ילדים של אף אחד – חלק ב’ – סיפורה של ש’

המשך של הכתבה ילדים של אף אחד – חלק א’

---

ש’ נולדה למשפחה חרדית מיוחסת. היא מספרת שמערכת היחסים שלה עם הוריה היתה קשה מאוד מגיל צעיר. “חייתי תחת מכבש. הרגשתי שמתעללים בי, בדיבור ובמעשים, ואני לא מדברת בכלל על המקום של פגיעות מיניות, כי אז לא היה לי שום ידע לגבי מיניות או זיכרונות לגבי פגיעות, זה לא היה קיים עבורי”. היא מתארת את התחושה בבית כבית כלא. היא מספרת בכאב שחוותה רמיסה נפשית שיטתית שהשאירה אותה קטנה, מפוחדת ומנותקת מן החברה. כבר בהתבגרותה חשבה לצאת מן הבית, אבל זאת לא הייתה אופציה. “זה ממש כמו להיות אסירה, וגם אין משאבים – אין לי חברות, כי ההורים שלי הרחיקו אותי מחברות. לא הרשו לי לעשות איתן שיעורי בית, ללמוד איתן למבחן או ללכת ליומולדת. אין תחביבים, כי בשם התורה הקדושה אסור לעשות כלום. אסור לי לטייל לבד או נגיד אפילו לנסוע באופניים, וכמובן גם אין מחשב. אז גדלתי במצב שבו אין לי שום עוגן או מקום להתפתח בו, הם גזרו לי את כל הגשרים החוצה”. באותה תקופה ש’ גם מצאה את עצמה נמנעת מכל שידוך או אופציה לקרבה זוגית שתאפשר לה לצאת מהבית. “העדפתי למות, לא רוצה קרבה, לא רגשית ולא גופנית. לא ידעתי אפילו להגיד שאני לא רוצה מיניות. אבל זה היה משהו ברור מאוד וחד-משמעי בגוף שלי שאמר ‘לא! להתחתן זה להתאבד! אני לא רוצה!'”.

למרות הקושי הרב, אחרי יותר מ-30 שנים בבית הוריה הצליחה ש’ לבסוף לצאת לדרך חדשה. היא עברה לעיר חדשה והתנתקה גם מן הדת. “יצאתי משם בידיעה שאו שאני אקפוץ מהגג יום אחד או שאמות מבפנים. היה פשוט בלתי אפשרי להישאר. אז עוד הייתי חרדית, כלומר בפנים כבר לא, ולקח לי בערך שנה לעשות עם עצמי תהליך שבסופו אמרתי ממקום מאוד שלם – אני לא דתייה, אני לא מחויבת לזה יותר ואני עושה את זה מבחירה שלמה, לא כי אני דופקת מישהו, לא כי אני נוקמת במישהו. אלא כי זה מה שאני רוצה”.

“אמרתי, אלוהים או מי ששם למעלה, הבנתי. אני לא צריכה עוד פגיעות. אם כל זה קרה כדי להעיר אותי לעובדה שמשהו רע קרה בילדות שלי – אני מסכימה להסתכל על זה, אני אעשה את שיעורי הבית שלי”. ואכן, כשהסכימה לבחון את האפשרות הזאת ולפתוח את הנושא עם מטפלים מקצועיים, פסקה שרשרת הפגיעות הטרגית שעברה

אך גם אחרי שיצאה מבית הוריה והחלה בתהליך ריפוי ממערכת היחסים המתעללת איתם, חייה לא הפכו פשוטים יותר. בשנים הראשונות לחייה החדשים חוותה כמה אירועים רצופים של תקיפות מיניות – השותף בדירה החדשה, הבוס וגם קרוב משפחה שידע מה עובר עליה, הציע לה עזרה ותמיכה ותוך זמן קצר הצטרף לרשימת הפוגעים. “לא הבנתי מה קורה לי. מאיפה זה מגיע? למה זה קורה שוב ושוב? אני בכל פעם מנסה להימלט ממנו ולהציל את עצמי ולעצור אותו, וזה לא עובד. אני לא מצליחה ואני קופאת. לא יוצאות לי מילים מהפה, ואני אומרת לעצמי, אבל מה נסגר? אני אישה חכמה, אינטליגנטית, מה קורה פה? זה תסכול עצום”.

