הספר הזה הוא עלינו
לילדי גן
שכחת לבדוק מה שלומי
בדף הראשון רואים ארנב קטן במיטה: “זהו ליל חורף קר. הגיע הזמן שארנב ילך לישון. אבל במקום זאת, הוא מקשיב. מקשיב לשקט. החדר שקט, שקט מאוד” – ומייד אנחנו נכנסים לראשו וללבו של ארנב קטן וחרד. גם בעמוד הבא הקטנצ’יק לבדו בתוך השקט, והוא מחכה: “עוד מעט אבא יבוא. הוא יבוא בלילה לבדוק מה שלום הארנב הקטן שלו. ‘בוא כבר, אבא! בוא לבדוק מה שלומי! בוא כבר, בוא כבר!'” הו, כמה קשה לחכות (כמו שכולנו יודעים כבר שנה וחצי) “ולפעמים ארנב פשוט לא יכול לחכות. הוא צריך את אבא שלו!”
ארנב גולש ממיטתו, לוקח את העגלה הנגררת שלו ומניח בה דברים שאבא יצטרך בליל חורף קר (מים, שמיכה, עוגייה וספר התמונות ששניהם כל כך אוהבים), גורר אותה לחדר של אבא ולוחש לאביו הישן: “שכחת לבדוק מה שלומי”. אבא לא מתעורר, אז ארנב מנסה שוב ושוב עד שאבא פוקח עיניים, מפהק, מושיט זרועות וארנב קופץ פנימה. “לפעמים אבא פשוט צריך את הארנב הקטן שלו”, לוחש אבא, והארנב הקטן מסכים איתו. בספר הזה אין אמא, אולי כי אבא ישן לבד, ואולי כי הארנב הקטן המסוים הזה זקוק יותר לאבא שלו, וזה ממש לא חשוב, כי הגיבור העיקרי בסיפור הזה הוא הרגש, ולא יכול להיות זמן מושלם יותר מהימים האלה להוציא ספר כזה, שמזכיר לנו כמה חשוב להרגיש אהובים ומוגנים, חבוקים בזרועות של אלה שאוהבים אותנו, שאכפת להם מאיתנו. ספר נהדר להורים ולילדים בני שנתיים עד 5, והתרגום מושלם
(34 עמ’, מאנגלית: גליה אלוני-דגן, תכלת)
ראשית קריאה
מים בששון
גלי הוא ילד שכחן, מבהיר לנו הספר מיד בהתחלה: “מדי בוקר הוא שכח לסדר את המיטה שלו, שכח להסתרק ושכח לכבות את מנורת הלילה”, ולפעמים הוא גם שוכח לחזור מהגן עם מכנסיים. לרוב זה לא כל כך נורא, אבל ערב אחד, לפני שהלך לישון, גלי שכח משהו ממש ממש חשוב: הוא שכח לסגור את הברז בחדר האמבטיה, ושכח גם להוציא את הפקק מהכיור. וכתוצאה מכך, גלי הציף את העולם.
כל הלילה המים זרמו, יצאו מהחלון, הציפו את הרחוב ואחריו את השכונה כולה, ובבוקר התברר שהעולם כולו מוצף במים. הדגים דווקא מרוצים מזה ומצ’פרים את גלי בהמון הטבות שוות, אבל הציפורים פחות מרוצות, והן דורשות מגלי לתקן את המצב. רק אז גלי מבין שעליו לקחת אחריות על מה שגרמה השכחה שלו, ולכן הוא מגיע איכשהו לחדר האמבטיה שלו, שולף את הפקק מהכיור – עד שהכל חוזר לקדמותו! כך מספר הטקסט, אבל הציור מספר סיפור אחר לגמרי…
וזה מה שיפה כאן: סיפור תמים וחמוד, הכי לא דידקטי, שמראה לילד במבט משועשע וקליל מה עלול לקרות בגלל רשלנות, וכמה חשוב לקחת אחריות על משהו שעשינו וגרם לזולתנו אי-נוחות או מצוקה, והמסר הזה מחלחל לתודעה ברוך, בעדינות, ממש מבלי משים. כיף של ספר.
(40 עמ’, בתרגומי, אגם)
מודעה
למבוגרות
זה ערב קיץ לכאורה
לא זוכרת מתי נקשרתי כל כך עמוק לדמות שמספרת על שנה בחייה (כשהיתה נערה בת 15!), אבל התאהבתי בה בן-רגע מהעמוד הראשון ולא רציתי לעזוב, ולא יכולתי לקרוא שום דבר אחר כשקראתי אותו. כל מה שהיא מספרת כל כך אמיתי, חי ורוטט, שלא ייתכן שלא קרה באמת, אחד לאחד; וגם אם לא, מה זה משנה? זה קורה באמת כשאת קוראת את זה, והלב שלך נע וזע. מה עוד אפשר לבקש מסֵפֶר.
