חומר החיטוי הטוב ביותר הוא אור השמש

כדי לכתוב את המאמר הזה נאלצתי לדמיין את עצמי כפוליטיקאי, ודי היה בכך כדי להפיח בבשרי צמרמורת מרירה. באופן כללי, אינני שייך לאלה המאשימים את נבחרי הציבור בכל חוליי החברה, וסהדי במרומים שמעולם לא חשבתי שיש לשפוט את כולם לרעה. אני מאמין, ואפילו יודע אל נכון, שיש ביניהם לא מעטים שכוונותיהם טובות ופעילותם כנה, בוודאי בשלב הבתולי של הקריירה שלהם. אך את אותו דבר ניתן הרי לטעון גם לגבי אנשים המשתייכים למערכות מושחתות אחרות, כמו הכנסייה הקתולית (ואפילו המאפיה), שבמסגרתן יימצאו כאלה שפעילותם מבורכת ואפילו ראויה לשבח. אולם למן הרגע שמתגלה טבעו של המועדון אליו הם שייכים ונחשפת תכליתו המעשית עלי אדמות, הרי שאי אפשר יותר להפריד בין האדם היחיד לבין המנגנון שעמו הוא מזוהה ושממנו הוא מתפרנס ביד נדיבה. 

לבי מתכווץ כשאני מעלה בדעתי את כל הפוליטיקאים המבטיחים שהכזיבו אותי, החל מעמיר פרץ ועד ברני סנדרס. הראשון, שגילם בעיניי את המיזוג המושלם בין מנהיג פועלים מזרחי ואיש שלום אמיתי, הפך מיד עם כניסתו לממשלה למצביא נלהב של עוד מלחמת שווא מדממת. השני, סוציאליסט רדיקל שהצליח להרעיד את הקרקע תחת רגליה של האליטה האמריקאית, הפך בשנים האחרונות לדמוקרט סטנדרטי חובב סגרים וחובת חיסונים, וכיום הוא אף דוחף בגלוי לעימות ישיר עם רוסיה. אולם בסופו של דבר היה מפח הנפש שהסבו לי השניים, ועוד אחרים כמותם, ברכה במסווה, שכן הוא סייע לי להתפכח מאשליית “השינוי מבפנים” ולהגיע להכרה שהמפלצת המשועבדת שנקראת מדינה לעולם לא תכפיף את עצמה מרצונה להכרעתו של “משפט העם”. 

וויליאם בלום, העיתונאי וההיסטוריון המנוח שנחשב לאחד המבקרים החדים של מדיניות החוץ האמריקאית (“האימפריה שגורמת לכל כך הרבה סבל בעולם”), כתב פעם שאם הוא היה נבחר לנשיאות ארה”ב, הוא היה הופך על פניה את מדיניות ארצו כבר בימים הראשונים של כהונתו. “הייתי מתנצל באופן פומבי על כל האלמנות והיתומים, על השדודים והמעונים,” כתב בלום. “הייתי מכריז על קיצן של כל ההתערבויות והפלישות. הייתי מקצץ יותר מתשעים אחוז מתקציב הביטחון, ומשתמש בכסף לפצות את הקורבנות ולתקן את הנזקים העצומים שגרמנו. זה מה שהייתי עושה בשלושת הימים הראשונים. ביום הרביעי,” הוא סיכם, “היו מתנקשים בחיי.”

גם בהנחה שהסייפא של בלום הוא לא יותר מהפרזה מבדחת, הוא עדיין משקף יותר משמץ מן המציאות העצובה. משמעות הדבר היא שהממסד ישתמש בכל אמצעי העומד לרשותו כדי לדכא זרמים ומאוויים המאיימים על מעמדו, ולצורך זה הוא גם ידע לאלף את הנבחרים הארעיים הנישאים לעמדות השפעה על גבי גלים אלקטורליים. ואולי זהו שיעור הביכורים שעובר כל פוליטיקאי שמהין לחשוב שהציבור הפקיד בידיו את הסמכות להכניס שינויים מהותיים בתוכנת ההפעלה של המדינה. ייתכן שאז הוא חווה לראשונה את עוצמת הרסנים שהאוליגרכיה קושרת סביב צוואר החברה. לרוב, די במציאות השוחקת והמלחיצה הזו כדי להכניע את הרוח הנושבת בו ולגרום לו לאמץ את צו המערכת ואת דרישותיה. או אז הוא הופך במהרה לאחת מאותן הולוגרמות אולפנים נדושות, שמכסות על חולשתן בלהג ריקני ומתפארות בשינויים קוסמטיים וסימבוליים כאילו היו הישגים כבירים. 

הרוח הקודרת והאלימה שנושבת עתה מהזירה הפוליטית היא רק המחשה נוספת, אם כי מקברית ודוחה כשלעצמה, של הזרם האוטוריטרי שהולך ומשתלט על ישראל בפרט ועל “העולם הדמוקרטי” בכלל. רבים מאיתנו זיהו את התופעה זה מכבר, בוודאי מאז תחילת “המגיפה” ופרוץ המאבק למיגור הדמוקרטיה, והבינו שהקשר בין האינטרס הציבורי לבין מדיניות הרשויות הוא מקרי לחלוטין, ושיחסי החברה והמשטר הם חולניים ותלותיים. 

מאידך, כבר אירע בעבר שנחשולים עממיים הטילו אימה על השכבה השלטת והצליחו לכפות עליה רפורמות פרוגרסיביות משמעותיות. כתלמידים של ההיסטוריה, אל לנו להמעיט בערכן של התארגנויות אפקטיביות ונחושות שבזכותן השיגו רבים מהשכירים רמת חיים מכובדת, ומיעוטים מדוכאים זכו לאמנסיפציה, ונשים פרצו את גדרות הפטריארכיה ושינו לנצח את פני האנושות. לא רק זאת, אלא שרוב זכויות האדם, שלידתן מיוחסת בטעות לטוב ליבם של שליטים נאורים, הן תוצאה של מאבקים אזרחיים הירואיים שגבו לעתים מחירים מחרידים. די בהצצה חטופה בגורלם המר של פועלי המכרות בפנסילבניה של תחילת המאה העשרים, כדי להבין את רמת ההקרבה שנדרשה על מנת להשיג את תנאי החיים שכיום נראים לנו מובנים מאליהם.

ולענייננו; מאחר שנפל בגורלי להיות חבר בממשלה האלטרנטיבית שהקים עיתון בראשית, ומאחר שממשלה זו לפי הבנתי קיבלה מנדט ציבורי נרחב לקבוע מדיניות פרגמטית ורדיקלית כאחד, רשימת השינויים שאני מתכוון לחולל ארוכה יותר מרשימת תופעות הלוואי של השיקוי הפייזרי. הצעד הראשון שלי יהיה בוודאי קיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון – אותו עגל קדוש שחולב כעשרים אחוז ממשאביה של המדינה ושעלותו השנתית היא כ-60 מיליארד שקל. מטבע הדברים, פירוק מנגנון הכיבוש והאפרטהייד יוצב בראש סדר העדיפויות של הממשלה שלנו, ולכך יתלווה צמצום דרסטי בהיקף תעשיית הנשק, המספקת את מיטב אמצעי הלוחמה לגרועים שבמשטרים. 

כשר ההיסטוריה, ככל שזה תלוי בי, הממשלה תפתח את הסכמי הגז ותעשה כל שביכולתה כדי להשיב למשק הישראלי את אוצרותיו השדודים, שדי היה בהם כדי לכלכל את הציבור ואת צרכיו האלמנטריים למשך דורות רבים. 

המדיניות הכלכלית כולה תעבור רוויזיה מעמיקה שתוביל לחלוקה הוגנת של התוצר באמצעות מיסוי פרוגרסיבי, השקעות ציבוריות נרחבות ונסיגה מהסכמי הסחר המשעבדים שהפכו את ישראל לגן עדן של מיליארדרים. 

משרד הבריאות ייאלץ לעבור שידוד מערכות יסודי במטרה לשחרר אותו מאחיזתם החולנית של ארגונים בינלאומיים ומאזיקי האינטרסים של חברות הפארמה. 

