הצד האפל של שפע, אור ואהבה – חלק א’

אני שייך לתעשיית ההתפתחות האישית. בשנים האחרונות, בעקבות אירועים ותהליכים שעברתי בעצמי ועם לקוחות שליוויתי, למדתי שלצד הבשורה הגדולה של עולם ההתפתחות האישית, העזרה שהוא מציע והטוב שהוא נותן, יש בו כמה צדדים פחות טובים ואפילו אפלים, שלצערי גורמים גם נזקים. במשך כמעט 20 שנה הייתי בין האנשים שעיצבו את מתכונתה של התעשייה בארץ. זו גם אחת הסיבות שנמנעתי מלומר את הדברים הללו עד כה, כי לכאורה אני יורק לבאר שממנה אני שותה. אבל אני בעצמי לא חף מהביקורת שלי; הייתי בין האחראים לחלק מהצדדים השליליים שלה וגם אני חטאתי בחלקם.

המטרה שלי אינה להכפיש. אני מאמין שהתפתחות אישית זו דרך שעושה טוב ומיטיבה עם העולם, אבל צריך לעשות זאת בצורה הרבה יותר אחראית, מבוקרת ובעיקר מפוכחת, הן מצד ה”ספקים” (המנטורים, המאמנים והמטפלים) והן מצד ה”לקוחות”, אלו המבקשים להיעזר במה שיש לה להציע.

כשאני מדבר על הצד האפל של התעשייה אני מתכוון להתנהלויות, לפרקטיקות ולדפוסים שלטעמי גורמים יותר נזק מתועלת. כדאי מאוד להיות מודעים לכך ובעיקר להיות יותר מפוכחים לגבי הציפיות מהם. הכשלים שאני מצביע עליהם כאן הם לאו דווקא מצד הספקים (למרות שהם אחראים לחלוטין בלא מעט מקרים), אלא גם מצד לקוחות שמגיעים לפעמים עם ציפיות לא ריאליות, עם רצון שמישהו או משהו סוף סוף “יציל” אותם, והם יזכו בחיים הנפלאים שהם מבקשים לעצמם.

מוכנים? הגיע הזמן לצלול פנימה לפרטים.

חיים שלמים, לא מושלמים

יש איזו תדמית חיצונית שכולנו באופן טבעי מאוד נמשכים אליה והיא לחיות חיים מושלמים, שבהם אנחנו כובשים שיא אחר שיא ומשיגים את “התמונה המנצחת”; חיים שבהם אנחנו לא מסתפקים בשום דבר פחות ממושלם שקורה בדיוק כפי שרצינו ותכננו שיקרה. זה אחלה לשאוף לחיים טובים יותר. זה מרכיב בסיסי וחשוב. יותר מכך, אנחנו זקוקים למטרה, לתמונה מנצחת, כי מטרות ויעדים נותנים כיוון בחיים ולא פעם דוחפים ומקדמים אותנו.

אלא שהחיים אינם מושלמים. נקודה. יש בהם רגעי שפל, משברים, כאבים, אובדן, בעיות ואתגרים. אבל המנטורים לרוב לא מדברים על כך כשהם משווקים את עצמם, ובטח לא בסדנאות ובתוכניות האימון שלהם. וזה יוצר תמונה מעוותת לגמרי של המציאות. התמונה המנצחת האמיתית היא לא של חיים מושלמים אלא של חיים שלמים; חיים שיש בהם הכל מהכל. החיים האמיתיים (לא בפייסבוק או באינסטגרם) מורכבים מרגעים מנצחים ומרגעים כואבים.

כאשר שואפים לחיים מושלמים, הם כמעט תמיד עוברים בתחושה מדכאת של פער בין המקום שבו אני נמצא כרגע, אל מול התמונה המנצחת והמושלמת שאני שואף אליה. הרבה אנשים שנכנסים לעולם ההתפתחות האישית מתוך רצון להיטיב את חייהם, מוצאים את עצמם מתוסכלים מהפער הזה שהולך ומעמיק. גם אני בחלק גדול מחיי שאפתי להגיע לאיזושהי נקודה של מושלמות, נקודה שאם רק יקרה כך או אחרת, סוף סוף ארגיש שהגעתי אל המנוחה והנחלה, אל המקום הזה שבו הכל מושלם. אבל כמה שניסיתי, התאמצתי והשתדלתי להגיע לשם – לא הצלחתי. כי אין נקודה כזו.

