העץ שממנו צמחה המנורה

בפרשת בהעלותך יוצאים סוף סוף בני ישראל לדרך, אחרי שנתיים של חניה למרגלות הר סיני. בשנתיים האלו כאילו דבר לא קרה, אבל העולם כולו השתנה, תורה חדשה ניתנה. כעת הפוטנציאל מפנה מקומו למציאות, ההלכה הופכת למעשה. מבחן המציאות מעמיד כל מיני אתגרים, והפרשה כה עשירה בסיפורים, עד שממש התקשיתי לבחור על מה לכתוב.

אולי על הבקשה של משה מחותנו המדייני להצטרף למסע אל הארץ המובטחת, על כך שהלכה למעשה, אפילו באותם ימים ראשוניים לא היה עם ישראל מבודד ונבדל, שתמיד היו בקרבנו גם זרים וגרים שניתנה להם הבטחה ליחס שווה והוגן.

אולי על אלדד ומידד שנחה עליהם רוח הנבואה, על יהושע בן-נון שבקנאתו ביקש לכלוא אותם, על משה שנזף ביהושע וייחל שיהיו “כָּּּּּל־עַם ה’ נְבִיאִים”, על כך שמנהיגות אמיתית מוקירה קולות אחרים שעולים מהשטח.
אולי על קברות התאווה, המקום המטאפורי שבו נענו תלונותיהם הקולינריות של בני ישראל במטח שׂלווים עד שהבשר יצא להם מהאף, ועל תעתועיה המסוכנים של כלכלת השפע.

אולי על “אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ”, על חמש מילים שהפכו לתפילה אבל נולדו בצעקה של משה נוכח אחותו המצורעת, על כך שראוי לפעמים לצעוק על אלוהים, על מחלות הגוף כשערים לנפש.
עוד ועוד סיפורים, כל אחד נושא בחובו לקח, שיעור מעשי. סיפורים הם דרך עתיקה ובדוקה לעצב תודעה. עם סיפורים אפשר להתווכח ולהתדיין, להדגיש בהם זווית מבט כזו או אחרת, לשכנע או להטיל ספק. אך מעל כל הסיפורים בפרשת בהעלותך מתנשא סמל אחד, מוכר יותר מכל הסיפורים, ועדיין סתום ומסתורי: המנורה.

כך נפתחת הפרשה: “… בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת־הַנֵּרֹת אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת׃ […] וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד־יְרֵכָהּ עַד־פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִיא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה’ אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת־הַמְּנֹרָה׃” (במדבר ח’, ב-ד).
סמלים, בניגוד לסיפורים, הם אִלְּמִים. המסרים החבויים בהם עמומים וזה גם סוד כוחם. בעוד הסיפורים משקפים את יחסינו עם הזולת ואת מורכבות החיים, הסמלים שולחים מסר דומם שעוקף את השכל ופונה ישירות אל הרגש. סביב סמלים (או נגד סמלים) אפשר לאחד אנשים וקבוצות שונות. אם תמונה יכולה לבטא אלף מילים, סמל מבטא מיליון.

מספיק להביט בסערת הרגשות שעוררה לאחרונה הנפת דגל פלסטין כדי להיווכח בעוצמה האדירה של סמלים. פיסת בד צבעונית מצליחה ללבות אש בלבבות יותר מכל סיפור על היחסים המורכבים בין עמי הארץ.
המנורה היא הסמל העתיק ביותר של עם ישראל. היחידה מכלי המשכן שנותרה בזיכרון הצילומי הקולקטיבי. המנורה הפכה גם לסמל החורבן, כשנחרטה בתבליט האבן על שער טיטוס, נישאת כשלל מחוץ לירושלים אל רומא הגדולה. היא גם הסמל העכשווי של מדינת ישראל, מופיעה דו-ממדית בצבעי כחול לבן או אפור על מכתבים רשמיים ובנייני רשויות, כל כך נפוצה ומוכרת שכבר הפכה כמעט שקופה.

מה נותר לנו מסמל המנורה? ומה היה הסמל הזה מלכתחילה?
התשובה אינה פשוטה. לפי המדרש גם משה, שקיבל את ההנחיות המפורטות ישירות מפי אלהים (מקשה אחת זהב טהור, ששה קנים, שלושה מכל צד, שבעה נרות) התקשה להבין:
מִקְשָׁה זָהָב, מַהוּ מִקְשָׁה? כְּלוֹמַר, מַה קָּשָׁה הִיא לַעֲשׂוֹת. שֶׁהַרְבֵּה יָגַע משֶׁה עַד שֶׁלֹּא עָשָׂה הַמְּנוֹרָה. כֵּיוָן שֶׁנִּתְקַשָּׁה, אָמַר הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, טוֹל כִּכָּר זָהָב וְהַשְׁלִיכֵהוּ לָאֵשׁ וְהוֹצִיאֵהוּ, וְהִיא נַעֲשֵׂית מֵעַצְמָהּ. (מדרש תנחומא, בהעלותך ג’).

המנורה לפי מדרש זה היא אלמנט פלאי שיד האדם אינה משגת, שבו הרוח הגדולה מעצבת את החומר כרצונה. לבני האדם נותר להעלות בה נרות ולהשתקף באורם, להיזכר כי גם בנו קיים ניצוץ של אותה רוח גדולה, כמו שנאמר “נֵר ה’ נִשְׁמַת אָדָם” (משלי כ’, כז).

המנורה המצויה בסמל המדינה, זו שמשני צדדיה שני ענפי זית, מתוארת בספר הנביא זכריה, ומופיעה בהפטרה לפרשת בהעלותך: “והִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ … וּשְׁנַיִם זֵיתִים, עָלֶיהָ, אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ.” (זכריה ד’, ב-ג). גם זכריה התקשה להבין את המסר. הוא מתעקש לקבל הסבר מן המלאך שלבסוף מסביר: “לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ – כִּי אִם-בְּרוּחִי, אָמַר ה’ צְבָאוֹת.” (זכריה ד’, ו).

שוב חוזר המסר: המנורה מסמלת את עליונות הרוח על החומר. הרב משה אביגדור עמיאל, רבה הראשי של תל אביב בשנים שלפני הקמת המדינה, מצא במנורה מספר זכריה תימוכין לא רק לעליונות הרוח על החומר, אלא גם לעליונות הנבואה על המדע. בספרו “לנבוכי התקופה” הוא כותב: “ואומנם סוף־סוף, גם ניוטון ראה רק את הכוח, כוח המושך (המשיכה), כי סוף־סוף גם הוא לא היה מבני הנביאים… ומנקודת ההשקפה של הנביא, אין כוחות לטבע, אך הכל בא מהרוח, רוח ה’.”‎

ההסבר הזה לטעמי אינו מקל על המבוכה בנוגע המנורה, אלא אף מגביר אותה נוכח הפער הגדול בין משמעותו המקורית של הסמל, לבין המדינה שוחרת המדע ושיכורת הכוח המתעטרת במנורה היום, כמו נמר בעור כבש.
בחינה מעמיקה יותר מעלה את האפשרות שדווקא המנורה עצמה, זו המקורית המקראית, היא כיסוי, מעין תחפושת, לסמל עמוק ועתיק עוד יותר.

בחפירות הארכיאולוגיות בתל-לכיש נמצא חרס מהמאה ה-13 לפנה”ס ועליו דימוי מוכר: קו אנכי ושלושה חצאי עיגול חוצים את חלקו העליון, קצוותיהם פונים מעלה. מנורה? לא. זה עץ החיים, סמל האשרה, אלת האדמה הקדומה, משני צדדיה משהו שנראה כמו חיות עם קרניים.

בכּונתילת עג’רוּד, אתר ארכיאולוגי במזרח סיני, נמצאו עדויות ליישוב ישראלי מהמאה ה-9 לפנה”ס. על החרסים נמצאו כתובות על פולחן האל יהו”ה ובת זוגו האשרה, וציור קדום של דימוי האשרה כעץ החיים, ובו גזע מרכזי ושישה ענפים היוצאים ממנו, ושתי איילות (או איילים) מימין ומשמאל.

ממצאים ארכיאולוגים נוספים מרחבי כנען ומסופוטמיה מראים כי סמל המנורה לא היה חדש לאזורנו כשעשו בני ישראל את דרכם אל הארץ המובטחת. הוא פשוט לא היה מוכר כמנורה, אלא כעץ. במקום עמוד מרכזי – גזע. במקום ששה קנים – ששה ענפים, במקום נרות – פרחים ופירות.

אולי משה התקשה בהבנת ההנחיות להכנת המנורה כי הוא בא מהתרבות המצרית שבה סגדו לאלוהות מתקדמת ומתוחכמת יותר מאשר אמא אדמה ועץ החיים והוא לא הכיר את הסמל.
אולי הוא דווקא הכיר את הצורה, עַד־יְרֵכָהּ עַד־פִּרְחָהּ, אבל בענוותו הגדולה ידע כי אין ביכולת האנושית ליצור משהו פלאי כמו הטבע.

אולי בהיכרותו הקרובה עם קנאותו וחרון אפו של אותו ה’ צבאות, הוא העדיף לא להסתבך בניסיון ליצור בעצמו.
אין לדעת. מה שידוע הוא שבסיפור הגדול של עם ישראל תפסה מנורת הזהב את מקומו של עץ החיים. על קידוש השם המפורש מחקו את שמה, והכריתו את עצי מקדשיה של מי שהיתה זוגתו הקוסמית. מה שידוע הוא שבלי החיבור העמוק והבריא בין האדם לאדמה, כבה גם אורה של המנורה. רוחה גָּלְתָה והיא התגלגלה להיות חותמת דיו, אנדרטת ברונזה, קלישאה.

ואולי אין סתירה בין הסמלים, אולי הם משלימים זה את זו כי האדם באשר הוא משתקף גם בנרות, בניצוץ האלוהי שבו, וגם בפשטות הפלאית של עצי חיים הצומחים מהאדמה.
אולי באה כבר העת לכתוב סיפור חדש שיש בו מקום לסמלים כולם, לעץ ולאש, לאלוהות הנקבית והזכרית יחד מבלי שיבטלו זה את זו. אולי זו הבשורה החבויה של פרשת בהעלותך.