משרד המשפטים יעבור רפורמה מרחיקת לכת שתבטל חוקים ותקנות אוטוריטריים, כגון חיפושים ללא עילה ומעצרים מנהליים, ובו בזמן היא תעגן את חירות האדם וזכויותיו כמוקד החוקתי של המדינה. זוהי רשימת צעדים ראשונית וחלקית בלבד שכל ממשלה אלטרנטיבית אמיתית חייבת לנקוט. 

במסגרת התהליך שבו אני יוצק תוכן למשרד המקורי והחדשני שלי, אייצר תוכנית כללית מקיפה שתכליתה לגאול את אוצרות האינפורמציה מזרועות המשטר ולהשיבם לבעליהם החוקיים והמוסריים – הלא הוא הציבור. תואר המשרה אינו מהותי, אם כי הכינוי “שר ההיסטוריה” די מוצא חן בעיניי, על אף הטון המגלומני הטמון בו. זוהי משימה חשובה מאין כמותה, והאמת היא שאשמח למלא אותה תמורת שכר סמלי בלבד, בתוספת של לשכה צנועה וכוסית שבועית של יין משובח. ובחזרה לענין השליטה על המידע: מדובר בלא פחות ממחלה כרונית שמזהמת את הגוף הדמוקרטי ודורשת טיפול כירורגי אוהב ונחוש. כמות המידע שהמדינה מסתירה מאזרחיה הוא בלתי נתפס, הרבה מעבר למימדיה של האיצטלה הבלויה המכונה “שיקולי ביטחון”. לעתים מצדיקה המדינה את החיסיון בצורך להגן על “אינטרסים חיוניים”, בלי לפרט מהם אותם אינטרסים ועל בסיס מה הם נקבעו. למשל, מה הם “האינטרסים המיוחדים” שגרמו לישראל לתמוך ישירות בשאה הפרסי, בנורייגה ובאידי אמין, ובשורה ארוכה של דיקטטורים מהזן הנחות ביותר. לעתים טוענות הרשויות שחשיפת האמת עלולה “לפגוע ביחסי החוץ של המדינה” – כאילו די בתירוץ הזה כדי לגבור על זכות הציבור לדעת. וחוץ מזה, אם די במידע מסויים כדי לערער את היחסים עם מדינה מסויימת, האם אין זו דווקא סיבה טובה לחשוף אותו?

למרבה הצער, הן החקיקה והן בתי המשפט מפקידים את המונופול על המידע לאליטה פקידותית הפועלת מאחורי פרגוד כבד של חשאיות ושהחלטותיה יוצרות לפעמים דיסוננסים מגוחכים. כך, לדוגמה, חלק ניכר ממסמכי מלחמת העצמאות עדיין מסווגים אפילו לאחר יותר משבעים שנה מאז שהסתיימה. הדעת נותנת שלא יכולה להיות הצדקה רציונלית למדיניות הזו, אלא אם כן יש צורך להגן על סוכני ש”י המושתלים בשורות צבאו של קאוקג’י, או לוודא שתכניות הכיבוש של אום רשרש לא ייפלו בידי האויב. אך ההיגיון הבריא והאינטרס הדמוקרטי הם כאין וכאפס לעומת שיקולים מערכתיים שאת טבעם ואת נימוקיהם לעולם לא נדע. אדרבא, בשנים האחרונות היו אמורים להשתחרר מסמכים רבים מתקופת ראשית המדינה, אבל הממשלה האריכה את תוקף הסודיות שלהם בשני עשורים נוספים. 

