ומה אם סבתות כן עפות?

“בסוף יש מציאות” הוא אומר לי.

כשאני שומע פוליטיקאית משמיעה את המנטרה הזאת בפאנל החדשות בערוץ 12 כדי לגמד את הפוליטיקאי שמולה זה מתלבש לי טוב. גם כשפרשננו הפוליטי בגל”צ משתמש במנטרה הזאת בדיון על הקמת ממשלה חדשה זה לגמרי מובן. רחום וחנון שכמותו, הוא אומר “בסוף יש מציאות” כדי להקל עלינו. הוא המומחה, רק לו יש כלים להבחין בין דמיון למציאות האחת האובייקטיבית והוא עוזר לנו – המאזינים התמימים והמנותקים – לנחות ב”כאן ועכשיו”. אחלה מנטרה.

גם כשאב בן ארבעים וחמש אומר “בסוף יש מציאות” לבנו בן החמש עשרה שניגן עם חברים עד הבוקר במקום להתכונן לבגרות במתמטיקה, המנטרה מתנגנת יפה ברקע. האב המודאג מנסה לעזור לבנו להתחבר למציאות (היחידה האפשרית מבחינתו) שבה עם בגרות במתמטיקה אפשר “ללכת למכולת” אבל עם כישרון מוסיקלי וחברים טובים ממש לא.

אבל רבאק, אנחנו יושבים כאן, במרפסת החושה שלנו בסיני, בשמש חורפית נעימה ומלטפת, עם כוס קפה משובח ביד, בוהים, נמסים ונספגים אל התנועה הקטיפתית הרכה של הגלים כשעדרי עננים שטים מעל משטחי הטורקיז של ים סוף. אתה בטוח שכאן ועכשיו מה שאתה רוצה להגיד לי זה “בסוף יש מציאות”? 

במיוחד זה מטריף אותי כשהמנטרה יוצאת מפיו של אלעזר, בן העשרים ושתיים מחברון שבחר לא להתגייס לצבא למרות האווירה המורעלת השלטת בסביבתו הלאומנית כדי “לא להיכנע לדימוי גברי שאני לא מזדהה איתו”. ועוד יותר מתסכל אותי כשמושיק, החבר של אלעזר מהחושה שלידינו, אבא לילדה בת שנתיים, שדמעות התרגשות מתנקזות לזוויות עיניו רק מלהיזכר בה, מהנהן בהסכמה לצלילי ה”בסוף יש מציאות”. 

למה שני אנשים שצעירים ממני כמעט בארבעים שנה בוחרים בצמצום הזה? למה בשלב בחיים שבו באמת עוד הכל אפשרי, שבו אפשר לנסות ליפול ולקום, לחלום מחדש ולברוא חיים יש מאין, בשלב שבו אפשר לשאול שאלות על המציאות או ליצור מציאות, הם מעדיפים לצמצם את האופק האינסופי שניתן להם לנתיב צר אחד שיצרו עבורם הסבתות והסבים שלהם, ההורים שלהם, והשדרנים מערוץ 12?

אלעזר אומר “בסוף יש מציאות” כדי להסביר לי למה היום הוא כן היה מתגייס לצבא ולמה חשוב שכולם יתגייסו: “כי בסוף יש מציאות ויש פיגועים בשומרון כמעט כל יום ואם לא יהיה צבא מי יטפל בזה?” נדמה לו, לאלעזר, שהוא באמת מחובר למציאות, נדמה לו שהוא אומר אמת שצריכה להיאמר. הוא גם מרגיש – כמו כל מי שמשתמש במנטרות מהסוג הזה – “בסוף יש מציאות” “ככה זה” “אין מה לעשות” “אלה החיים” – בוגר, רציני ואחראי. אבל אם רק נגרד מעט את פני השטח נגלה שגם אלעזר וגם אני או את לא מרגישים רציניים, אחראיים ובוגרים כל כך עם ה”בסוף יש מציאות” שלנו בזכות החיבור למציאות כיום. לא, זה לא המקור. אנחנו כנראה מרגישים את זה בגלל הניתוק המייאש שחווינו מול הורינו בילדותנו.

תסתכלו על ילדים. ילדים קטנים בני שנתיים, שלוש, חמש. גם אם תחפשו ממש טוב בכל הבתים, בגני הילדים, בגני השעשועים – תתקשו מאוד למצוא ילדה או ילד שהמחשבה שלהם לא פתוחה וחופשית, שלא מדמיינים וממציאים, שלא מתייחסים למציאות שלפניהם כאל הצעת הגשה אחת מבין אלף אפשריות. תתקשו למצוא ילדים קטנים שלא מאמינים שהכל ממש הכל כאן אפשרי.

