זמן הוא נשמר, ומבלי שהוגדר מי רשאי לעשות בו שימוש. לפי הערכות מדובר בהשקעה של עשרות מיליוני שקלים שביצעה המשטרה ללא אישור הכנסת, ללא פיקוח ציבורי וללא שקיפות. על אף שהפעלת המערכת יכולה בתנאים מסוימים להיות לגיטימית, העובדה שהיא מופעלת בחשאי מבלי שהציבור יודע שנאסף עליו מידע, איך הוא נשמר ולכמה זמן, מי זכאי לגישה אליו ובאילו תנאים – מטרידה במיוחד וחמורה מאוד במשטר דמוקרטי.

“כמעט כל הכבישים בישראל הפוכים עכשיו על פיהם, כי משתילים מתחתיהם מערכות כבלים תת קרקעיות לצורך איסוף נתונים”, אמר השבוע ל”בראשית” מנכ״ל בתחום המדיה שמכהן גם כדירקטור בחברות ציבוריות רבות ואינו מוכן לחשוף את שמו. “אני לא נכנס עכשיו לשאלה מה המטרה של מי שעושה את זה אבל ברור שזה יאפשר לשלטון לדעת בזמן אמת על כל צעד שלנו, ברגל או ברכב, לא יישאר שום דבר מהפרטיות שלנו. בנוסף, בזמן האחרון חברות פרטיות רבות מתנדבות לבצע פיילוט מצלמות עבור הממשלה ועבור רשויות מקומיות. רק השבוע הסתיים פיילוט כזה בכביש אשדוד־אשקלון שרוצף כולו במאות מצלמות, כל עשרים מטר מצלמה סמויה. אם לא יקום כוח פוליטי שיעקור את זה, ישראל כבר לעולם לא תחזור להיות דמוקרטיה”.

מערכת “עין הנץ” מצלמת גם את פנים הרכב ואת פני הנוסעים בו. תזכיר הצעת החוק לוקח את הסוגיה צעד אחד קדימה ומאפשר הצבת מצלמות זיהוי פנים בכלל המרחב הציבורי. “מערכת צילום מיוחדת תוצב, תכוון ותופעל כך שיצולם המרחב הציבורי בלבד ולא רשות היחיד”. כלומר, הוא מאפשר למשטרה להציב מצלמות בכל רחוב ותיאורטית גם בתוך מבנים, קניונים ומוסדות ציבוריים כגון משרדי ממשלה. כל מקום שאינו מרחב פרטי. נראה שבתנאים מסוימים בהחלט ניתן יהיה להשתמש במערכת זו על מנת לפגוע ברשות היחיד.

גם פרשת פגסוס מתכתבת עם המגמה ההולכת וגוברת של צמצום המרחב הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו. בינואר 2022 כתב העיתונאי תומר גנון ב”כלכליסט” שמשטרת ישראל השתמשה בתוכנת רוגלה כדי לפרוץ מרחוק לטלפונים של אזרחים ישראלים, שאינם עבריינים או חשודים, ללא צווי חיפוש או צווי האזנה, ובאמצעותה בוצעו מעקבים אחרי פעילים במחאות, עובדים בחברה ממשלתית וראש עיר במסגרת חקירה סמויה. לאחר שהושגו ראיות באופן לא חוקי, כך טענה משטרת ישראל, יש בידה מידע מודיעיני שמצדיק חקירה גלויה. בשלב זה ביקשה המשטרה אישור חיפוש במכשירי הטלפון ומהם הוציאה את המידע, והפעם, באופן “חוקי”. בהמשך התגלעו ליקויים בתחקיר והוא הופרך כמעט לגמרי. אבל השורה התחתונה מטרידה ביותר: היכולת של גורמים כאלה ואחרים לפרוץ לחיים פרטיים תוך טשטוש האישורים הרגולטוריים הנחוצים לצורך העניין.

בשנת2013  החלה תקופת המבחן של הנפקת דרכונים ביומטריים. בשלב הפיילוט יכול היה כל אזרח לבחור בין הנפקת דרכון רגיל לדרכון ביומטרי אבל מ-1 ביוני 2017 החלה רשות האוכלוסין בהנפקת דרכונים ביומטריים בלבד. אם אזרח מסרב לאחסון טביעת אצבע הוא מקבל דרכון בעל תוקף לחמש שנים במקום ל-10. במהלך השנים התקבלו עדויות במספר הזדמנויות על קריעת דרכונים בביקורת הגבולות במטרה לעודד אזרחים להחליף את דרכוניהם (ב-1.10.2017 דיווחה עדי רוזנברג ב־YNET “שב-24 שעות האחרונות עשרות ישראלים שהגיעו למעברי הגבול בטאבה ובנתב”ג טוענים כי הודיעו להם שהדרכון שלהם לא תקין או קרוע, למרות שלא היה בו כל פגם(“.

הדרכון הביומטרי קריטי למערך השליטה משום שהוא מכיל נתונים כתובים ואלקטרוניים על מנת לזהות את נושאו. המידע החיוני בדרכון מאוחסן במעגל משולב זעיר בטכנולוגיית RFID המאפשרת קריאה באמצעות קרינה אלקטרו־מגנטית ללא מגע, ומאובטח באמצעות חתימה דיגיטלית. טכנית האפשרות להכניס בו למשל את פרטי הדרכון הירוק פשוט מאוד כמובן. הארגון הבינלאומי לתעופה אזרחית קובע את נתוני הקובץ הביומטרי ואת פרוטוקול התקשורת שישמש לקריאתו, והמידע נשמר במעגל המשולב בקובץJPEG  או אחר. מפרט הדרכון כפוף לתקינה בינלאומית המבטיחה תאימות בין דרכונים של מדינות שונות ומתוצרתם של יצרנים שונים.

החשש הוא שדרכון ביומטרי הוא עוד שלב בדרך לשליטה מלאה בחיינו שתיעשה בשיתוף פעולה מלא של ממשלות ברחבי העולם. התירוץ הוא כמובן ביטחוני. זה תמיד תירוץ שקשה להתמודד איתו. השאלה שתמיד צריכה להישאל היא איזה קורבן חברה מקריבה בדרך להשגת יעד שספק גדול מלכתחילה עד כמה הוא בכלל בר השגה. 

מדו”ח שכתב החודש ד”ר יהודה טרואן לבקשת חבר הכנסת מוסי רז עולה כי פליטות של גזי חממה בעיקר בשל שריפה של דלק פוסילי (נפט, פחם וגז טבעי) בהיקפים הולכים וגדלים הינם גורם מרכזי בשינויי אקלים ובנזקים שונים שהם גורמים לחברה ולכלכלה. כך נוצרות גם עלויות שאינן מכוסות על ידי המעורבים בפעילות הכלכלית שגרמה להן ולאור זאת הציבור הרחב הוא זה שנושא בהן. “כשל שוק של עלויות חיצוניות”. החשש הנוכחי הוא ש”משבר האקלים” הוא הזדמנות נוספת לחדירה מלאה לחיינו הפרטיים עלי ידי מיסי פחמן שיתורגמו לחשבונות חשמל, גז ודלק שלנו. התשתית הדיגיטלית והפיננסית שבאמצעותה יונפקו ויועברו קנסות אישיים כאלה על צריכת יתר, כבר ניצבת מוכנה על כן השיגור.