חלם בהלם

סטפניה גולובסקי, פולניה בת 83 מחכה לי בקומה רביעית ללא מעלית, בדירת שיכון קטנה. היא גרה בעיר חלם. במשך שעה ארוכה, על כוס תה, היא מספרת, כנראה, איך הוריה הצילו יהודים, ואף מזילה דמעות. תוך כדי המונולוג, אני מאותתת לשני הפולנים שהגיעו איתי, סטניסלב קוץ’ וצזרי נוברגוצקי, שיעצרו אותה, יתרגמו ויאפשרו לי לשאול שאלות. אבל הם שקועים לגמרי בסיפור ואינם שמים לב לקולות המצוקה שלי. אולי זה גם בגלל שהם אינם דוברי אנגלית. 

בעיר חלם שבמזרח פולין, מעוז הכסילים על פי המסורת היהודית, פורסם לפני כמה חודשים קול קורא בו התבקשו תושבי העיירה לספר סיפורי הצלה של יהודים על ידי נוצרים בזמן מלחמת העולם השנייה. נצברו 54 סיפורים על אנשים טובים כאלה, וכעת הם עומדים לצאת לאור בספר. נסעתי שעתיים בעקבות כמה מהם, וכעת אני כאמור בביתה של גולובסקי.

גולובסקי מדברת ובוכה חצי שעה בערך, ואז צזרי פותח את הגוגל טרנסלייטור, ומתרגם את המונולוג הארוך למשפט: “ההורים שלה החביאו יהודים במלחמה”. אני מתעקשת, דרך הטרנסלייטור, על כמה מהפרטים הקטנים. סטניסלב מקליט משפט ארוך יותר, ארוך מדי עבור הטרנסלייטור שלא מצליח לתרגם ומייצר סתם ג’יבריש. צזרי מתקשר לחבר טלפוני דובר אנגלית בסיסית כדי שיתרגם עבורי ואני מבקשת להתחיל מההתחלה ושואלת את סטפניה בת כמה היא. “בת 83 ומאוד פעילה. רוכבת על אופניים והולכת לדוג בנהר פעם בשבוע.” מעודדת מכך שנוצרה תקשורת, אני ממשיכה לדובב את הגברת כדי לבנות איתה אמון שיאפשר חזרה לסיפורים המורכבים של ההיסטוריה. מסתבר שהיא דגה קרפיונים ואז המתורגמן הטלפוני מוסיף שהוא חייב להיכנס לפגישת זום והריאיון תם. 

מאחר שנסעתי 120 ק”מ כדי לשמוע, כך מסתבר, על אישה שאוהבת לדוג דגי קרפיון, אני מעזה לשאול, באמצעות הטרנסלייטור הנאמן, את חבריי הפולנים האם הם שמעו פעם על “חכמי חלם היהודים?”, והם מנענעים בראשיהם לשלילה.

מצויידת במידע החשוב שאספתי עד כה, אני פונה למרכז העיר, לכיכר שבעיבורה של כל עיר פולנית הגונה, נחושה אם לא לשמוע סיפורי שואה, לפחות לחקור את התושבים האם הם יודעים מדוע דווקא לעירם ולאנשיה הדביקו היהודים את מעשיות הטיפשים. 

כיכר העיר מרשימה בארכיטקטורה האירופית קלאסית. מיטב המותגים מלונדון ופאריס כבשו את חלונות הראווה המקיפים את הכיכר. בלב הכיכר מתנוסס סמל העיר: דב לבן חובש כתר. אני יושבת בבית קפה מודרני ואוכלת “פיצה מנהטן” תוך שאני מנסה לשאול את המלצריות אודות חכמי חלם וסמל העיר. 

אף מלצרית לא דוברת אנגלית. דיירת השולחן שלידי, אווה יאנובסקי, 42, יודעת קצת אנגלית ומוכנה לפרש את פשר הסמל של העיר. “זה הדב השחור החי ביערות מסביב לחלם.” אז למה הוא לבן אני מתעקשת? יאנובסקי מסבירה בסבר פנים רציני: “לפי הסיפור, הוא התחבא במערת גיר, התלכלך מהגיר כשיצא מהמערה ונצבע לבן.” והכתר? “זה בגלל המלוכה שהיתה כאן”.

בדקתי; המלוכה בערי פולין הסתיימה בשנת 1791 ומאז הכתרים נשרו כמעט מכל סמלי הערים שהתהדרו בו, כולל מבירת המחוז, לובלין. אבל חלם בחרה להחזיק בכתר ולהניח אותו על ראשו של דב פולני שחור לבן. 

“את מכירה את חכמי חלם היהודיים?” אני מסתקרנת.

היא מושכת בכתפייה.

