ימי טרלול וטרול

לפני כמה ימים נתקלתי בפוסט עם ביקורת כלשהי על מה שהעיתון הצעיר שלנו כותב ובעיקר על מה שאינו כותב, ומקריאת שרשור התגובות למדתי מה הבעיה: מתברר שבראשית הוא עיתון ממסדי, “מקורות המימון” שלו עלומים, והעורך הראשי הוא “סוכן”.

לגבי העורך הראשי אני מודה שתמיד חשדתי, אין מצב שהתלתלים שלו זה לא פאה. מקורות המימון שלנו אכן כל כך עלומים עד שאנחנו לא מוצאים אותם בשום מקום, ולכן בחודשים האחרונים עובדים כמעט ללא שכר; ואפשר לקלוט עד כמה אנחנו ממסדיים על פי שפע המודעות של בנקים, מותגים ומשרדי ממשלה שמרפדים את דפי העיתון.

ובכל זאת, מה שמעניין הוא שהביקורת הכי ארסית עלינו לא מגיעה ממחוזות “הארץ” (למרות שהם עושים מאמץ יפה) אלא מלוחמי חופש נחושים, כאלה שלא מסירים את העין מהפורום הכלכלי העולמי, מהמטבע הדיגיטלי ומ”ערי 15 דקות”. לכאורה שותפים טבעיים לדרך.

אבל אנחנו חיים בתקופה שבה האדם לא מחפש שותפים אלא אויבים. ולמרבה החרדה, ככל שיחפש יותר כך ימצא יותר, ואם ישמור על ערנות וחשדנות מקסימליות יגלה שלמעשה רק הוא לבדו בצד של הטובים.

חשדנות היא לא תכונה מולדת. עדיין לא פגשתי תינוק חשדן. זה מנגנון הגנה שמתפתח עם הזמן, ככל שאנחנו נחשפים יותר לתרמית, שקר ובגידה. ודי ברור שבשנים האחרונות כולנו, מהודו ועד כוש, נחשפנו לכמויות אסטרונומיות של תרמית, שקר ובגידה.

בתקופה כזו בהחלט אפשר לדבר על “חשדנות בריאה”: אם משהו היה כתוב בעיתון זה לא אומר שזאת האמת, אולי אפילו ההפך; העובדה שמישהו מחזיק בעמדה בכירה או בתואר מרשים לא מבטיחה שהוא דובר אמת, אולי אפילו ההפך. מוסכמות שספגנו כל חיינו הן לא בהכרח אמת, אולי אפילו ההפך; וכן הלאה.

ומתי חשדנות הופכת לא-בריאה? כשאנחנו מאבדים כליל את האמון שלנו במין האנושי. כשאנחנו בוחרים לא רק להביא בחשבון את התסריט הגרוע ביותר – אלא להאמין שהוא התסריט היחיד שבא בחשבון.

לאמה מה קרה

בוודאי שמעתן כבר שהדלאי לאמה פדופיל.

בדוק. הוא הורשע לפני שבועות ספורים בידי בית-דין של מטה. הראיות היו חותכות וחד-משמעיות: סרטון קצר מתוך הופעה פומבית שלו, שבו הוא נראה בבירור מחבק ילד הודי קטן, מצחקק איתו, מוציא לשון ואומר לילד “למצוץ לו את הלשון”.

הרשת געשה, אנשים ייחלו לדלאי מוות ביסורים, אחרים הציעו להסתפק בסירוס. ואין מה לומר, הסרטון בהחלט מעורר אי-נוחות. אבל לא יכול להיות שבכל פעם שאנחנו חשים אי-נוחות התגובה שלנו תהיה שליפה מיידית של קלשונים, לפידים וסכינים.

תארו לכם מישהו אי שם בבהוטן, או במונגוליה או באיי-פארו שנחשף פתאום לסרטון מארץ אחרת, שבו מנהיג דתי בכיר חותך בסכין את איבר מינו של פעוט בן 8 ימים, ואז רוכן אליו ומוצץ את הדם מתוך האיבר הפצוע לקול צהלולי המשפחה והחברים. כמה הוא יהיה מזועזע בסקאלה שבין “איזו תרבות משונה” לבין “כת עובדי שטן פדופילים הלוואי שיסרסו את כולכם”?