אחרי הפגיעה מקרוב המשפחה, ש’ החליטה שהספיק לה. “אמרתי, אלוהים או מי ששם למעלה, הבנתי. אני לא צריכה עוד פגיעות. אם כל זה קרה כדי להעיר אותי לעובדה שמשהו רע קרה בילדות שלי – אני מסכימה להסתכל על זה, אני אעשה את שיעורי הבית שלי”. ואכן, כשהסכימה לבחון את האפשרות הזאת ולפתוח את הנושא עם מטפלים מקצועיים, פסקה שרשרת הפגיעות הטרגית שעברה. היא מספרת שבשלב הזה כבר חשדה שחוותה פגיעה מינית בילדות, עקב העובדה שסלדה מכל סוג של קרבה לגברים וגם בשל שלל הצלקות והתסמינים שלא היה להם הסבר אחר המניח את הדעת. אך כיוון שלא היה לה זיכרון של פגיעה כזו, נותרה חסרת אונים מול התחושות והחשדות. זמן לא רב אחרי שהסכימה באומץ להכיר באפשרות שנפגעה בילדותה, החלו לעלות פלאשבקים.

“בפעם הראשונה שהיה לי פלאשבק הייתי בים. נכנסתי לשחות ופתאום כמו נפל לי אסימון, אבל זה לא אסימון בודד אלא בבת אחת 5000 אסימונים, כמו ענן אנרגיה שנחת עליי ומבהיר הכל: עכשיו אני מבינה למה אני מתקשה להירדם בלילה – כי פגעו בי בלילה בזמן שישנתי, וזה היה בחדר של סבא וסבתא. פתאום דברים מתחברים לי, אני רואה תמונה שכמעט כולה שחורה, אבל יש בה כמה פרטים. אני במים, בוכה בכי היסטרי עם קוצר נשימה, שלמזלי ידעתי מה צריך לעשות כדי להסדיר אותו”. היא מתארת את חוויית הפלאשבקים ככואבת ומיטיבה בו זמנית. “מצד אחד, זה סבל מאוד גדול. קודם כל בגלל התחושות הגופניות הקשות: חרדה, רעד, בחילות או עצב עמוק שאין לו תחתית. וגם כי זה נורא כואב ומפחיד לגלות שדברים כאלו קרו לי ועל ידי מי… אבל מצד שני, זה חלק בי שהדחקתי וקברתי שסוף סוף חוזר הביתה, זה מרגיש כמו אמא שמוצאת את הילדה שלה שאבדה, זו הקלה עצומה”.

“פתאום כמו נפל לי אסימון, אבל זה לא אסימון בודד אלא בבת אחת 5000 אסימונים, כמו ענן אנרגיה שנחת עליי ומבהיר הכל: עכשיו אני מבינה למה אני מתקשה להירדם בלילה – כי פגעו בי בלילה בזמן שישנתי, וזה היה בחדר של סבא וסבתא”

מאז הפלאשבק הראשון החלו לצוף בזיכרונה לעיתים תכופות עוד זיכרונות מן השנים הראשונות לחייה, ולאט-לאט החל הפאזל להתחבר. פרטי ההתעללות שצצו בזיכרונה מטלטלים ודומים לדיווחי הילדים מנחלאות. הזיכרונות היו קשים כל-כך שבעצמה התקשתה בהתחלה להאמין שהם אכן אמיתיים. “לא הבנתי איך יכול להיות שאני רואה את מה שאני רואה. אבל אלה דברים שלא היה לי איך להמציא, דברים שמעולם לא נחשפתי אליהם לפני כן”.

ככל שהזיכרונות המשיכו להגיע, כך התגבשה במוחה תמונה ברורה יותר של האירועים שחוותה בילדותה. “ראיתי בזיכרונות הרבה אנשים ולא הבנתי מה הסיבה. אנשים מהמשפחה המורחבת או חברים של המשפחה שלי נמצאים שם, כאלו שאני מכירה מאז שהייתי ילדה”. היא מסבירה שזו לא היתה פגיעה ספונטנית. “זאת לא הייתה תאווה מינית אימפולסיבית, זה היה משהו שחשבו עליו מראש, מתארגנים לקראתו, קובעים מתי”.

בשיחה שלנו ניכר שלא פשוט לה לדבר על פרטי ההתעללות שעברה, אך היא מתמודדת עם הקושי בגבורה וממשיכה לספר בקול רועד. “ככל שאני בוכה יותר וככל שאני סובלת יותר – כך הם יותר נהנים ושמחים, מוחאים כפיים”. בחלק מן הזיכרונות שעלו היא זוכרת שהיתה כפותה. “לא מאפשרים לי לזוז, קושרים אותי, מחזיקים לי את הפה פתוח. הרבה ביזוי והשפלה. שופכים עליי דברים, באוזניים, בפה. אני זוכרת שימוש בהפרשות גוף מכל הסוגים – שתן, צואה וזרע. אני זוכרת ששמים לי קוביית סוכר בפה ומלקקים את הקובייה מתוך הפה שלי או שמשתינים לי באוזן. מורחים עליי קקי בגב, נושכים לי את הפטמות. וזה כואב, אז מחזיקים אותי שלא אזוז. בכל מה שקשור לפגיעות המיניות עלו זיכרונות שבהם מתקיים מין אוראלי, פגיעה בפי הטבעת, התעסקות באיבר המין ועוד תיאורים שאני מעדיפה לא לשתף בהם. בחלק מן הפעמים אני זוכרת שבזמן הפגיעה שמים לי בפה בקבוק חלב, כמו למסך את החוויה ולבלבל אותי, הנה תאכלי, תהיי עסוקה באוכל ונפגע בך תוך כדי”. היא מתארת שמבחינתם נראה כי מדובר במעשה קדוש. “הם מצטטים פסוקים וניכר שהם בטוחים שהם עושים מצווה, משהו נעלה. ועם זה, הם מטשטשים אותי כדי שלא אזכור, גם בחומרים שאני לא יודעת מה הם היו, וגם במילים, כמו היפנוזה או סוגסטיה כלשהי”. ש’ שיתפה בעוד פרט שמעידה עליו כ”הזוי והמוזר ביותר” – מציצת דם שזלג מרגלה על ידי הפוגעים.

השפלה היא תחושה שחוזרת שוב ושוב בעדות המצמררת שלה. “החוויה הזאת שמסתכלים עליי, היא גם משהו שעולה מאוד חזק בתחושות. עומדים ומסתכלים, ואני האובייקט, אבל אני גם כלום. אני לא שווה כלום באותו רגע. הפער הזה בין להיות מרכז הסיטואציה ובו זמנית להיות מחוקה ומבוטלת, בלי שום ערך, זאת השפלה איומה. זה למות ולהישאר חיה בו זמנית”. היא מוסיפה שבחלק מהמקרים ההתעללות הייתה מתועדת, וייתכן שהתקיים סחר בחומרים שצולמו: “זה הרגיש כאילו לצילומים יש ערך כלשהו, שהם מנסים להשיג את תמונות הכי הזויות שאפשר, כדי שיהיו שוות יותר. זה המשימה שלהם, האתגר שלהם, מה שגורם להם להפיק יותר הנאה”.

“יצא לי לקיים שיחות עם עוד בנות משפחה ואני מבינה היום שהיקף הפגיעות במשפחה המורחבת גדול הרבה יותר ממה שהייתי רוצה להאמין”

ש’ עדיין נמצאת בתהליך ריפוי והיזכרות ויש לפניה עוד דרך ארוכה עד שתוכל להחלים מן הטראומות שחוותה. “אני עוברת חודשים מזעזעים, זו אחת התקופות הקשות בחיי, שגם ככה לא היו קלים. אבל עם זה, אני מרגישה הרבה יותר חזקה מלפני. זה נורא להתמודד עם הזיכרונות ועם המידע הזה. אבל זה שווה לי, כי זה כמו שיוצאת ממני מוגלה ענקית ואני מרגישה הרבה יותר טוב אחר כך. זו הקלה אדירה”.

ש’ מתארת שעם הזמן מתבהרת התמונה שהיא לא היחידה ממשפחתה שנפגעה. “יצא לי לקיים שיחות עם עוד בנות משפחה ואני מבינה היום שהיקף הפגיעות במשפחה המורחבת גדול הרבה יותר ממה שהייתי רוצה להאמין”. נוסף להתמודדות מול הזיכרונות הקשים שעולים משתפת ש’ שאחד הקשיים הגדולים ביותר שחווה הוא התמודדות מול העובדה שהסביבה שלה אינה מסוגלת להתמודד את התיאורים שלה ולתמוך בה, גם בפגיעות “פחות קשות”: “אחרי שקרוב המשפחה פגע בי חשבתי שאם אני אספר למשפחה מה קרה אקבל תמיכה וגיבוי, אבל קרה בדיוק להפך. חטפתי בעיקר ביקורת, התנגדות וגזלייטינג. הם פשוט לא היו מסוגלים להכיל את מה שאמרתי, ולמרות שאני יכולה להבין את הקושי שלהם, זה היה לי מאוד טראומטי. חלק מהאנשים במשפחה שסיפרתי להם פשוט ניתקו איתי קשר, עד היום”. היא מספרת שמהר מאוד הודבקה עליה במשפחה תווית של ‘בעייתית’, “ככה הם חסכו לעצמם ייסורי מצפון על שהפקירו אותי”. גם בחברה החילונית שבה חיה בשנים האחרונות היא חווה תגובות דומות.