וזו לא תקלה שצריך לתקן או ארץ לעולם לא, שממנה צריך להתעורר. האפשרות ליצור את התכלית של חיינו בעזרת הדמיון החופשי שלנו היא אחת מיסודות קיומנו ואחת מבקשות העומק של ילדים מהוריהם. גורי אדם מצוידים ביכולת להתבונן על המציאות מכל מיני זוויות. בנות ובני אדם, בשונה מנמלים למשל, לא באים לעולם עם ציוד שמתאים ללכת בשורה בלי לשאול שאלות. אנחנו מצוידים בכלים לצורת חיים אחרת של התפתחות. אנחנו מצטיינים לא רק ביכולת הסתגלות למציאות כמו לטאות או כלבים או דובים, אלא גם ביכולת לשנות את המציאות ואפילו לברוא מציאות שונה לגמרי לעצמנו ולכל מי שסביבנו. כן, לפעמים אנחנו גם משתמשים ביכולת הזאת כדי להחריב את עצמנו ואת העולם שסביבנו אבל זה כבר נושא לגיליון אחר.

נולדנו עם תודעה חופשית. תודעה ש”על הנייר” יכולה לספק לנו חיים של יצירה, השפעה וחופש, החופש לבחור במה להתמקד – האם ברגע זה אני רוצה להתמקד בפיגוע בשער שכם שעליו דיווחו ברדיו או באהבה לילדה שלי שיושבת איתי באוטו בזמן שמדווחים על הפיגוע. החופש הוא ליצור לעצמנו מציאות שמתאימה לנו, למשל, להתעקש להתמסר ליחסים רק עם בני זוג שאנחנו ממש אוהבים גם אם ההורים שלנו האמינו ששלום בית חשוב מאהבה, או לעבוד בעבודה שממש מרגשת אותנו, בזמן שכל הנשמות הטובות סביבנו מזהירות אותנו שאפילו לחלום על עבודה כזאת זה חוסר אחריות במצב הכלכלי במדינה. אנחנו חופשיים גם לבחור איך להתייחס למציאות ובכך להשפיע על רגשותינו ועל בריאותנו, למשל, אנחנו יכולים לבחור האם להתייחס לצרחות של הילד שלנו כהפרעה שצריך למגר או כהזמנה חשובה להקשבה. אנחנו יכולים לבחור האם להתייחס לזה שגנבו לנו את האוטו כהוכחה סופית לכך שאין לנו סיכוי להגיע למנוחה בחיים האלה, או כהזמנה מפחידה אך מרגשת להתבונן מחדש על הקשר התלותי שלנו באביזרי נוחות. כלי נדיר ומשובח התודעה החופשית שלנו.

כל זה ממש נכון ויפה על הנייר. אבל בסוף יש מציאות. סתם… לא באמת. בסוף יש את האמונות שלנו. בסוף – כלומר במקום שבו אנחנו מתייחסים/מגיבים/בוחרים ישנה תפיסת המציאות – תפיסת העולם שאימצנו ודרכה – כמו סוג העדשה ששמים על המצלמה – אנחנו רואים את “מה שקורה עכשיו”. העדשה של “בסוף יש מציאות” מאפשרת לנו להרגיש קטנים וחסרי השפעה אל מול ה”מציאות האובייקטיבית” (הפיגועים בשומרון) ממש כמו הנמלים. העדשה של “איך אני יוצר לעצמי מציאות שמתאימה לי” מאפשרת לנו להרגיש (אל מול אותם פיגועים בשומרון) חופשיים, משמעותיים, אנשים בוגרים, כמו מנהיגים אמיתיים, מלאי השראה, השפעה ויצירתיות. 

אז למה אלעזר בוחר בעדשה שמקטינה אותו? כאן מתחיל הבלבול הגדול. או אולי המפץ הגדול שהתחולל בתוך נפשנו, כי פעם מזמן בערפל של שנות ילדותנו הראשונות, נוצרה תרבות שלמה שמקדשת את הצמצום. את ההשתלבות, את הכורח בפשרות. את ה”בסוף יש מציאות”. גם אלעזר וגם הפוליטיקאית וגם פרשננו וגם האבא שמסביר לילדו ש”בסוף יש מציאות” כולם סוכנים נאמנים של אותו מפץ גדול שהסיט אותם ממסלולם ומעצמם. מה קרה לאלעזר הילד שניתק אותו מחופש המחשבה שלו? מה גורם לאיש צעיר, חכם וחופשי – במרפסת החושה בסיני, המקום הכי משוחרר בעולם, להשתמש בעדשה המקטינה והמייאשת הזו? אוקיי, אני לא באמת יודע לגבי אלעזר. הרי יש גבול לכמה אפשר לחפור לבנאדם שהכרת רק לפני כמה שעות, אבל אני יודע מה קרה לי כילד, מה קרה לכל המטופלים שפגשתי בילדותם, וגם מה ככל הנראה קורה ממש עכשיו למיליוני ילדים במיליוני בתים, גני ילדים ובתי ספר. מכירים את דפי הצביעה לילדים שבהם צריך לצייר רק בתוך הקווים? זו לא רק טכניקה פופולרית לדיכוי חופש המחשבה והיצירה בגני ילדים, זה גם מבטא בצורה מדויקת את התהליך שעברנו כולנו בילדותנו – התהליך שבו הפכנו מילדים שחופשיים לדמיין כאוות נפשם ומאמינים שהכל אפשרי בעולם הזה, למבוגרים חסרי מנוח, לאנשים שכל חייהם עסוקים בלזהות את הקווים, לאמץ אותם, להילחם למענם, להשתלב בהם, בלי לשאול את עצמם בכלל איך נראה הציור שהם נועדו או רצו לצייר כאן. 

פעוטה מראה לאמא שלה בגאווה ציור: “תראי אמא, הנה סבתא עפה לבקר אותנו”. אמא בוחנת את הדף: “יופי מתוקה, אבל ככה לא מציירים בית וסבתות לא יכולות לעוף ובכל מקרה כבר אמרתי לך שסבתא מאוד עסוקה ולא תגיע אלינו בקרוב”. בסוף יש מציאות. בכל בוקר יש בגן הילדים “ריכוז”. שלושים ילדים בני ארבע עד שש חייבים להפסיק את משחקי התפקידים והבנייה בחול והשיחות בחבורות קטנות ולהתאסף “אל תוך הקווים” לשבת במעגל בשקט ולהקשיב לגננת. אסור לצחוק. אסור לדבר בלי להרים יד. אסור לשאול שאלות שלא קשורות לנושא. מי שמאבד את הסבלנות ולא מציית לגננת, נענש. מי שמפריע באופן קבוע מקבל גם נזיפות מהוריו והופך ל”ילד בעייתי”. 

בחוברת צביעה, שהיא החיים שלנו, מישהו צייר את הקווים וכדי להשתלב ולשרוד אנחנו צריכים ללמוד כמה שיותר מהר “לא לצאת מהקווים”. ישנו הקו שקובע שילדים צריכים לציית לגננת גם כשהיא לגמרי לא רגישה לצרכים שלהם. לרוב הילדים הבריאים, הנורמליים, אין שום אפשרות (כשהם לא מרותקים לגמרי) לשבת ללא תנועה ובשקט למשך יותר מחמש דקות. אבל ב”ריכוז” הם חייבים לשבת בשקט חצי שעה. ואולי גם את חושבת לעצמך “מה לעשות, זה מאוד חשוב. בסוף יש מציאות, והמציאות היא שבגיל שש הם יילכו לבית ספר ואם הם לא ילמדו לשבת בשקט בגן, איך הם ישרדו בבית ספר?”. הרי ברור לכל, שמי שלא מציית לכללי בית הספר ומצטיין בו בלימודים, בכלל הלך עליו. וכך במשך שתים עשרה שנים ההורים והמורים בשיתוף פעולה נורא ואומלל, מלמדים אותנו בשיטתיות מופלאה כמה הכלי הנפלא הזה של חופש המחשבה שלנו הוא מיותר. כמה לא מומלץ להשתמש בו.

אם נולדת למשפחה דתית או כל משפחה מרובת ערכים, מנהגים וחוקים, המצב חמור עוד יותר. לאן שלא תסתכלי יש קווים עבים שרק לפיהם מותר לצייר. איך מתנהגת ילדה צנועה, איך מתנהג ילד שמכבד את הוריו או כל מבוגר (כשלא משנה בכלל איך הוא מתייחס אלייך), איך מדברים, מתי צוחקים, מתי בוכים, במה אסור לגעת, את מי מותר לאהוב, על מה מותר לחלום ובמה אסור להאמין. ואם אתה, אלעזר בחברון, או אם אתה שי (אני) בקיבוץ בית זרע, בכל פעם שאתה “יוצא מהקווים” כלומר מאלתר וממציא ומדמיין ומאמין שיש ערך לחופש המחשבה שלך ושכדאי להשתמש בו, אתה חוטף כאפה. מישהו מאוד יקר לך, מישהו שטוען בכל תוקף שהוא אוהב אותך, נגיד אמא או אבא, או סבתא, או המורה או הרב או המדריך בצופים אומר לך במבט רציני, מודאג, נוקשה :”לא. לא ככה. זה לא נכון. זה לא מקובל. זה לא מתאים לך. ככה לא עושים אצלנו. תתאפס על עצמך”.

