הרגש הוא עיגול קטן וצהוב

האיש שלחץ על הכפתור ששלח פצצת אטום היה פחות בחרדה ממני אחרי ששלחתי וואטסאפ שמרכל על מישהו ומפחד ששלחתי בטעות למי שריכלתי עליו. כמובן, אני מעולם ולעולם לא מרכל, זה להקדיש יותר מדי זמן לאנשים בתוך המסע המופלא שהוא אני, רק כותב בשביל הדוגמה, בשביל העם היושב בציון. כי כזה אני במסע המדהים הזה שהוא אני – נדיב. אז אם כבר דיברנו על וואטסאפ, מישהו צריך לדבר על אימוג’ים. ואם כבר דיברנו על חרדה, אז צריך לדבר על החרדה שתוקפת אותי כשמישהו מודיע בפייסבוק על מישהו שמת לו ואני רוצה לתת אימוג’י של סמיילי עצוב מחבק לב ומפחד שייצא לי האימוגי’ הצוחק.

כי ישנו איזה גאון בפייסבוק ששם אותם משום מה זה ליד זה. וזה כבר קרה לי. לא אחת. ולא הבנתי למה התקררו היחסים. מה זה התקררו? הוא כבר לא נותן לי לייקים. קור סיבירי. אז אני בודק לפני שאני עושה את זה, בודק עשרים פעם כמו כירורג מוח. כי האימוג’ים האלה הם ערוץ תקשורת בפני עצמו שמחקה את החיים אבל הופך לאט לאט גם לחיים עצמם. זה התחיל כמו משהו שקיצר לנו את הדרך, במקום לשלוח מילים אתה שולח דימוי כי מה מילים עכשיו, חבל על הזמן בתוך המסע המדהים הזה שהוא אני. אז אימוג’י. אבל זה פתח ציר שלם של הבעה מפורטת שלא היתה שם קודם. למשל, הסמיילי הצוחק: יש צחוק בקטנה, צחוק עם דמעות, צחוק עם קריצה, צחוק עם דמעות רק על הצד, צחוק עם לבבות בעיניים, צחוק עם טיפת זיעה, צחוק עם הלשון בחוץ, צחוק עם הלשון בחוץ פלוס קריצה, צחוק עם הילה של מלאך, צחוק עם פרצוף הפוך ועוד ועוד. עכשיו, אומר בכנות, אם תשבי מולי ותגרמי לי לצחוק, זה בחיים לא יהיה מגוון כל כך. צחוק וזהו.

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית