זה אוטו? זה בית? לא: זאת שלווה

קשה לשים את האצבע על מה בדיוק גרם לי לעשות טרנספורמציה לתצורת צב, בחלל מחייה בן 4X2 מטר. כנראה שילוב של חיפוש עצמי, חנק מתמשך משהייה בין קירות ורצון עז להתנתק מהמטריקס, כשהבנתי ש”המטריקס” הוא יותר סרט דוקומנטרי ממטאפורה.

ברור לי שצורת החיים הזאת לא מתאימה לכל אחד, אבל בתום שנה וחצי של נדודים החלטתי להיות יומרני, לקחת על עצמי לרגע את התפקיד של משה רבנו ולהגיד לכם – יאללה חבר’ה, צאו ממצרים! ממש סבבה כאן בחוץ. ואם הקריאה המאוד אסרטיבית שלי לא שכנעה אתכם, הכנתי לכם רשימה של עשר סיבות לצאת מן הקירות ולהתחיל להתגלגל:

1. בגלל המדע

זאת עובדה מדעית ידועה שהטבע מרפא, אבל קשה להבין כמה האמירה הזאת נכונה עד שאתה חווה את זה על בשרך. מאז שיצאתי לדרך, למעט אולי ארבע או חמש פעמים שכאב לי הראש (כי בכל זאת, רוב העבודה שלי היא מול מסך, והמוח לפעמים דורש הפסקה), לא הייתי חולה אפילו פעם אחת. אם יצא לך להעביר שבוע בזולה על חוף הים או שישנת באוהל בטרק בטיול הגדול, אולי יש לך מושג על מה אני מדבר. השעון הביולוגי מסתנכרן מחדש עם הסביבה – כשחשוך הולכים לישון, כשהשמש עולה – קמים; הצרצרים והציפורים מחליפים ביניהם סאונד-טרק קוסמי שאפשר להתמוסס לתוכו בכל רגע, במדיטציה שמשכיחה כל מחשבה מכווצת או מטרידה. הגוף מתרגל ומסתגל הרבה יותר טוב לחום ולקור, כך שגם את הימים שנחשבים עבור מרבית האנשים כבלתי נסבלים אני חווה כרגילים לגמרי לעונה.

לפעמים שואלים אותי, “תגיד, אתה לא מתגעגע לבית, לקרקע יציבה?” – והאמת, גם לי ניקרה המחשבה הזאת בראש לתקופה, עד שלפני משהו כמו חצי שנה התאפשר לי לבדוק בפועל אם מתאים לי לחזור לבית נורמטיבי. קיבלתי הצעה שלא יכולתי לסרב לה – לשמור לשלושה שבועות על בית בבנימינה שהוא סוג של גן עדן. היה שם כל מה שאפשר לחלום עליו – בית ענק מעוצב בחן ברהיטי עץ משובחים מעשה ידי אומן, מטבח מאובזר בכל טוב, גינה מפוארת מלאה צמחים נדירים מכל העולם, נחל קטן שזורם לבריכת דגים יפהפייה ואפילו ג’קוזי שרק מחכה שאיכנס אליו. לכאורה הכל היה מושלם, ובכל זאת אחרי שבוע כבר התחננתי שיחזרו וייקחו ממני את העול הזה. הבנתי שאין מצב שאני חוזר לקירות. הרגשתי עייף ונבול וחסר כל שמץ של אנרגיה ויצירתיות. כשסוף סוף בעלי הבית חזרו התגלגלתי מייד לצפון הרחוק, לפינה שמשקיפה על החרמון, ובדיוק כמו שחשבתי – מייד הרגשתי כמו חדש.