אם נורא מסקרן אתכם לדעת על מה הוא, קִראו עליו ברשת, אבל לדעתי ממש אין צורך. זה כמו שתפגשו בנאדם מדליק ותשתו בצמא כל מה שהוא אומר ותחושו התעלות בחברתו, ולמחרת ישאלו אתכם מה הקסים אתכם כל כך ומה בדיוק אמר ולא תדעו להסביר, כי עברתם חוויה פנימית ללא מילים, ואין טעם לנסות לחלוק אותה. זה גם לא מסוג הספרים שאת רוצה לצטט מתוכם משפטים שנונים, חכמים או יפים, כי הכל חכם ויפה.
איך היא כותבת, קמה ורדי טהרלב, ואיך הצטערתי להיפרד מהספר כשנגמר. כשרון כתיבה הוא לאו דווקא מתנה שעוברת בגֶנים, למיטב הבנתי, אבל אולי חלחלו לסופרת ניצוצות זהב מסבתא וסבא, קוסמי כתיבה מהוללים – נורית זרחי ויורם טהרלב. בכל מקרה, אוצו רוצו.
(256 עמ’, עורכי הסדרה: מאיה פלדמן, יובל שמעוני, עם עובד)
כי מגיע לנו
כל חיינו אנחנו משתוקקים ל”תמורה נאותה”, בכל פעם סביב משהו אחר. הרי מגיע לנו משהו טוב תמורת מאמצינו האינסופיים והשקעתנו הכבירה – במה לא? בעבודה, באהבה, בגידול הילדים, בטיפוח השאיפות הכמוסות שלנו – וכמה אנחנו מתאכזבים, כמעט תמיד, כשהתמורה אינה משתווה לגודל הציפיות. ואל תוך הפער הסמוי הזה, המביך והמביש לעתים, בין הציפיות למציאות, מאיה ערד מכניסה במיומנות אצבע חדה ומדויקת, ומתארת אותו בצורה שמסבה לנו גם עונג וגם קצת כאב-לב.
בספרה החדש יש שלוש נובלות, וכל אחת מהן מתארת סיבוכים בתקשורת בין גיבוריה, וכל אחת מהן נוגעת בפער הזה. הכי התחברתי לנובלה הראשונה, ששמה כשם הספר, כי הגיבורה שלה היא מתרגמת ואת עולמה אני מכירה היטב מבפנים, מה גם שהיא היחידה שמתרחשת בארץ, וממש הצטערתי כשהיא הסתיימה – הייתי ששה לקרוא עליה ספר שלם.
לכתיבה של ערד יש קול מיוחד – דומני שהייתי מצליחה לזהות אותו גם אילו מצאתי דף אנונימי ממשהו שכתבה – והרי זו שאיפתו של כל כותב – להעניק לכתיבתו קול מובחן משלה, ולערד יש קול שנשמע לנו מוכר, חם, קול מהמשפחה שלנו, קול שמכיר אותנו לפני ולפנים, אותנו ואת בני המשפחה והחברים שלנו, קול שמצד אחד לא ממש סובל אותנו אבל מצד שני מכיל אותנו באהבה, ממש כמו חלק מהמקורבים הכי קרובים שלנו. ואם לשפוט מרשימות רבי-המכר, אנחנו אוהבים את הקול הזה, ובצדק. אל תחמיצו גם את החדש.
(208 עמ’, ערך: אלי הירש, חרגול פלוס)
הספר הזה הוא עלינו
גם אם לא עברנו משהו דומה למה שעובר על זוג גיבורי הסיפור בביתם המשופץ, אנחנו מכירים את הסיפור הזה, מכירים טוב מדי. אולי גם מפני שכל הספר מסופר בגוף ראשון רבים – “אנחנו”. ברור לך שהמספרת היא האשה (לא יודעת למה), אבל היא לא סוטה לרגע מלשון אנחנו, וגם כשהיא מספרת שכל אחד מבני הזוג אומר או עושה פה ושם משהו אחר, היא יודעת איך לתאר את זה כך שהגוף המספר נשאר “אנחנו”. ואלה באמת אנחנו, עצמנו.
כי זה לא רק הבית של הגיבורים שמתחיל להתפרק – וזה לא ספוילר, זה קורה מיד בפסקה הראשונה: “התעטפנו במעילים ועלינו לגג… להבין איך קרה מה שקרה”, והחיטוט שלהם בגג מגלה כל מיני רמזים עלומים (כולל זוג חשוד של תחתוני תחרה אדומים) למה שקרה לפני, ותוך כדי, ואחרי, ומה שלא יהיה, ברור שמישהו כאן פישל בענק, ולא בטוח שזה רק הקבלן, כי כשהולכים לבנות את הבית שבו תרצו לגור כמה שיותר שנים, אולי עד יומכם האחרון, לא עושים את זה חאפ-לאפ. לא, צריך לבדוק ולהקפיד ולשמור אצבע חזק על הדופק, שהכל ילך כמו שצריך, לפני שיהיה מאוחר מדי. ואם לא עשינו ככה, אין לנו אל מי לבוא בטענות. ומה זה מזכיר לנו? איפה אנחנו היום, איפה המדינה שלנו? בדיוק.