בטיבט לא פוצעים לתינוקות את הזין, אבל יש להם מנהגים משונים משלהם. אחד מהם הוא שמבוגרים מאכילים פעוטות וילדים בסוכריות מפה לפה, כמו ציפורים. וכשאין עוד סוכריות יגיש המבוגר את לשונו לפי הילד, בבחינת “לא נשארו סוכריות, רק האהבה שלי”. זה לא חייב למצוא חן בעינינו. אני לא מת על זה, גם על החלק שמתרגם אהבה לסוכריות. אבל אין פה שום דבר מיני. מי שעושה את זה הוא לא יותר פדופיל מהרבי שחתך לי (היי, אני יודע איפה אתה גר!).

הסרטון הזה היה יכול לעורר דיון יותר מעמיק. נניח על העובדה שלילדים בכל העולם, כולל כאן, אין זכות אמיתית על גופם (“תהיי ילדה טובה, תני נשיקה לדודה”). ובמזרח הרחוק אכן המצב יותר חמור, בלי קשר לדלאי. אני זוכר כשהסתובבתי בהודו עם בני בן השלוש, והייתי צריך לתפקד רוב הזמן בתור שומר ראש ולגונן עליו משפע הידיים שרצו ללטף, לחבק ולנשק אותו. מהר מאוד הוא למד להצהיר בקול כל אימת שמקומיים התקרבו אליו: “I’m a boy, not a toy!”. ילדים הודיים, לעומתו, לא זכו לשום הגנה מהוריהם. מקובל שם למשש ילדים זרים, זה נחשב אפילו מנומס.

האם אני אוהב את זה? לא. האם הדלאי לאמה פדופיל? לא שאני יודע.

דווקא יצא לי לפגוש את הוד דלאיותו. למרות שבמשך שנה התגוררתי בשכנות אליו ולקהילה הטיבטית בדרמסלה נפגשנו דווקא פה בישראל, לראיון עיתונאי. אני מודה שהתאהבתי. לאו דוקא בחוכמתו העילאית (הוא פיקח כשד ואיש שיחה מרתק) אלא באינפנטיליות הבלתי-מתנצלת שלו, במשחקיות ובחוש ההומור שלו, וגם בענווה שלו (על השאלה מה סוד כוחו הוא ענה ברצינות הכי גדולה שהוא מסוגל לה “ארוחת בוקר טובה”. ואחר-כך הרחיב והסביר “אני מאמין שהגשת אוכל לאחר היא מעשה האהבה הכן ביותר בעולם”).

האם אני חושב שהוא קדוש? רק ברגעי החסד שבהם אני נזכר שהכל קדוש. האם יש לי סיבות להאמין שהוא פדופיל? ממש לא. לא בגלל שהוא הדלאי לאמה אלא בגלל שכראייה, הסרטון הזה הוא קשקוש מקושקש. כאמור יכולתי להסתובב חצי שעה ברחוב אקראי בדלהי ולהביא לכם סרטון עם עשרים ראיות דומות. וככל שאני יודע פדופילים פועלים בסתר ובסוד, לא בשידור ישיר לפלנטה (הכנס שבו צולם הרגע הזה שודר בכל העולם בלייב).

הדלאי לאמה לא צריך את ההגנה שלי, והוא לא העניין. העניין הוא כמה מהר אינסטינקט הלינץ’ שלנו מופעל בתקופה הזאת, כמה קל לגרום לנו לשנוא עד הקצה. פדופיליה היא אחד הפשעים המזוויעים ביותר בקרב המין האנושי, אולי המזוויע שבהם. כשמשתמשים במונח הזה בכזו קלות ופזיזות, למעשה מקטינים את משקלו, הופכים אותו לעניין טריוויאלי. אם כל דוד שמנשק תינוק על הפה הוא פדופיל, אולי זה לא כזה ביג דיל. כל הלינצ’רנט הזה על הדלאי לאמה לא הציל אפילו ילד אחד מציפורניהם של פדופילים, רק עזר להחריש עוד קצת את השיח בשאגות קרב שיכורות.

על ראש הברוש שבחצר שמחה והמולה

האנושות, בהכללה אחראית, נמצאת כרגע בפוסט-טראומה. אחד המנגנונים שמופעלים במצב כזה, במיוחד בשלבים המוקדמים, הוא הכחשה: הכל בסדר. היה, עבר, תתקדמו. אבל רגע, מה בדיוק היה? והאם באמת זה עבר? ולאן בכלל מתקדמים?

אנחנו מתמודדים עם שני סוגים שונים וכבדים של טראומה, בשתי אוכלוסיות שונות שלמען הנוחות ובלי כל שיפוט נכנה אותן כאן היונים והעורבים. היונים הם הסוג הראשון, והנפוץ ביותר של פגועי הטראומה. אנשים שחיו את חייהם ופתאום יום אחד התבשרו שקץ האנושות הגיע. זה לא קרה בהדרגה, זה התפוצץ בן-רגע, התחיל הכי מהר שאפשר ואז רק הגביר. כותרות שמבשרות מוות המוני, סרטונים של אנשים צונחים בסין, פרופסורים טלוויזיוניים עם נבואות חורבן. סגרים, מסכות, כפפות, אלכוג’ל, ריחוק חברתי, בידוד, סגירת שדות תעופה. זוכרים? כמה זוכרים וכמה מדחיקים? חיבוק לסבתא הוא נשיקת מוות. כל אפצ’י הוא אזעקת אמת. ואז הבשורה הכי גדולה מאז הברית של אלוהים עם נוח: נמצא חיסון! תוך שתי שניות ודרך חוזים מושחרים, החיסון הופך להיות תיבת נוח שלנו, וכל מי שלא מתחסן הוא פיראט רצחני. “יעיל ובטוח”, זאת הסיסמה, 95% אפקטיביות. לאט לאט (או די מהר, כי הכל מואץ) מתברר שהוא לא בדיוק מונע הדבקה ולא בדיוק מונע הידבקות, כלומר הוא לא בדיוק חיסון, והוא גם לא בדיוק מחזיק מעמד יותר מקרטון ביצים במקרר, וצריך לקחת “בוסטר”, ואז עוד אחד, וכל כמה חודשים עוד אחד, ובינתיים חייבים כבר להשתיק את מתנגדי החיסונים האלה שבגללם כולנו נמות.

התיבה של פייזר לא עוצרת, אבל מסיבוב לסיבוב סיפּוּנֵייה מתרוקנים. את הניקוב האחרון בכרטיסייה ניצלו רק 6% מהאוכלוסיה, ואת הזריקה לתינוקות ספגו רק 17 פעוטות, תהיה אלוהים בעזרם. בפועל, 94% מהאוכלוסיה כבר נמצאת למעשה בצד שבו היו מלכתחילה אלה שכונו “אנרכיסטים מתנגדי חיסונים”. אבל התודעה לפעמים איטית פי אלף מהגוף. להודות עכשיו שנפלנו, שטעינו כי הוטעינו, שהפחד שיבש את שיקול הדעת שלנו – איך אפשר? (האמת היא שאין בזה באמת בושה, ככה אנחנו בנויים. כשאדם חווה פחד קיומי אמיתי, רוב פעילות המוח עוברת למוח הקדום, “מוח הלטאה” שעוסק כולו בהישרדות. השכבות היותר מתקדמות אבולוציונית, כמו חשיבה רציונלית או חמלה, הן לוקסוס שאי אפשר כרגע להזרים אליו משאבים).

ואז יש את האוכלוסיה השניה שנמצאת בטראומה קשה, נקרא להם כאן העורבים. הם לא נעלים או נחותים ביחס ליונים, ההבדל היחיד הוא שהעורבים משום מה לא נבהלו מספיק, לא חוו פחד מוות. אולי זה בגלל שהיו להם מקורות מידע חלופיים, אולי בגלל שהם חשדניים מטבעם, אולי בגלל שיש להם מזג כזה שלא נבהל בקלות, אולי בגלל שהם אסטרונאוטים הזויים. לא חשוב למה. העובדה היא שמכיוון שהאוכלוסיה הזו לא נבהלה, היא ראתה מלכתחילה את מה שרוב העולם יודע היום: שזאת היתה חתיכת הגזמה היסטרית. ושאנשים יצאו מדעתם. ושתוך ימים ספורים העולם כולו הפך לדיקטטורה דיסטופית עם מחנות בידוד, הלשנות, סגירת גבולות, מעקבים ואיכונים, עוצר וצנזורה ותקנות חירום. אם הטראומה של היונים היא שנתיים-שלוש של קיום בהישרדות ובפחד מוות, הטראומה של העורבים היא שלוש שנים של גזלייטינג ונידוי חברתי. המתינות שלהם הוצגה כקיצוניות, הזהירות שלהם כונתה חוסר אחריות, העצמאות התודעתית שלהם הוגדרה כטירוף רצחני. הדירו אותם מבתי עסק, הופעות, אירועים משפחתיים. פיטרו אותם מהעבודה. הסיתו ילדים נגד ילדיהם. הגחיכו אותם והכלילו אותם כחבורת בורים “מכחישי מדע”.

עכשיו אף אחד לא מדבר על קורונה, אין סגרים ואין ריחוק. למראית עין, יונים מתערבבות בחזרה עם עורבים, משפחות שוב עורכות אירועים בהרכב מלא, הולכים להופעות בלי הפרדה. ובכל מפגש כזה נוכחת עוד חיה, הממוטה הענקית שבחדר שעליה אסור לדבר. העורבים מתפוצצים מבפנים. אף אחד לא ביקש מהם סליחה, אף אחד לא מודה שצדקו. והם עדיין צריכים לסתום לגבי מה שכולם רואים: שמעבר להשלכות החברתיות והכלכליות ההרסניות, יש עוד משהו: תופעות לוואי קטלניות. אנשים צעירים צונחים מדום לב. בשנתיים שמאז תחילת החיסונים עלתה התמותה העודפת בישראל ב-5000 איש. בזמן מגיפת קץ האנושות לא ראינו אנשים צונחים ברחוב, עכשיו כן. אבל העורבים צריכים לסתום, או להאריך את עונש הגלות שלהם.

וגם היונים מתפוצצים מבפנים. הם עברו שנתיים-שלוש של מלחמה על חייהם. הם פעלו, להבנתם המבוהלת, כדי להגן על משפחתם ועל עצמם. וכמו בכל מלחמה, הם עשו דברים שהם לא גאים בהם. וכמו כמעט בכל מלחמה, בשעה שהם מלקקים את פצעי הקרב הם מגלים שהגנרלים שלהם רימו אותם, שהמלחמה לא היתה מוצדקת. וגם הם לא יכולים לדבר על זה עם אף אחד, לפחות עדיין לא. יש כל כך הרבה מה לעבד, וסיפור תופעות הלוואי הוא פחד אלוהים (האם פגעתי בעצמי? האם פגעתי במשפחתי?). אז היה, נגמר, התקדמנו, עכשיו מה שחשוב זה רפורמה או הפיכה משפטית.

אחד מתכסיסי השליטה העתיקים ביותר באנושות נקרא הפרד ומשול. כל עוד הנתינים מתקוטטים ביניהם, אתה יכול לעשות ככל העולה על רוחך. שלוש השנים האלה היו הניסוי הממושך ביותר, והמוצלח ביותר, בטקטיקה הזאת. ועכשיו כולנו הלומי-קרב, אנחנו לא מחפשים שותפים אלא אויבים, ובכל פעם צריך לזרוק לנו את הטריגר הקטן והעלוב ביותר ומיד נצא למלחמה נגד כל מגזר שבעולם, חוץ מאחד: זה שמשסה אותנו אלה באלה.

עשבות שוטות

ראיתם את הסרטון הגזעני של בנות האולפנה האשכנזיות? נכון מזעזע?

בפעם הראשונה שראיתי את הסרטון, התגובה שעלתה לי היא משיכת כתפיים והמשך גלילה בפיד. ככל שהסרטון חזר ועלה, התגובה שלי השתנתה והתגבשה להערכה עמוקה כלפי החינוך שהנערות האלה מקבלות. ברצינות, אני לא צוחק. כי אם זה הדבר הכי גרוע שיכלו לשלוף מקבוצת הוואטסאפ שלהן, מדובר בחבורת חננות עם לב זהב. ואם אתם לא מאמינים לי, כנסו לקבוצת הווטסאפ או לטיקטוק של הילדים שלכם ותקבלו פרופורציות (לא תצליחו, כי הם חסמו אתכם, נחשו למה).

ואם לא תצליחו להיכנס לקבוצת הווטסאפ התיכוניסטית הקרובה לביתכם, אל דאגה: נסו להיזכר בדבר הכי מטופש ומביש ומביך שעשיתם בגיל העשרה, שהוא הגיל הכי מטופש ומביש ומביך שיש. ועכשיו דמיינו שהיו שם מצלמות.

על זה יוצאים לקרב? על זה שולפים קלשונים? מצאנו סופסוף פצצה מתקתקת של גזענות נסתרת בשכונתנו הכה נאורה? ילדות שמחקות מבטא מרוקאי וצובעות את הפנים? לא 75 שנות גזענות ממסדית שמנוצלת על ידי שני צדי המפה הפוליטית, שהם אותה מטבע? וגם לא ממשלה של פושעי צווארון כחול-לבן שמתיימרת לייצג את המקופחים בזמן שהיא שודדת את שארית כספם וכבודם? ולא תנועת מחאה שמאדירה טייסים, משוררים והייטקיסטים, מציגה לראווה “מרוקאי שהתפכח” ומתגעגעת לימים הטובים של וילה תרבותית ועילאית בג’ונגל?

ברור שלא. כי הכי קל להוציא הכל על סרטון של חבורת בנות טיפש-עשרה מאשר להתבונן במראה. סקלנו אותן באבנים, חיטאנו את נפשנו, כולנו נאורים, מחננו טהור.

מי עכשיו?

מרעיבו שבע, משביעו רעב

הימים כאמור ימי טירלול, וזו עונת השגשוג והלבלוב של יצור עלוב במיוחד: הטרול המצוי. בימי שלום ושלווה, הטרול הוא יצור כמעט בלתי נראה, עטוף קורים עכורים של שנאה לכל דבר שמח, נטול אהבה עצמית, בודד ומבודד. החוויה המעצבת של הטרול היא שלאיש לא אכפת ממנו, והוא למד שמבחינים בו – גם אם בקושי – רק כשהוא משבש את ההרמוניה, מפר את הסדר. בימי שלום ושלווה האפקט של זה מאוד מוגבל: יש מי שבוחרים להתרחק מחברתו, ויש מרגיזים יותר, שמגיבים בחיוך אוהב ולא מתרגשים.

בימי טירלול ומוח לטאה, לעומת זאת, מגיעה שעתו הגדולה של הטרול. הרי כולם כבר דרוכים אלי-קרב. בימים כאלה, הפלוץ הכי קטן של טרול הוא חומר תבערה אינסופי להמונים.

נגיד טלי גוטליב. אני באמת ובתמים לא בדיוק יודע מי היא. נדמה לי שהיא חברת כנסת אבל אל תסתמכו עלי. מה שאני כן יודע זה שהיא טרולית, כולנו מזהים את זה בשנייה, בין אם זו היא, או אסנת מארק או בגירסה האינטלקטואלית אמיר חצרוני או גדי טאוב או עו”ד שפטל. ועבור הטלי גוטליביות של העולם, התקופה הזו היא אביב נצחי. כל מה שהיא צריכה לעשות זה להוציא איזה ציוץ על זה שיהונתן גפן ייצג שתיינות, סמים ופריצות – והעיירה בוערת. שריפה אחים!

אם יהונתן גפן לא היה מת ממה שזה לא היה שהרג אותו, הוא היה מת מצחוק עכשיו. זהו? זה הדבר הכי שערורייתי שיכולת להגיד עליו? בימי שלום ושפיות, ציוץ כזה היה מתפוגג בלי שום תגובה. ביג דיל. נכון, יהונתן גפן, זכר צדיקים לברכה והילולה וסאטלה, היה שתיין, התפנן על סמים והשתובב כמו היפי. יש אנשים שעבורם אלה תכונות איומות ונוראות, יש אנשים שעבורם זה עוד יום בחיים. אז מה אם היא אמרה? האם האהבה הענקית שלי אליו, לשירים שלו, להומור שלו, ליושרה ולאומץ שלו, היא כל כך דקיקה ופריכה שאני לא יכול לסבול אם יש מישהו שלא מתאבל על מותו? או שזה בכלל לא קשור לכמה אהבתי או כיבדתי אותו, רק לזה שפתאום קפצה לי עוד מטרת ירי מול העיניים וכבר היה לי נשק ביד?

אחד הכללים העתיקים באינטרנט (ככל שמשהו יכול להיות עתיק ברשת) הוא “נא לא להאכיל את הטרול”. זה כל כך ברור שהייתן חושבות שלא צריך להגיד את זה. הרי הזעזוע, הזעם והגינוי הוא דבש-מלכות עבור הטרול. הנה, כולם רואים אותי, אני קיים, אני משפיע, אני במרכז העניינים.

הייתן מצפות. אבל לא בימים כאלה. עכשיו יותר משהטרול רוצה לאכול, ההמון רוצה להאכיל אותו. כי ככה נוכל להישאר במצב תמידי של שריפת מכשפות, קרב-הישרדות, מלחמת קודש. כי הדרך הכי טובה להימנע מפוסט-טראומה, אולי היחידה, היא להאריך את הטראומה.

ומה אם יכריזו על מלחמה ואיש לא יגיע?

לו הייתי ראש ממשלה, חס וכרפס, הייתי מפנה את כל המשאבים האפשריים לחוק טיפול נפשי חינם. כי עד שלא נטפל בזה הכל רק יחמיר: הפשיעה ברחובות, האלימות במשפחה, הקיטוב, ההרג בכבישים, הבריונות בבתי הספר (שאותה אנחנו מגנים בפוסטים חוצבי-להבות שנייה אחרי שקראנו להחרים או לסרס מישהו שלא בא לנו טוב).

מכיוון שלעולם לא אהיה ראש ממשלה או ראש עיר או ראש ועד הבית של עצמי, כל מה שאני יכול לתרום למאמץ הוא את שלוש המילים הראשונות בספר הבישול המרוקאי:

“קודם כל תירגעי”.

(אני בטוח שהמשפט הזה טירגר לא מעט קוראים וקוראות, הוא מעדן לימי WOKE וגרדום: גם גזעני וגם שוביניסטי! וזה עוד לפני שראיתם אותי: צבעתי את פניי בשחור ואמרתי את זה במבטא מרוקאי משוער, “קודם כל צירגעי”).

סליחה, סליחה, נחליף אותו בשתי המלים שפותחות את התנ”ך של המאה הבאה, “המדריך לטרמפיסט בגלקסיה”:

“בלי פאניקה”.

נו, אנחנו מרגישים יותר טוב? בטח. הרי אין דרך יותר יעילה להטריף אדם עצבני מלומר לו “תירגע”. והאמת העגומה היא שאין שום דרך להשאיר את המחנה שלנו טהור. כל עוד נפטרל בגבולות ונחפש אויבים, פולשים, מרגלים וסוכנים זרים לא יהיה לנו שקט. אין דבר כזה מחנה טהור. כל מחנה קולקטיבי הוא דיכוי של היחיד. העובדה שאני אהבתי את יהונתן גפן ועוד מישהו אהב אותו לא הופך אותנו למחנה, והעובדה שמישהו אחר לא אהב אותו לא אומר שהוא במחנה הנגדי משלי.

עם אף אחד לא יכול להיות לי באמת מחנה משותף, אבל כן יכול להיות לי עם כל אחד מכנה משותף. גם עם טלי גוטליב – כי גם לי היו רגעים שהרגשתי דחוי ובלתי נראה, זו הרגשה בלתי נסבלת, וגם לי היו רגעים שניסיתי לשבש את ההרמוניה כדי שיבחינו בי. ויש לי מכנה משותף עם בנות האולפנה, גם אם אצנזר את עצמי ולא אכתוב בדיחות על ספר הבישול המרוקאי. ויש לי מכנה משותף עם צד הצל של הדלאי לאמה, גם אני לא תמיד כיבדתי את זכותם של ילדים – אפילו הילדים שלי – על גופם.

אני לא חושב שאין לנו ממה לדאוג ובעד מה להיאבק, אני אומר שאנחנו דואגים מהסיבות הלא נכונות ונאבקים נגד האויבים הלא נכונים. בשעה שאנחנו קורעים אלה את אלה לגזרים ומחרימים ומבטלים ומעלים על המוקד, יש מי שעושים חיים משוגעים, מתעשרים מעבר לכל הגיון, מחזקים שליטה, וזורקים מדי פעם עוד גפרור למדורה.