2. גם כשנתקעים, לא תקועים

את האוטו-בית שלי (קוראים לה שלווה, למקרה שתהיתן) קניתי כשהיתה כבר די זקנה. היא נולדה בצרפת בשנת 2004, וכבר הספיקה להתגלגל מרחק שמספיק כדי להקיף את כדור הארץ עשר וחצי פעמים (או אם הוא שטוח, לנסוע מקצה לקצה ובחזרה עשרים פעם 🙂). ככה שמראש ידעתי שאני כנראה הולך להיתקע איתה פה ושם. לפעמים זה היה באשמתי, כמו בפעם ההיא שהתרגשתי כל כך שפתחו את מחסום הגובה בכניסה לשמורה של חוף גדור, ששכחתי שעדיין לא הפכו את החולות לאספלט, נכנסתי פנימה עמוק מדי ושקעתי. אבל, בדרך כלל, זו היתה פשוט הזיקנה שלה והעובדה שהיא צרפתייה קפריזית. פעם זה היה אינג’קטור, פעם הקולר שמן או הגיר, ואפילו את המנוע שלה כבר זכיתי להחליף. בהתחלה בכל פעם שנתקעתי הייתי מתבאס על העולם ועל הרכב הגרוע שקניתי. אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שבכל פעם שאני נתקע עומדת בפניי הרפתקה לא ידועה. וגם, זה הרבה פחות נורא להיתקע כשאתה בבית שלך, פשוט עוברים אחורה לחלל המגורים, פותחים דלתות וחלונות, מנשנשים משהו קטן ונחים בסבבה תוך כדי שחושבים בנחת איך יוצאים מן הבוץ הפיגורטיבי, קצת כמו חדר בריחה. איכשהו, למרות מספר לא קטן של פעמים שנתקעתי, החוק הקוסמי של “בסוף הכל מסתדר” חל בינתיים על מאה אחוז מן הפעמים. טפו טפו טפו. ובנימה אופטימית זו אבקש מכם לא לפתוח עין רעה.

3. לס איז מור

אחת החוויות שאני הכי אוהב בכל הסיפור הזה של לחיות בשלווה, היא המינימליזם שצורת החיים הזאת מחייבת אותך אליה. אין לי כמעט שום דבר שאני לא צריך, ועם זאת, יש לי כל מה שאני צריך. הכל מדוד – שלוש כוסות, ארבע צלחות, חמש כפות, סכין חדה, סכין למריחה, מחבת, סיר, מקינטה לקפה של הבוקר, שייקר בשביל שייק המנגו בקיץ. בכל זמן נתון יש לא יותר מ-15 חולצות ו-10 מכנסיים שמתחלפים לפי עונות השנה. יש ערסל, מחצלת ושולחן חוץ קטן ומתקפל שנכנס בדיוק בספייס שמתחת למיטה. יש מקרר קטנצ’יק שאיכשהו תמיד יש בו מקום לכל מה שצריך – קצת כמו אוהל הקסמים ההוא בהארי פוטר. ונוסף לזה, כשנשארים באמת רק עם הדברים שמשתמשים בהם ונפטרים מכל הג’אנק שאנחנו גוררים איתנו כל החיים מדירה לדירה, מרגישים הרבה יותר קלים ונינוחים.

4. סוף לעבדות המודרנית

תחשבו על זה – ככל שהבית גדול יותר, ככה אנחנו יותר עבדים שלו. לשטוף ערימות של כלים, לנקות אבק, לטאטא, להוריד את קורי העכביש מהתקרה, לעשות ספונג’ה, להשקות את הגינה. מתי נשאר זמן באמת לחיות בין כל המשימות האלה? אף פעם! אז נכון שחלל קטן אכן מתבלגן מהר יותר, אבל בסוף, תוך חצי שעה הבית שלי מדוגם ומצוחצח. ואם אני עצלן במיוחד אני פשוט לוקח את הבית לשטיפת רכבים ושומר על מבט רציני כשהעובדים שם מסתכלים בתדהמה על הבפנים של הרכב. אהה… ועוד פלוס שעלה לי ברגע האחרון, שיכול לשכנע נסיכות עדינות מכל המגדרים – אין ג’וקים, כי הבית מוגבה מעל האדמה 😊

5. נדל”ן על גלגלים

אחת השאלות שחוזרות על עצמן כשאנשים פוגשים אותי לאורך הדרך היא, “תגיד, אתה באמת מצליח לחסוך ככה?” והתשובה היא באופן חד-משמעי כן ולא. נתחיל מהלא – יש הרבה הוצאות: הדלק של רכב גדול יקר יותר, ובלי יותר מדי הסתובבויות אני בכיף יכול למצוא את עצמי מוציא 1500 ש”ח בחודש רק על דלק; תוסיפו לזה מצרכים ואוכל בחוץ (אין תנור, אז מותר להתפנק על פיצות ובתי קפה מפעם לפעם, זה מתקזז) וכבר הגענו ל-3500 ש”ח; ועכשיו, יש גם את ההלוואה שפרסתי לתשלומים כדי לרכוש את הרכב – עוד 1500 בחודש; תיקונים ועניינים אחרים, והנה הגענו להוצאה חודשית ממוצעת של פלוני שגר בדירה שכורה בפרדס חנה. אממה, להבדיל מהפלוני בדירה השכורה, כשאסיים לשלם את ההלוואה יהיה לי נכס ביד. נכס, שממש כמו דירה, אני יכול למכור ולהחזיר את הסכום ששילמתי בעבורו לכיס שלי, ככה שזה לא באמת עלה לי. ויותר מזה – בגלל הביקוש העולה (שכמובן יתפוצץ אחרי פרסום הכתבה הזאת, ספציפית לרכב מסוג שלווה), המחירים של רכבי הבית גם כן עולים. אז כן, זה כדאי וחוסך ושווה.