“הסודות הביטחוניים”, שיכולים למלא עד אפס מקום כמה וכמה ספריות עירוניות, יוצרים מרחב אפל והרמטי שבתוכו יכולה המדינה לעולל כמעט ככל העולה על רוחה ובה בעת לחמוק מדין וחשבון ציבורי. וההסתרה השיטתית של מידע חיוני אינה ייחודית לתחום הצבאי והמודיעיני. למעשה, זוהי פרקטיקה די שגרתית במסדרונות השלטון. חלק עצום ממערך העבודה הממשלתי ותהליך קבלת ההחלטות מושתת על סודיות, ולעתים סודיות מוחלטת. חוק יסוד: הממשלה קובע שכל דיוני הרשות המבצעת ושל ועדותיה הם חסויים כל עוד הם עוסקים בנושאי ביטחון, יחסי חוץ או “סוג עניינים אחר שהממשלה ראתה את סודיותו כחיונית.” זהו הסעיף שעליו התבסס החיסיון שהוטל על דיוני הקורונה בימים הקריטים שבהם עוצבה מדיניות הסגרים והבדיקות, ודי היה בו כדי להעניק לבג”צ עילה לדחיית העתירות לחשיפת הפרוטוקולים.

בידי המדינה, אם כן, יש את הכלים הנדרשים להסוות את פעילותה מעיני הציבור (ולעתים קרובות גם מעיני נבחריו החוקיים), ונדמה שככל שהנושא רגיש וחשוב יותר כך הולך ומתעבה מעטה החשאיות. תחת האיצטלה הזו יכלה ועדת קדמי, שחקרה את פרשת ילדי תימן, להטיל חיסיון על עדויות וראיות קריטיות – כגון עדותה של הממונה על מרשם האוכלוסין בשנות החמישים. כך רשאית ועדת השרים לענייני חקיקה, שהיא הרשות המחוקקת האמיתית של ישראל, להסתיר לא רק את תמלילי דיוניה אלא גם את האופן שבו חבריה מצביעים. כך יכול היה משרד הכלכלה להרשות לעצמו לנהל בסודיות מוחלטת את המשא ומתן להצטרפות ישראל להסכם TISA, שנועד להפריט את השירותים הציבוריים לטובת תאגידי-על בינלאומיים. כך ממהרים בתי המשפט להטיל צווי איסור פרסום אבסורדיים, גם כשאין להם כל הצדקה ממשית ואף עומדים בניגוד משווע לאינטרס הציבורי.

ישראל, כמובן, אינה ייחודית בזה. לכל מדינה מודרנית, דמוקרטית ככל שתהא, ישנם שירותים חשאיים ומנגנונים לסיווג מסמכים, ואף מדינה אינה מהססת לנצל את הפריווילגיה הזו לרעה בעת הצורך. הסופר האמריקאי תיאודור רוסקו, במהלך מחקר מקדים על רומן שכתב על אברהם לינקולן, נדהם לגלות שחלק לא מבוטל ממסמכי מלחמת האזרחים בארה”ב היו סודיים יותר ממאה שנים לאחר סיומה. יתכן שגם הוא תהה אם הדבר נעשה כדי להגן על חייהם של מרגלים צפוניים בשורות צבא הקונפדרציה. 

אבל ישראל אכן יוצאת דופן בקרב מדינות המערב, לא רק בנפח העצום של החומר המסווג, אלא גם בקיומה של צנזורה צבאית חזקה שבסמכותה למחוק, על פי שיקוליה הבלעדיים, כל פיסת מידע מכל פלטפורמה הפועלת בתחום המדינה, ובכללן שידורי טלוויזיה ורדיו, אתרי אינטרנט, עיתונים וספרים. מדובר ביחידה באגף המודיעין של הצבא שפועלת מכוח התקנות לשעת חירום מתקופת המנדט הבריטי, וברשותה “כוח מטורף,” כדברי הצנזורית הצבאית לשעבר סימה וואקנין-גיל. לעתים מזומנות קורה שאינפורמציה שנדונה בהרחבה בעיתונות הבינלאומית, ושכל גולש אקראי יכול להגיע אליה בלחיצת עכבר, נאסרת לפרסום בארץ אפילו תחת האליבי השחוק המכונה “לפי מקורות זרים”. כך מתנהל לו משחק נצחי של עיוורון מלאכותי שתכליתו אינה “לשמור על הביטחון”, אלא להותיר את הציבור בבורותו המנומנמת ולאפשר לרשויות דרך מילוט מכל אחריות מהותית. 