ברחוב, אני מנסה לדוג עוברים ושבים דוברי אנגלית ולבדוק אם מישהו מהם שמע על המושג “חכמי חלם”. לשווא. לפני המלחמה חצי מאוכלוסיית העיר היתה יהודית, עכשיו אין יהודים בחלם, מלבד אנשי ארגון יוצאי חלם בישראל שבאים לבקר בה. צעירה מקומית מפנה אותי בתנועות ידיים לחנות קוסקטו (רשת חנויות הסיטונות האמריקנית הגדולה בעולם). “שם יושבים חכמי חלם?” אני תוהה, היא אינה מבינה את הבדיחה ונותנת לטרנסלייטור לעשות את העבודה, “החנות נסגרה כבר לפני שנה. העירייה משתמשת במקום כמרכז לפליטים מאוקראינה. בגלל הפליטים, דוברי האנגלית של העיר נמצאים שם”.

בחודש האחרון לבדו, עברו עשרות אלפי פליטים בנקודת הסיוע ברחוב Lwowska 24, אחת מהנקודות הגדולות בפולין. הם עוברים את הגבול הסמוך ומוסעים לכאן באוטובוסים, מרחק של 20 דקות נסיעה, מתארגנים במתחם העצום עד שיפליגו הלאה לתחנות שהם בוחרים. 

שיגארו באן, אדריכל יפני המתמחה בעיצוב פרוייקטים לאנשים שנפגעו מאסונות, הגיע לכאן בתחילת החודש. הוא חילק את המתחם העצום לקוביות אינטימיות מינימליסטיות באמצעות חומרי גלם מתכלים – המחיצות עשויות גלילי קרטון ומושחלות זו בזו. כמה מהן כבר נשברו והודבקו על ידי נייר דבק אפור ונטול זוהר עיצובי. בתוך כל יחידת דיור קטנה כזו ממוקמות 4 מיטות שדה ועליהן כריות איקאה חשופות. וילון לבן עשוי אלבד מעניק את האינטימיות המדומה. 

המתנדבים בשולחנות המודיעין עסוקים בנתינת מידע לפליטים חדשים ואין להם פנאי לדבר איתי. ברחבה קטנה, כמה ילדים משחקים בכדור בד. אך אין ספק שהפליטים בעלי המעמד הגבוהה כאן הם בעלי החיים הצמודים לבעליהם ומקבלים מזון ויחידת דיור נישאת ופרטית לחלוטין. בכל כמה דקות מכריז המגה פון באוקראינית על עזיבת אוטובוסים ליעדי העולם השונים. הנסיעה בחינם. 

מישהי טופחת על כתפי ביד עדינה, “סופ?”, ומצביעה לכיוון המטבחון. אני מבינה שעצם שהותי כאן מעל לחצי שעה מסמנת אותי כפליטה ומחליטה לקבל את ההצעה בתקווה שבמטבח אמצא בקרב המתנדבים חלמאים דוברי אנגלית. 

ואכן. דורותה בידה, בת 38, עונה לי באנגלית. היא מנקה נמרצות את עמדת השוקו לילדי הפליטים. בימים רגילים היא עובדת במוזיאון המקומי המקצה דרך קבע חדר שלם להנצחת יהדות חלם. כרגע, התערוכה מקופלת. בידה מתנדבת יחד עם פולנים נוספים וכן אנשים מטעם ארגון יוצאי חלם בישראל – להפקת אירועים לשימור המורשת היהודית. “יש לנו קרן, אנחנו מדברים כאן הרבה. יש פוליטיקה. האמת? כלום לא השתנה, הכל כמו לפני המלחמה.” היא מחייכת.

שמעת על חכמי חלם? 

“בטח”.

אתם עושים גם אירועים לכבוד חכמי חלם? 

“לא… אנחנו עושים אירוע לרגל 80 שנה לגירוש היהודים מחלם”.

למי היית נותנת את תואר “חכם חלם” 2022?

“לראש הממשלה שלנו מתיאוש מורבייצקי אנחנו במאה ה 21, אנחנו מדינה קתולית שצריכה לעזור לאנשים. אבל הוא לא עוזר לפליטים מבלרוס. לפני 3 ימים מת פליט מבלרוס שקפא בקור בלילה. זה חלם. נכון, הפליטים המוסלמים פחות קרובים אלינו בתרבות מהפליטים האוקראינים. אבל אנחנו צריכים לעזור לכולם”.

אני מבקשת מדורותה להסביר למתנדבות, מורות מקומיות (העומדות מאחורי סיר ענק ובו “מרק העוף של אמא”) את המושג “חכם חלם” ולשאול אותן מי חכם חלם שלהן. דורותה מתחילה באנגלית: “אנחנו, החלמאים, הכי חשובים בתרבות היהודית. אהאהאה….” היא נתקעת, נבוכה: “איך אני אסביר להן?”, מתבלבלת ועוברת להסבר בפולנית”. 

המורות לומדות מהר ועונות בשמחה:

אלה ויזוקינסקה: “הנשיא שלנו מתיאוש”.

אווה ברטיס: “האפיפיור הפולני, יוחנן פאולוס השני”.

כריסטינה שלצקה: “זלנסקי. הוא הגיבור שלנו, הוא שינה את האומה. זה שהאוקראינים בחרו ראש ממשלה יהודי אומר שהם אומה ממש אירופאית. זלנסקי עושה נפלא לעם האוקראיני. הוא הגיבור שלי.”

כל המורות חוזרות אחריה: “טאק, טאק, זלנסקי”. העיניים שלהן זוהרות.