בהתחלת חיינו, האנשים שבהם היינו תלויים לחלוטין, המבוגרים שהבטיחו לשמור ולתמוך ולהזין ולחבק, שמרו עלינו שלא “נצא מהקווים” שנלמד לצייר רק בתוך מציאות אחת אפשרית, שגם הם למדו להסתפק בה בילדותם. כשהצלחנו למעוך ולהשקיט בתוכנו את חופש המחשבה, כשלמדנו להשתמש בעדשה המצמצמת, הריחוק המייסר בינינו לבין הורינו ושותפיהם המבוגרים נרגע מעט. המתח, הפחד ותחושת חוסר השייכות שליוו את השנים הראשונות שבהן עדיין היו לנו התקפים בלתי נשלטים של תמימות וחופש מחשבה ואמונה שהכל אפשרי כאן, התחלפו בשקט, בחיבור מחודש להורים, למורים, בתוך הקווים. שם התברר שהמלים “בסוף יש מציאות”, שיכולות לייבש את המוח ולכווץ את הלב לכל ילד בן ארבע בריא בנפשו, הן בעצם שיקוי קסמים. מצד אחד, זה יוצר תחושת ריק קבועה, חוויה מתמדת של חוסר ושל חיפוש. מצד שני, זה גם מקל עלינו – לא צריך לחשוב יותר מדי מה ללמוד באוניברסיטה. יש את הקווים. איזה מקצועות נחשבים, באיזה תחומים עושים כסף, מה מקובל במשפחה. לא צריך להתאמץ ולהשקיע אנרגיה על “מה ללבוש” (זה אופנתי) או “איפה לגור”( זה חסכוני) או “לאיזה בית ספר לשלוח את הילדים” (יש שם חינוך טוב) או “מה לעשות אחרי הצבא”(כמו כולם) כי יש את הקווים, והקווים הם מה שנחשב, שנהוג, שמקובל ובתמורה אנחנו זוכים לשקט הזה שנובע מתחושת השייכות של כל אלה שהם בתוך הקווים. 

במקביל, זה גם מאוד מקל על בעלי ההון והשלטון והידע לשלוט בנו. כל מה שעליהם לעשות זה לשחזר אצלנו את ההרגשה שהיתה לנו כילדים, כשעוד לא ויתרנו על חופש המחשבה. קצת פחד מזה שאנחנו טועים. קצת אשמה על זה שאנחנו פוגעים בכולם. ניחוח קל של זרות או של דחייה – והנה אנו כחומר ביד היוצר, בידיים שלהם. ואז, האנשים שמתעקשים לשאול שאלות על “הקווים” שלנו, או ללכת בדרכים שנראות לנו “מחוץ לקווים” מעצבנים אותנו מאוד.

מספרים לנו שהם מאיימים על המציאות של חיינו, אבל בעצם הם מייצגים את החלק החופשי בנפשנו שכל כך נפגע כשנטלו אותו מאיתנו, בילדותנו. אז כשאלעזר הצעיר והמקסים – במקום לשאול שאלות על המציאות (“למה באמת יש פיגועים” או “האם באמת גיוס לצבא של כל הנערים תורם למניעת הפיגועים”), במקום לחשוב איך ליצור מציאות חדשה (“איך להפסיק את הפיגועים” או “איך לייעל את הצבא” או “איך לעשות שהילדים שלי לא יצטרכו להגיד בסוף יש מציאות כי יש פיגועים) – אומר: “בסוף יש מציאות” זה כדי שיוכל להרגיש את השקט הזה, להרגיש בנאדם רציני, בוגר, שייך. אין לזה שום קשר עם המציאות שלנו ליד החושה בסיני או למציאות של הפיגועים בשומרון. זהו ילד בן שלוש או ארבע שהצליח לאמץ את האמונה המפעילה–חוסמת של הוריו, לקחת שלוק נדיב משיקוי הקסם הרעיל הזה ולכמה רגעים להרגיש שהוא לא כל כך מנותק. הנה הוא כבר לא בודד. הוא הצליח להתגבר על חופש המחשבה הטבעי שלו, להתיישב סביב מדורת השבט, להצטרף לשירת המנטרה המשפחתית, הקהילתית, הנורמטיבית ולהרגיש בבית.