חומר החיטוי הטוב ביותר הוא אור השמש

כדי לכתוב את המאמר הזה נאלצתי לדמיין את עצמי כפוליטיקאי, ודי היה בכך כדי להפיח בבשרי צמרמורת מרירה. באופן כללי, אינני שייך לאלה המאשימים את נבחרי הציבור בכל חוליי החברה, וסהדי במרומים שמעולם לא חשבתי שיש לשפוט את כולם לרעה. אני מאמין, ואפילו יודע אל נכון, שיש ביניהם לא מעטים שכוונותיהם טובות ופעילותם כנה, בוודאי בשלב הבתולי של הקריירה שלהם. אך את אותו דבר ניתן הרי לטעון גם לגבי אנשים המשתייכים למערכות מושחתות אחרות, כמו הכנסייה הקתולית (ואפילו המאפיה), שבמסגרתן יימצאו כאלה שפעילותם מבורכת ואפילו ראויה לשבח. אולם למן הרגע שמתגלה טבעו של המועדון אליו הם שייכים ונחשפת תכליתו המעשית עלי אדמות, הרי שאי אפשר יותר להפריד בין האדם היחיד לבין המנגנון שעמו הוא מזוהה ושממנו הוא מתפרנס ביד נדיבה. 

לבי מתכווץ כשאני מעלה בדעתי את כל הפוליטיקאים המבטיחים שהכזיבו אותי, החל מעמיר פרץ ועד ברני סנדרס. הראשון, שגילם בעיניי את המיזוג המושלם בין מנהיג פועלים מזרחי ואיש שלום אמיתי, הפך מיד עם כניסתו לממשלה למצביא נלהב של עוד מלחמת שווא מדממת. השני, סוציאליסט רדיקל שהצליח להרעיד את הקרקע תחת רגליה של האליטה האמריקאית, הפך בשנים האחרונות לדמוקרט סטנדרטי חובב סגרים וחובת חיסונים, וכיום הוא אף דוחף בגלוי לעימות ישיר עם רוסיה. אולם בסופו של דבר היה מפח הנפש שהסבו לי השניים, ועוד אחרים כמותם, ברכה במסווה, שכן הוא סייע לי להתפכח מאשליית “השינוי מבפנים” ולהגיע להכרה שהמפלצת המשועבדת שנקראת מדינה לעולם לא תכפיף את עצמה מרצונה להכרעתו של “משפט העם”. 

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית