והיא שעמדה (לא הוא)

גם אני כמו כל היהודים השתרכתי בכל שנה מחדש אחרי הוריי לארוחת החג – אצל סבא וסבתא בחולון. כבר כפעוטה משהו שם לא הרגיש לי כזה סבבה אבל לא היה ברור מה. מי מבשל? הנשים. מי מגיש לשולחן? נשים. מי הולך לחדר השינה עם ילד ש”מפריע כי הוא שפוך, לא ישן צהריים”? מי אמורות לשעשע כאחוזות אמוק את הילדים המשועממים (ומאותגרי הארמית) ובלבד שיהיה הסדר כהלכתו? נשים. מי מפנה מהשולחן? נשים. מי שוטף את הכלים כדי לאפשר לראשי השבט להחליף ביניהם בנחת את הלצות הסדר שכבר בגיל שמונה ידעתי מתי יגיעו וכמה לא יצחיקו? רק נשים.

ובראש השולחן ישב גבר. אצלנו בחולון לגבר הזה קראו סבא. וסדר פסח היה יום חגו. זה היה היום היחידי בשנה שבו תאוות השליטה שלו לא התנגשה עם התושייה והיצירתיות של סבתא. מנהגי הסדר שאותם הביא מבית הוריו עמדו לצידו בעניין הזה, והוא שלט בכולנו ביד רמה. לקח לי לא מעט שנים לעכל את העובדה שכשאומרים “ביד חזקה ובזרוע נטויה” לא מדברים על סבא שלי.

וככה סבא, הגבר בראש השולחן היה גם ה”מאסטר אוף דה גיים” של ההגדה. והוא, ירום הודו, הבהיר לשאר חברי המשפחה מתי זכותם לקרוא מההגדה. בכל שנה, בלי לפספס, הוא השתמש בכוחו המוחלט באותו ערב: ראשון קורא הגבר המבוגר ביותר (שזה כמובן הוא עצמו) ומשם בסדר גילאי יורד בהדרגה עד אחרון הילדים הזכרים (גם אם לפני רגע הנ”ל חבט באחותו או ירק חרוסת) ורק אז הגיע תורה של סבתא – אשתו. תכלס, היא טורחת כבר כמה שבועות על הלוגיסטיקה (ריבים בין גיסים) והקולינריה (קניות והכנות) של הכהלכתו הזה. ומסבתא ככתוב, בסדר גילאי יורד – כל הנקבות.

מכירים את הסדר הזה?

עכשיו אולי תסלחי לי על זה שכפמיניסטית רגישה בחיתולים הייתי עסוקה במה שלא סבבה סביב השולחן ולא התפניתי להבחין במה שמסריח בהגדה עצמה. ואולי אפילו תסלחי לי גם אם אציין שאף אחד אצלנו בחולון לא ממש הבין מה אף אחד אחר מקריא. האפקט הדרמטי העיקרי בסדר היה המאבק הסמוי בין סבא והגברים התומכים בו – שרצו לסיים לקרוא בערב היחידי בשנה שבו כל המשפחה מתכנסת סביב מסמך עתיק בשפה שאף אחד לא מבין – ובין סבתא שמשום מה היתה רגישה לחלל התוך בטני ההומה של הילדים המשועממים וב”דיינו” התכוונה: “ועכשיו בואו כבר נאכל ונגמור עם זה”.

רק כשיצאתי מעבדות לחירות והגעתי לאירוע המכונן עם משפחה משלי שמתי לב לעובדה שאפליית הנשים בהגדה עצמה (הטקסט המכונן של העם היהודי מזה כמעט אלפיים שנות) חמורה יותר מנוהל קריאת ההגדה. אולי המילה אפלייה לא ממש מדויקת כאן, כי לא ניתן להפלות את מי שלא קיים, ובהגדה לא מוזכרת אשה או בת אפילו פעם אחת! הידעת?