גם כאשר השלטון מואיל בטובו לשחרר חומר מסווג, לאחר שהעלה עובש במחסניו, הרי שהוא לעתים קרובות חלקי בלבד, ופרטים ניכרים ממנו מושחרים. לא פעם טוענים נציגי המדינה שמסמכים חשובים הלכו לאיבוד במבוכי הביורוקרטיה, נגרסו בטעות או אפילו נהרסו כתוצאה משיטפון (כמו במקרה של ניסוי המלריה בחיילי צה”ל). מכך יוצא שאפילו פעולת החשיפה עצמה, בהיותה כה מוגבלת ומדודה, נועדה לשרת את תכלית ההסתרה וההטעיה ולא את זכותם הטבעית של האזרחים. זהו נדבך נוסף בביזוי השיטתי של העקרונות הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה, שאין לה כל קיום ללא דיון פתוח המבוסס על מידע זמין ואמין.

הסודיות המופרזת והאובססיבית הזו איננה אקראית ותמימה. זוהי מדיניות מחושבת, ומטרתה אינה לשמור על הציבור מפני אויבי המדינה, אלא להגן על השלטון, ועל הקבוצה הפריווילגית המצומצמת שהוא מייצג, מפני האזרחים. המשטר מפחד הרבה יותר ממשפטו הזועם של המון שהתפכח מאשר מהיקף ידיעותיו של קצין המודיעין של האויב (היו סמוכים ובטוחים שהקמ”ן האיראני הממוצע יודע יותר על סודותיה של המדינה מאשר צרכן התקשורת השכיח בישראל). הסיבה לכך פשוטה: המסמכים והעדויות שמכילים הגנזכים הם אבני הבניה של הנרטיב ההיסטורי, ומי שמכתיב את ההיסטוריה הוא זה ששולט בתודעת ההווה. וזו, על רגל אחת, התורה כולה.

בסמוך למינוי שקיבלתי, נשלחו אליי מסמכים ובהם פירוט תוקף סמכויותיי המיוחדות הנובעות משילוב של מנדט ציבורי וכוח משפטי. שמחתי לגלות שמאחוריי יעמוד כוח אדם נרחב, מיומן ומסור שמשימתו הראשונית תהיה לפתוח את כל הסתימות המיותרות בתוך קרביה של הצנרת הביורוקרטית. הצנזורה הצבאית תבוטל לאלתר. ייקבעו קריטריונים חדשים לסיווג מידע בטחוני, וכל פעולה שכזו תהיה מוגבלת ונקודתית ותעמוד לפיקוח תקופתי מחמיר. מיותר לציין שכל מסמך אזרחי בתחום הכלכלה, הבריאות, התחבורה וכו’ יהיה חופשי ממגבלות ופתוח לעיון הציבור.

בניגוד לתפיסה הרווחת, חופש המידע וחופש הביטוי אינם מהווים איום על החברה ועל הפרט, אלא על מוסדותיה השליטים. ראוי לשוב ולהיזכר בכלל הפשוט הזה, במיוחד בתקופה שבה עקרונות דמוקרטיים בסיסיים נשחקים עד דק. למרבה הצער והאירוניה, הולך ומתגבש בימינו זן חדש של ליברליזם אוטוריטרי שמזהה את חירויות הפרט עם אידיאולוגיה ימנית ומעודד את המדינה ואת התאגידים להחמיר את אמצעי הצנזורה וההשתקה. האימרה הקלאסית “אני מתעב את עמדותיך אך איהרג למען זכותך לומר אותן”, אינה חלה יותר על מי שנהנים מפירותיו של הסדר החברתי הקיים ורואים בקבוצות מודרות מטרד שיש להדיח מהבמה הציבורית. מי ייתן שנצליח לחולל רנסנס דמוקרטי אותנטי שישיב לאוטונומיה של האדם את יוקרתה האבודה. אני סמוך ובטוח שאז נצליח גם להתיר את כבלי ההיסטוריה ולשחררה, לפחות באופן חלקי, מצינוקי הארכיונים ומשלשלאות הצנזורים.