ש’ נמנעה עד כה מלפנות למשטרה, גם כי היא עוד מנסה לגבש בעצמה תמונה מלאה ובהירה של החוויות שעברה, וגם כי היא חוששת מכך שיתייגו אותה כהזויה ויתעלמו ממנה. “בכל הנושא של פגיעות מיניות אני נותנת למשטרה ציון 0. היא מתנהלת גרוע ממש. אם מביאים לה תיק ‘שגרתי’ של פגיעה מינית – אין לה בדרך כלל כלים להתמודד איתו. אז תיק כל כך מורכב, כמו הסיפור שלי – ברור שהיא תסגור אותו. זה או שהם סוגרים תיקים כי אין להם דרך להתמודד או, במקרה הגרוע יותר, הם סוגרים תיקים כי מישהו מלמעלה אמר להם ‘אל תגעו בזה'”.

“לחברה יש כוח אדיר להתנגד ולעצור תופעות ולהשפיע על המציאות. אנחנו צריכים, כולנו, גם ברמה האישית וגם ברמה הקולקטיבית, לרפא את הפצעים שלנו ולעבור ממקום של עצימת עיניים, הכחשה והאשמה למקום של הכרה, ביסוס אחריות, ריפוי ואהבה”

כששאלתי אותה איך לדעתה יכול להיות שפגיעה בסדר גודל כזה נשארת שקופה ברמה החברתית ולכאורה אינה קיימת כלל, היא שיתפה אותי בשתי סיבות שלדעתה מסבירות את התופעה. הראשונה היא קיומו של מנגנון שטיפת מוח חברתית אגרסיבי מאוד. “לדוגמה, הטענה של זיכרונות כוזבים. אני לא אתפלא אם אותם אנשים שעושים את המעשים הנוראיים האלו הם גם אלה שהמציאו את המושג המעוות הזה. תמצאו לי מטפל אחד בעולם שהגה סיפור שתפור בדיוק על ההיסטוריה של המטופלת, הצליח לשכנע אותה שזה אמיתי וגם לגרום לה לפתח תסמינים פוסט-טראומטיים בעקבות זה. זאת טענה הזויה!” סיבה נוספת בעיניה: “נוח ובטוח יותר לא להאמין. להאמין זה מפחיד! עדיף לאנשים להגיד שאני זאת שממציאה ושאני זאת שהזויה כי זה מגן עליהם. הרי אם הם יאמינו לי, בבת אחת חרב עליהם עולמם, כי זה אומר שהם חיים בעולם זוועתי”.

למרות הטראומה הקשה שחוותה בילדותה, ש’ עדיין מוצאת מקום בליבה לחמלה כלפיי אלו שתקפו אותה, “הרבה פעמים אני שואלת את עצמי אם הם עשו את זה מרצון, ואני לא בטוחה. לא שאני מצדיקה אותם, אבל אני תוהה אם הם היו תחת השפעה של כפייה או אילוץ. מאוד יכול להיות שהכריחו אותם, או שהם בעצמם חיים בפיצול”. לדעתה, הפיצול הוא מה שמאפשר למעגל הפגיעה לגדול ולגדול כמו כדור שלג. “הפיצול קיים גם בפוגע, גם בנפגע וגם בחברה. אחרת הדבר הזה לא יכול להמשיך להתקיים”.

לסיום, שאלתי אותה איך לדעתה אפשר לגרום להתעללות בסדר גודל כזה להיפסק. “קודם כל, אני חושבת שכתבה כמו זו חשובה מאוד. הסודיות של הזוועות האלו היא מה שמאפשר להן לקרות. דבר שני, חשוב מאוד לדעתי שאנשים לא יסיימו לקרוא את הכתבה הזו ויגידו לעצמם: ‘זה נוראי, אבל זה קורה אי שם רחוק בשכונות חרדיות אז זה לא קשור אליי, אני לעולם לא אפגע במישהו’. הנושא הזה קשור לכולנו כי כולנו פגועים במידה כזו או אחרת, ואם לא נבחן את המקומות הפגועים שלנו אנחנו עלולים להעביר אותם הלאה בשרשרת”.

היא מציינת עוד דבר שזועק לשינוי – היחס של החברה כלפי הנפגעות. “מאוד קשה לספר על פגיעה שחווית מבלי לשלם בביקורת משפילה או בהתעלמות. ביום שהחברה תיתן תוקף לקולן של הנפגעות ותתמוך בהן, דברים כאלה לא יוכלו לקרות עוד. לחברה יש כוח אדיר להתנגד ולעצור תופעות ולהשפיע על המציאות. אנחנו צריכים, כולנו, גם ברמה האישית וגם ברמה הקולקטיבית, לרפא את הפצעים שלנו ולעבור ממקום של עצימת עיניים, הכחשה והאשמה למקום של הכרה, ביסוס אחריות, ריפוי ואהבה”.