את יכולה אולי לזקוף גבה ולשאול “מה נשתנה?” נשתנה. נשתנה ועוד איך; בליל הסדר הקרוב, כשהממשלה והכנסת ואיתן עוד הרבה יהודים טובים ונורמטיבים אחרים מנסים לתקן את התקלה הפמיניסטית הקטנה שעברה על המדינה שלנו ולהחזיר את הנשים אחורה שנות דור – נשתנה. כשהממשלה מתאמצת להחזיר את הנשים אל מקומן המסורתי ליד שולחן הסדר (או שולחן הכנסת או הוועדה או הממשלה), ולראותן כמו פעם, בעבר הרחוק, שמחות בחלקן כשהן מקבלות את המקום שגבר שליט כזה או אחר בחר ברוב חסדו לתת להן. נשתנה. ומי יודע, אולי בשנה הבאה הם יצליחו למחוק גם את עדה יונת וגם את גולדה מאיר וגם את נועה קירל מההיסטוריה היהודית הרשמית.

אבל מי שעמדה לאבותינו ולנו גם כשהיו כלים לרחוץ וגם כשהיו ילדים ללדת היתה תמיד אישה. ומה שמדהים זה שהחבורה המופלאה שיצרה את ההגדה התעלתה בענייני הדרת נשים אפילו על הצוות המובחר שיצר את סיפור יציאת מצרים. כי אל הסיפור הזה מספר שמות, שמצווה עלינו לספר בליל הסדר, איכשהו הצליחו להתפלח, רחמנא לצלן, כמה נשים. והן נמחקו בעריכה של ההגדה.

אז מי היו אותן נשים? ומה באמת קרה שם?

היתה מרים, מנהיגה ונביאה, אחותו של משה, שהצילה אותו והביאה אותו אל בת פרעה ואז סידרה במרמה שיובא בחזרה אל אימו יוכבד כדי שהיא תניק אותו, ומרים שרה את שירת הים וכל הנשים פצחו אחריה בשירה ובמחולות. והיתה יוכבד, אימו של משה, שהצילה את בנה, עברה על החוק של המצרים והסתירה אותו כדי שלא ימות ואחר כך שילחה אותו עם אחותו לתיבה לשוט ביאור. והיתה ציפורה, “האישה הכושית”, שמשה שילח לתקופה מסוימת ואשר נאלצה לחזור אל אביה יתרו במדיין. ציפורה היא גם מי שחתכה במו ידיה את עורלת בנם המשותף ואמרה שהוא “חתן דמים” כדי שאלוהים לא יהרוג את משה.

והיתה בת פרעה שלאחר שמשתה את משה מהיאור. היא לא הסכימה להיפטר ממנו, עברה על הוראת אביה ועשתה קומבינה עם מרים שתיקח אותו למינקת עברייה (שבטלנובלה הזאת יצאה “במקרה” אמא שלו…). והיו שפרה ופועה, שתי מיילדות שסירבו לפקודת המלך להמית את הבנים הזכרים בלידה, תוך שהן מסכנות את עצמן ואת האפשרות שלהן לעסוק במקצוען. הובטח להן שאם הן פשוט ישמטו את הוולדות הזכרים על האבניים, זה ייתפס כמקרה שגרתי של תמותת תינוקות בלידה ולא כהמתה יזומה. אבל הן סירבו. ובין לבין, הסתובבו להן בין הרגליים (שלא לומר יצאו משם) כמה גברים שלקחו לעצמם את את הקרדיט על הכל, שפכו חמתם (וגם הרבה דם ודברים אחרים), יצרו תסבוכות, מהומות, מלחמות, התגנדרו באותות ובמופתים, חצו נהרות והתהדרו באורות של סנה בוער וטסטוסטרון מסנוור.

באמא?!

אז כשתקראו את ההגדה בליל הסדר, זאת שלא מוזכרת בה אף אישה תזכרו בבקשה את הסיפור האמיתי. תזכרו את הנשים הגיבורות, שגברים מבוהלים הרגישו צורך למחוק אותן מן ההגדה. ואולי בכלל הגיע הזמן לנטוש את סיפור יציאת מצרים שיש בו כל כך הרבה הפחדות ואיומים ועונשים ומעשי זוועה ולהתחיל לספר סיפור חדש. סיפור שמיטיב גם עם הגברים, גם עם הילדים וגם עם הנשים שמהן הכל נברא. סיפור הגבורה והחמלה. הסיפור של הנשים היולדות. הנשים המיילדות. האמהות האמיצות. סיפורן של נשים שדור אחר דור, בלי לוותר ובלי להתייאש, ממשיכות להוביל, להנהיג, לרקוד ולשיר בקולן, את כל הדרך אל החופש.