כפי ששאלו את מורה הזן ג’או ג’ו: “איך נראית המציאות כשבן אדם משתחרר באופן מלא, כאשר נגמרים כל הכתמים וכל הזיהומים וכל החטאים”? “אצלי אין מקום לשרלטן כזה”, הוא ענה.

הדרך להצלחה

ההתמקדות הטוטאלית בתוצאות החיצוניות של ההתפתחות האישית היא כשל נוסף בתהליך. אין רע בכך כאשר מציבים מטרות ויעדים. להפך. הבעיה מתחילה כשאנחנו שופטים ומגדירים “הצלחה” על פי מדד אחד בלבד: האם השגנו את המטרה או לא? זה הופך את החיים למשחק של אפס או אחד; יש תוצאה או אין תוצאה.

כדי להשיג את התוצאה הזו אנחנו מוכנים לעשות כל מה שנדרש בדרך לשם, אבל לרוב שוכחים ליהנות ממנה. וההתפתחות האמיתית והחשובה ביותר מתרחשת בדרך. מה שעוברים בדרך למטרה זה מה שנשאר איתנו הרבה מעבר לתוצאה. זה מה שבאמת משנה אותנו ואת מי שאנחנו.

בעולם ההתפתחות האישית, לצערי, כמעט אף אחד לא מדבר על הדרך עצמה או מעניק לה חשיבות כלשהי; ההתמקדות היא תמיד בתוצאה – בהצלחה או בהישג.

אין לגיטימציה לכישלון

כאשר התוצאה היא המטרה החשובה ביותר, אין לגיטימציה לכל דבר שאינו בגדר התוצאה הרצויה. אני זוכר היטב סדנאות שהיינו פותחים עם “סבב הצלחות”, שבהן המשתתפים סיפרו על הישגיהם. זה בהחלט חשוב לתת מקום לחגיגת הצלחות, אבל המיקוד היה אך ורק בהן ולא ניתן מקום לשיח על הכישלונות בדרך להשגתן. המצב הזה מחמיר עוד יותר את תחושת הפער הגדול שאיתה מסתובבים משתתפים רבים בסדנאות. הם רואים את החברים שלהם חוגגים הצלחות ולהם אין משהו דומה להביא לשולחן, לפחות לא בתפיסה שלהם את עצמם. למעשה, אין לגיטימציה להביא פגיעות למרחב וזה גורם להם להרגיש עוד יותר פגומים. התופעה הזו גם מחזקת את הבעיה של תפיסת החיים המושלמים, כי נראה שאצל אחרים הכל מושלם, רק אצלי – הכל דפוק.

כאשר אין מקום לחשוף כישלונות וקשיים מתחזקת תדמית חיצונית מזויפת – פרסונה שהיא לא אני אלא דמות פיקטיבית מושלמת שמוצגת כלפי חוץ, שיש לה רק הצלחות ואין לה כישלונות או קשיים. כך נוצר שיח לא אמיתי ולא אותנטי ובטח ובטח לא אינטימי. כי אם אין מקום לפגיעות, אין אינטימיות וכנות, ואנחנו חיים בשקר אחד ארוך ומתמשך.

הכל לטובה

“תחשוב טוב, יהיה טוב” – זה המוטו הגלוי והסמוי של חלק גדול מסדנאות ההעצמה וההתפתחות; “מחשבה יוצרת מציאות” היא עיקרון ששזור כמעט בכל תוכן שקיים בהן. וזה נכון. להלך המחשבה יש השפעה גדולה על תפיסת המציאות ומכאן גם על חווית החיים.

הצד האפל של תפיסה זו הוא שאין לגיטימציה למחשבות ולתחושות “לא טובות”. מצב כזה יוצר אנשים מנותקים מהמציאות. יש בחיים רגעים לא פשוטים: משברים, אתגרים, מחלות, אובדן וקשיים כאלה ואחרים. זה חלק מהחיים ולהתעלם מהם, או לומר על כל דבר שקורה “הכל לטובה”, זה פשוט לחיות בניתוק מהמציאות.

בצורה הקיצונית שלה התופעה הזאת הופכת להכחשת המציאות. כי כדי לסדר את הדברים בראש שתי המילים “הכל לטובה”, בעצם אמירתן, מנרמלות כל אירוע שקורה גם אם הוא קשוח או מורכב. נתקלתי באנשים שחיים במציאות מדומה של ממש, כמו למשל בעל עסק שהיה מנותק מהמספרים של העסק שלו, והאמין שהדברים יסתדרו מעצמם אם רק יחשוב חיובי. או אחר שאשתו עזבה אותו והוא היה משוכנע שהיא תחזור בקרוב, גם אחרי מספר שנים של נתק ולמרות שהיתה כבר במערכת יחסים אחרת.

לפני חמש שנים חליתי בסרטן. אז לראשונה הבנתי, שכמה שלא אחשוב חיובי, יש כאן אירוע שאני צריך להתייחס אליו במלוא הרצינות. אני לא יכול יותר לטאטא מתחת לשטיח ולומר “הכל לטובה” אלא באמת לחקור, להבין ולפענח – למה יצרתי לעצמי חווית חיים שכזו? עד אז חייתי מנותק מעצמי ומן המציאות, כי התמקדתי רק ב”חיובי”. לא נתתי לעצמי שום לגיטימציה לרגשות שליליים, קשים או כואבים. הייתי מכונה מנטלית, רובוט אפקטיבי משוכלל ונטול רגש, וזה הפך אותי לאדם מנותק מהרגשות שלו.

להתמקד בחיובי זה אחלה, אני באמת מאמין בזה ויודע שזו גישה הרבה יותר בריאה לחיים. אבל יחד איתה ממש לא כדאי להתנתק מהמציאות וממה שהיא מביאה איתה. דווקא מהתמודדויות הכי מורכבות בחיים שלי צמחתי והתפתחתי בצורה הכי משמעותית. כי לא מספיק לחשוב חיובי, המחשבה חייבת להיות מחוברת לחיים עצמם.

תסמונת התלמיד הנצחי

זו אחת התופעות הנפוצות ביותר: אנשים שלומדים עוד ועוד ועוד, עוברים ממנטור למנטור, מקורס לקורס ומסדנה לסדנה. הם כל הזמן לומדים. זה מעולה, כי התפתחות היא דבר שלעולם לא נגמר, אבל הבעיה שהם לא מיישמים שום דבר ממה שלמדו. ליישם הרבה יותר קשה ומורכב מאשר ללמוד.

וזהו גם אחד הכשלים הגדולים של תעשיית ההתפתחות האישית; ברוב המקרים היא מציעה לאנשים עוד ועוד ידע, עוד קורס, עוד סדנה ועוד ספר שבו אפשר ללמוד עוד שיטות ורעיונות, אך אין כלל דגש או חתירה ליישומו של הידע החדש.

הדוגמה הקלאסית לכך היא הספר הפופולרי “הסוד” שעוסק ב”חוק המשיכה” המוכר לרבים; רק בפיסקה אחת בספר (תאמינו לי, חקרתי אותו לעומק) בעמוד 51, מופיע משפט שאומר: “כשהדחיפה האינטואיטיבית מבפנים ישנה – פעלו, זה התפקיד שלכם וזה כל מה שאתם צריכים לעשות”. קל מאד לפספס את זה.

מעקפים רוחניים

ברמה הקיצונית יותר תסמונת התלמיד הנצחי הופכת למעקף רוחני, תופעה פסיכולוגית מוכרת שבה אנשים משתמשים בפרקטיקות רוחניות כדי לברוח מהמציאות במקום להתמודד איתה. הם נשענים על כלים רוחניים שיצילו אותם מרגשות קשים, מכאבים ומאתגרים סבוכים. הם יתרגלו מדיטציות, ישננו מנטרות, ילמדו וירחיבו את התודעה שלהם עוד ועוד רק כדי לא להתמודד עם מה שקורה להם בחיים.

יש הרבה מאפיינים שבהם מעקפים רוחניים פועלים, כמו למשל שימוש באופטימיות יתר (אחת הצורות הפופולריות שזיהיתי אצלי); אמונה שאנחנו גדולים יותר מהבעיות שלנו; יצירת תלות בגורמים חיצוניים (כמו הורוסקופ, גורו, מאמן, מטפל וכו’); הימנעות מקבלת החלטות לבד; הטלת אשמה על אחרים; ואי-לקיחת אחריות.