הספר כתוב לעילא. אי אפשר להפסיק לקרוא, אפילו שכאילו לא קורה בו כלום, רק תיאור של תהליך זוגי שמתומצת כבר בגב הספר, ובכל זאת את הופכת דף אחרי דף ללא הרף, כמו בתעלומת רצח, אף שידוע לך מראש שאין פה בלש ולא נדע מי הרוצח: “בשנים הראשונות ליחסים אפשר לומר שהיינו אידיאליסטים. נטינו לרדוף את האמת ואת הצדק, כל אחד בדרכו. מתווכחים על מי התחיל ומי רק הגיב לשני. מי היה לא בסדר… התעסקנו גם המון בעתיד… עם הזמן, העתיד הפך לעבר שדנים בו בין כותלי בית המשפט הזוגי. החלומות נהפכו עם השנים לזכרונות, התוכניות נהפכו למשימות, ולבסוף דהו אל תהום הנשייה”. כן כן.
(183 עמ’, ערכה: אורנה לנדאו, התחנה)
בשבריר שניה
הספר הזה נחת אצלי במעטפה עם עוד כמה ספרים מהוצאת תשע נשמות, ב-13 בפברואר. פתחתי אותו באקראי, בלי להציץ בגב הכריכה ובלי לדעת למה לצפות, ונשימתי נעתקה. בספר מספרת נטע-לי משיח איך דרסה אדם למוות לפני 20 שנה, וחייה השתנו לנצח. את שבריר השניה הבלתי-נשכח הזה היא פורטת לחלקיקי-חלקיקים על פני עמודים רבים – ואַת, שבדיוק יום לפני כן הזדעזעת יחד עם עוד רבבות ישראלים מאסון דומה, שקרה לשדרן רדיו אהוב, מבינה שאולי רק מי שעבר אירוע כזה יכול באמת להבין לעומק מה עובר על הדורס: “שבריר השניה לפני ההתנגשות מצולם אצלי בראש./ בכל פעם מחדש אני יכולה/ לעצב את התמונה, להוסיף צבע, לשנות את האור,/ להוריד, לסובב, להגדיל./ אין אפשרות לשיתוף”. בדיוק.
הספר כתוב במקטעים קצרים, כמו שירה, כל שורה היא נשימה. הוא מחולק לחמישה שערים: תאונה (ר’ לעיל), רָעָב (המספרת מרעיבה את עצמה לדעת, משתוקקת להתפוגג, להיעלם), תכנית הצלה (נסיונותיה לחזור לחיים רגילים), ילדוּת (זכרונות, בעיקר רגעים שעשו לה רע, או שהיתה בעצמה רעה), כּשֵׁרָה (מחשבות של מי שנישאה לגבר דתי). כל פרק כזה כולל גם קטעים שבהם היא פונה אל הנדרס, שואלת אותו שאלות, אומרת לו דברים. ואת עוברת איתה את כל השלבים הללו ומבינה שמדובר בחוויה מטלטלת שאין אפשרות אמיתית לחלוק עם זולתך, אלא רק עם מי שעבר אירוע דומה. כי לנחם אבלים כבר התרגלנו, אבל איך מנחמים את הצד שגרם לתאונה? הרי אין איך לעודד אותו, הוא בודד להחריד בתוך החוויה שלו, ואנחנו עומדים מולו חסרי אונים.
קשה לומר על ספר כזה שהוא “טוב”, או לשבח את הכתיבה, כי משיח חצבה כאן פיסה ענקית מהלב שלה, מהמוח שלה, בסכין יפנית ובלי הרדמה, בכנות מוחלטת, מדממת. אז מה כן אפשר להגיד? אולי רק שלדעתי כדאי מאוד לכולנו לקרוא את הספר הזה, גם כדי לְעַמֵּל קצת את שרירי החמלה שלנו, וגם כדי לזכור כמה חשוב להיזהר מאחורי ההגה, איך בשבריר שניה כל העולם מתהפך. ולמרבה הפלא וההקלה, הסוף הוא טוב: בעמוד האחרון יש גאולה שלמה, אור בקצה המנהרה. אולי זה יכול לעזור למי שזקוק לעזרה.
(133 עמ’, ערכה: שלומית ליקה, תשע נשמות)
תגובות