6. חופשי זה לגמרי נייד

הסעיף הזה אולי האהוב עליי ביותר. אין דרך לתאר את תחושת החירות שמגיעה עם היכולת לבחור בכל רגע נתון איפה הבית שלך ימוקם. זה יכול להיות בירדן, במרחק שמאפשר קפיצת טרזן דוך מהמיטה לנהר. זה יכול להיות בכינרת, בפינה הסודית שלעולם לא אגלה לכם, שהיא מעין שארית של גן העדן, ואולי זה קשור לעובדה שזה בדיוק איפה שישו כנראה הלך על המים, ואולי לא. זה יכול להיות בתצפית של 180 מעלות על הים, בדיוק על ראש גבעה, כדי שתוכלו ליהנות בו זמנית מהנוף התכלכל והקסום, מהבריזה של הים וגם מהקרירות של הגובה – או בעוד עשרות פינות פלאיות אחרות שמצאתי בשיטוטיי לאורכה ולרוחבה של הארץ. נכון, יש כאן כוכבית שאומרת שבאסה שהמרחב מצומצם לגבולות ארץ ישראל, אפילו לא השלמה, אבל בסדר – אנחנו עובדים על זה שעות נוספות ועוד כמה שנים, בעזרת אללה, גם הגבולות האלה יקרסו ונצא יחד לטיול קרוואנים חובק עולם.

7. הצגות ללא תשלום

בזמן שבתל אביב תוכלו ללכת ל”הבימה” ולשלם מאות שקלים על הצגה, תוך שאתם מצטופפים בין עדר אנשים ונדרשים לחכך את התחת שלכם בברכיים שלהם כשאתם מפלסים את הדרך הארוכה לכיסא הצר שלכם, בטיול בקרוואן אתם לא רק נהנים מן התענוג של הצגות בחינם, אלא גם מהצגות פרטיות, רק לעיניכם. ומה שהופך את כל החוויה אפילו עוד יותר מושלמת זה שהשחקנים בהצגה שלי לגמרי אינם מודעים לזה שהם שחקנים בהצגה – עובדה שמשפרת את יכולות המשחק שלהם פלאים. קחו נגיד את ירין (שם בדוי). את ירין הכרתי בחוף 50, חוף נעים ויפהפה בצד הדרומי של חדרה. גם ירין חי בקרוואן, רק שהסיבה שהוא עושה זאת היא שהחיים הובילו אותו לחובות של בערך שני מיליון שקלים. העובדה שכבר אין לו מה להפסיד כלכלית די שיחררה אותו מכל הכבלים האחרים – לא כל כך אכפת לו מפקחים כי מה כבר הם יעשו? יתנו לו דוח? פחח… הצחקתם אותו. הוא עובד רק כשהוא צריך מזומן למשהו ספציפי, ובשאר הזמן הוא די מחפש אנשים לשבת איתם לקפה ולספר להם סיפורים שנשמעים כאילו נלקחו מסרטים. פעם אחת הוא סיפר לי איך הוא הוריד את האוויר בגלגלים והצליח להיכנס ממש עד לחוף עם הקרוואן שלו. או איך הוא קיבל את הקרוואן ממישהי מבוגרת תמורת זה שעזר לה לתקן את האוטו, או על הפעם ההיא שכמעט דקר חבר שלו במהלך ריב, ושלח אותו לבית חולים. כל מיני סיפורים כאלה, שלא בטוח מה בהם אמיתי ומה לא, אבל זה בסדר כי אני גם לא לגמרי בטוח שהוא בכלל אמיתי, אבל מה שבטוח – אף פעם לא משעמם.

8. מרחק בטוח מהחיה המסוכנת בעולם

נגיד שהיו אומרים לך, “תשמעי, יש לנו דירה מושלמת בשבילך – רק 3500 ש”ח בחודש, לא כולל חשבונות וארנונה, ותהיי מוקפת מכל עבר במאות טיגריסים בנגליים, אבל אל תדאגי, יהיה בסדר”. עכשיו, טיגריסים בנגליים זה טוב ויפה. בכל רחבי העולם טורפים טיגריסים 50-60 אנשים בשנה. הישג לא רע מבחינתם, אבל ההישג הזה מתגמד לעומת החיה הקטלנית בעולם – הלא היא ההומו-ספיינס הידועים גם בשם בני אדם, שהורגים משהו כמו 650,000 אנשים בשנה, בספירה הכי מינימליסטית. אז עשיתי את החשבון, ואם מוסיפים למשוואה את העובדה שבישראל אין טיגריסים אין פה באמת שאלה: עדיף לתפוס מרחק מריכוזי אנשים ומערים גדולות, בטח אם עוד מצופה ממני לשלם על התענוג הזה.

עוד פלוס בחיים בוואן משנת 2004 הוא שהלוק הישן מעניק לרכב וייב חשוד, בייחוד כשיש קצת אור ותנועה בפנים באמצע הלילה. למדתי שאנשים ממש מפחדים ומתרחקים ממנו, עד לרמה שאני יכול לישון לגמרי בדלתות פתוחות ואף אחד לא יעז להתקרב. פעם אחת, כשחניתי ליד שפיים, חבורה של נערים שמתברר שהם נבחרת ישראל הצעירה בכדורגל (נשבע! אני לא ממציא) ראו את שלווה מרחוק וחשבו שיהיה נחמד לבדוק מי מביניהם הכי אמיץ ומוכן להתקרב הכי קרוב אליה. שמעתי קצת רעשים בחוץ, ופתחתי את דלת הצד כדי לראות מה קורה, והלב של שלושת הילדים המסכנים שהיו שם נפל לתחתונים. הם דפקו ספרינט בחזרה אל מעבר לגבעה, ואחד מהם אפילו מעד בדרך המושלמת ביותר שאפשר לדמיין תוך כדי ריצה. הרגשתי שאולי הם חשבו שאני שרק או משהו כזה. לסיפור הזה היה סוף טוב – אחרי שצחקתי מהבהלה שלהם והם קלטו שאני לא ירוק וגדול ומפחיד, הם התגודדו סביב הדלת שלי לשאול שאלות על הקרוואן. היה להם דובר אחד ששאל את השאלות וכל השאר הקשיבו בקשב רב. אני לא אחד שיעשה עכשיו עניין מדברים כאלה, אבל די ברור ששיחת ההשראה שלי באותו ערב היא הסיבה להצלחה המטורפת שלהם בטורניר האחרון.

9. להיות מוכן לאפוקליפסה

אחת הסיבות שגרמו לי לצאת להרפתקה הזאת היא ההבנה שתכל’ס, אין לנו מושג מה יקרה בעוד יומיים. מבחינתי הקורונה היתה הקטליזטור להכרה שתוך רגע הכל יכול להשתנות, והמציאות יכולה להתהפך עלינו. בדיעבד הבנתי שאנשים שחיו באוטו בית בתקופה ההיא היו המאושרים בעולם, כי כשכולם היו סגורים בבתים, להם היתה את כל הארץ רק לעצמם, ומה שוטר יכול להגיד להם? לכו הביתה? אז נכון, הקורונה והסגרים עברו והסתיימו, אבל אם אתם באמת רוצים להיות מוכנים לכל תרחיש – עוד מגפה מדומיינת, מלחמת אזרחים, מלחמת עולם שלישית או פצצת אטום מאיראן – אוטו-בית כזה, שאפשר להחנות ליד נחל ולחיות בו עד שתחלוף הסערה, הוא האופציה האידיאלית, הרציונלית והמתבקשת בתקופה כזאת.

10. החצר האחורית הגדולה בעולם

לקינוח, הסיבה אולי המשכנעת ביותר לעבור לגור בבית על גלגלים היא העובדה שכל מקום וכל נוף יכולים להפוך ברגע לחצר האחורית שלכם. מהמדבר אל ההר, מהים לנהר, כל מה שצריך הוא להכניס את המפתח לסוויץ’, להניע ולנוע לאן שלוקחת הרוח. ועל החצר הזאת אפילו לא תצטרכו לשלם ארנונה.

מקווה שעזרתי,
מוזמנים לקפה!