המחיר של השימוש במעקפים רוחניים כבד. ראשית, הם מרחיקים אותנו מן הבעיות האמיתיות ומהכאבים שלנו, ובכך מנציחים אותם; הם מחזקים את הפרסונה החיצונית וכך מרחיקים אותנו מעצמנו; הם יוצרים חיים לא אותנטיים ואמיתיים; ומונעים מאיתנו לחוות את מכלול האנושיות שיש בנו. המעקפים הללו גם לא מאפשרים לקחת אחריות מלאה על מציאות החיים ולהתמודד איתה.

אינסטנט וגלולות קסם

אין היום סבלנות לתהליכים ארוכים. אין סבלנות לשום דבר שלוקח זמן. סרטונים של דקה באינסטגרם או בטיק-טוק הם הרף העליון של הסבלנות. אנשים מחפשים תוצאות – ומהר, איזושהי גלולת קסם שתגאל אותם מייסוריהם ותפתור להם את הבעיות.

בני אדם מאוד אוהבים נוסחאות, מתכונים, חוקים ושיטות. יש בכך הבטחה מאוד גדולה ומשמעותית: אם רק נפעל על פי נוסחה או שיטה נקבל את התוצאה הרצויה, ממש כמו במתמטיקה – אחד ועוד אחד שווה שתיים. זה נשמע פשוט וקל.

אבל המציאות שונה מכל נוסחה שאנחנו מכירים. בני אדם שונים זה מזו ומה שעובד לאחת לאו דווקא יעבוד באותה צורה ובאותו אופן לאחר. הצלחה היא לא קו ישר בין שתי נקודות. זו דרך שונה מאדם לאדם, לא פעם הרבה יותר סבוכה ממה שנראה.

זה מזכיר לי שיעורי פיסיקה כשלמדנו את חוקי התנועה של ניוטון: “אם גוף נע במהירות X ללא חיכוך, לאן הוא יגיע לאחר Y זמן”? באופן תיאורטי, ללא חיכוך אין בעיה לדעת בדיוק לאן יגיע הגוף ובכמה זמן. אבל במציאות יש חיכוך.

מעבר לנוסחאות ולחוקים כל אחד ואחת מגיעים עם אוסף ייחודי של אמונות, פצעים וטראומות מהעבר, שמהן הנוסחאות מתעלמות. הן לא מאפשרות לרדת לעומק הדברים בנפש, להבין באמת מה עוצר או מונע מאיתנו להשיג את מה שאנחנו רוצים. תהליכי עומק לוקחים זמן. הם דורשים הרבה יותר מאמץ מסרטון של דקה באינסטוש.

מוטיבציה ואנרגיה

אנרגיה היא דבר מדבק, לטוב ולרע. מי שמגיע מחיי השיגרה לסביבה של אנשים באנרגיה גבוהה, שמסתכלים על העתיד (במקום לקטר על העבר) ושואפים להישגים משמעותיים מתמלא מיד במוטיבציה, בהשראה ובכוחות מחודשים. לדעתי זו אחת הסיבות העיקריות (לאו דווקא המוצהרת או המודעת) שבגללה הם מגיעים לסדנאות הללו. וזה חשוב מאוד. כי בלי אנרגיה ובלי מוטיבציה לא נצליח להזיז ולהניע את עצמנו. ואז חוזרים הביתה וככל שהזמן עובר האנרגיה מתפוגגת, המוטיבציה יורדת ושוב נותרת אכזבה ששום דבר לא השתנה.

זה נחמד לרקוד עם כולם באנרגיה גבוהה, זה באמת כיף. אבל רק מריקודים לא קורה הרבה. צריך לעשות פעולות כדי שהאנרגיה והמוטיבציה יונכחו בחיינו. וזה חוזר לאותם תלמידים חרוצים שאינם מיישמים רעיונות ושיטות על פני הקרקע האמיתית.

מנחים נרקיסיסטים ויהירים

בסופו של דבר, בני אדם מחפשים מישהו שיראה להם איך “נכון” לפעול, מה לעשות ובמה לבחור. משחר הימים האנושות מחפשת מישהו ללכת אחריו. כך גם בתעשיית ההתפתחות האישית; זו ברובה בנויה סביב אדם או פרסונה מסוימת, שמציגה הצלחה או תוצאה רצויה בשילוב עם סיפור אישי חזק, כריזמה ויכולת ביטוי גבוהה. זה לא שונה מפוליטיקאים, אנשי דת ואנשי עסקים.