לאור התשובות המפתיעות, מתעורר בי חשד, ואני בודקת עם דורותה: “איך בדיוק הסברת להם את המונח ‘חכם חלם’?”

“שהוא גיבור. שהוא חכם. וזה נכון”, היא קובעת בנחרצות. “גיבור חלם הוא אולי לא באמת חכם, אבל בשביל אנשים אחרים הוא חכם!.”

כריסטינה מוזגת לי מרק עוף של אמא פולניה, ומושיבה אותי לאכול ביחד עם ילדי הפליטים שמעדיפים פיצה. השתיים הן מורות לרוסית ולפולנית. בעידן הקומוניסטי למדו כאן רוסית כשפה זרה ראשונה. לאור השנאה הגדולה לרוסים אני לא מצליחה להבין מדוע הם ממשיכים ללמד רוסית במקום אנגלית. גם המורות לא מצליחות להסביר. “זה לפי מה שמבקשים” מנמקת כריסטינה. 

בדרך חזרה, סמוך לגבול עם בלארוס, בביקורת מסמכים של המשטרה אני שוב נחשדת בפליטות, הפעם בתור פליטה בלרוסית, בגלל הדרכון הישראלי שלי. ההצעה שלי לשלוף את תעודת העיתונאי גורמת לפולנים המסיעים אותי להחוויר. הם מתחננים גם שאגנוז את ההרצאה המצליחה שלי אודות סבא וסבתא שלי שעברו את הגבול הזה בנובמבר 39, ובזכות הרוסים שנתנו להם מקלט בשנות המלחמה, הגעתי עד הלום. 

שוטרים פולנים מלווים אותנו בנסיעה איטית לאורך 20 קילומטר של הכביש המוגדרים “דרך ביטחון”. “זה בטח כמו בעזה”, מנסה להסביר, צזרי, באמצעות הטרנסלייטור, ואני מוותרת על ההזדמנות להסביר לו ולטרנסלייטור כמה זה לא. סטניסלב שולח לי הודעה בוואטסאפ ומבקש את רשותי לפרסם את הביקור שלי בעיתון שלהם. נו, שויין. כתבה על חכמי חלם העכשוויים הרי לא תהיה לי, אז לפחות תהיה לחלמאים כתבה עליי. אני שולחת לו את הפרטים שביקש והוא מוסיף: “כל העולם חלם” ומקשט בסמיילי עם קריצה. 

ימי חלם

חכמי חלם, ביטוי שנוצר בפולקלור היהודי בספרות ההשכלה במזרח אירופה, ולפיו הפכה בזמנו העיר חלם שבפולין למושא של בדיחות בתור עיר של טיפשים. יהודים גרו בחלם מאות שנים, והכינויים חכמי חֶלֶם או חֶלְמָאִים מרמזים לאנשים שמעשיהם אוויליים עד כדי אבסורדיים. על מה וחלמה זכתה העיר חלם לכבוד המפוקפק? אחת ההערכות גורסת שהמיתוג של חלם כעיר הטיפשים נעשה על ידי חלמאים משכילים מהעת ההיא, שלא אהבו את מבצר היהדות הדתית הנאמנה בעיר. הם שמו להם למטרה להפוך את הנאמנים לדבר ה’ שגדשו את עירם ללעג ולקלס. סברה אחרת מעלה את האפשרות כי הסיבה נעוצה במילה הפולנית “חולם”, שפירושה “טיפש” ומצד שני ייתכן שדווקא מקור הביטוי “חולם” בפולנית בא בכלל משמה של העיר. גרסה אחרת היא כי יהודי חלם נודעו בתמימותם הרבה, תמימות קיצונית עשויה להגיע לטיפשות, וכך נוצר המונח. 

נהוג להשתמש במושג “מעשה חלם” או “חלמאוּת” כביטוי למעשי איוולת משוללי יסוד והיגיון, לדוגמה, בזבוז כספי ציבור על ידי הרשויות, כשזה נעשה בניגוד לכל היגיון – סלילת כביש ארוך שמוביל לשום מקום, בניית תחנת רכבת באמצע שום מקום, הקמת גשר מעל שדה ריק שאף אחד לא עובר בו, משלוח דואר חוזר לכתובת שאינה קיימת, וכדומה.

חלם ההיסטורית היתה עיר ובה קהילה יהודית גדולה, עיר נפה במחוז לובלין בפולין. זו היתה עיר שוקקת תרבות עברית ויידיש, חינוך יהודי ופעילות קהילתית, מפלגתית תרבותית ודתית עשירה – זאת בניגוד לביטוי הפולקלור “חכמי חלם” המתאר תימהונים, טיפשים ומבולבלים.

במלחמת העולם השנייה כבשו הגרמנים את חלם ורצחו כמעט את כל יהודיה. בתוך פחות מארבע שנים נותרו מ-15,000 יהודי העיר עשרות בודדות. רק מאות הצליחו לברוח עם הצבא האדום כשזה נסוג עם יישום הסכם ריבנטרופ־מולוטוב לחלוקת פולין בין גרמניה וברית המועצות. 

כיום, ככל הידוע, אין יהודים בחלם.