לצערי, וגם אני חטאתי בכך, לפעמים מתפתחת אצל המנחים יהירות שבאה לידי ביטוי בצורה של “אני יודע, ואני אומר לכם מה נכון או איך צריך/נכון לחיות את חייכם”. הגישה הזאת מתורגמת לפעמים לאותם חוקים, כללים, נוסחאות, מתכונים ושיטות שמבטיחות אור בקצה המנהרה.

פעם באמת האמנתי שיש דרך “נכונה” לחיות את החיים. חשבתי שיש שביל או נתיב אחד מאוד ספציפי ומסוים שנכון לכולם. מאז התפכחתי ואני מבין שאין דבר כזה. כולנו שונים עם רצונות שונים, צרכים שונים ומטרות שונות. אין דרך אחת נכונה. אין לאף אחד בעולם, מוצלח ככל שיהיה, את הידע מה נכון לאדם כזה או אחר.

הנטייה להסתמך על גורו או מנטור (כמו גם על פוליטיקאי או איש הדת) ולהאמין שהוא יודע יותר טוב מאיתנו מה נכון עבורנו, היא בעיניי הרסנית. היא מורידה מאיתנו אחריות אישית להחלטות, למעשים ולתוצאות שלהם. חשוב לי מאוד להתייעץ עם אחרים, במיוחד עם אלה שהשיגו תוצאות שאני שואף אליהן, אבל אף פעם לא אקח את העצות שלהם כ”דברי אלוהים חיים”. כי אף אחד לא יודע יותר טוב מאיתנו מה נכון עבורנו.

נוסף על כך, השיווק של השיטה או הסדנה להתפתחות עצמית לרוב נשענים על אותה פרסונה או דמות שמובילה אותה. יש הרבה אגו, קנאה ותחרותיות בעולמנו, ובסופו של דבר גם ה”מוארים” ביותר הם בני אדם המושפעים מכך. וזה לפעמים מוביל לשיווק מאוד נרקיסיסטי, מרוכז בעצמו ויהיר, שבו כל אחד מנסה להיראות כמה שיותר גדול, חזק, מצליח ומושך.

ככל שרעשי השיווק גבוהים יותר (והם הולכים וגוברים מיום ליום) כך התופעות הללו הולכות וטופחות. וכדי למשוך אנשים לסדנאות, לקורסים ולתכנים צריך לצעוק חזק יותר, כלומר, להבטיח הרים וגבעות: “תוך שלושה ימים חייכם ישתנו”, “תעבדו רק ארבע שעות בשבוע ותגיעו לחופש כלכלי”, “תכפילו פי 10 את ההכנסות שלכם!” כך נוצר מודל מזויף עתיר רעש וצלצולים – השראה למאמינים בו ששואפים להיות מוצלחים כמוהו. לצערי הסגנון הזה גם מוציא שם רע למסלולי ההתפתחות האישית וגורם הרבה חשדנות וסקפטיות, למרות שיותר ויותר אנשים עייפים מסוג השיווק הזה ומתרחקים ממנו.

אני לא מזלזל בתוצאות שמשיג עולם ההתפתחות האישית, בכלל לא. אבל במקרים רבים יש פער עצום בין ההבטחות לתוצאות בפועל. למה? מכל הסיבות שפורטו לעיל ובעיקר, כי תהליכי שינוי לוקחים זמן ודורשים העמקה. תנאים אלה בהרבה מקרים לא מתקיימים, בין אם בשל המבנה של תוכניות האימון, או בגלל שהמשתתפים לא מיישמים, לא מעמיקים ולא מתמודדים עם המציאות האמיתית. והפער הזה מעצים עוד יותר את התסכול של אלה המחפשים הקלה.

מכל האמור, גילוי הדעת הזה הוא קודם כל סוג של חשבון נפש שלי עם עצמי. וכמו שכל אחד לומד מטעויות העבר, משתפר ומתפתח מהם, אני חושב שגם לתעשיית ההתפתחות העצמית יש יכולת ללמוד, להשתפר ולהתפתח לשלב הבא שלה.

☀

בחלקו הראשון של גילוי הדעת עסקתי בכשלים ובצדדים האפלים של עולם ההתפתחות האישית. בחלק הבא אציע לכם כמה פתרונות שלדעתי יכולים לצמצם את הסיכון מפגיעה, ולהגדיל את הסיכוי להצלחה בתהליך

☀