הנקבות שלנו הנקבות שלהם

זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה׃ כה אמר ה’ לנביא ירמיהו (ב:ב) בפסוק המופיע בהפטרה לשבוע זה. ובזיכרון הקולקטיבי הישראלי – כה אמר גם מנחם בגין לאשתו, עליזה, בפתח נאום הניצחון שלו בבחירות בחודש מאי 1977. המשפט נחקק בזיכרון הישראלי הקולקטיבי כרגע רומנטי של הצהרה על נאמנות והקרבה.

אלא שהזיכרון כהרגלו מתעתע. כי מסתבר שאלה לא בדיוק המילים שאמר בגין לאשתו. הוא שינה את סוף הפסוק, ובמקום ארץ לא זרועה אמר “ארץ זרועת מוקשים.” סביר להניח שבגין הכיר את הפסוק המקורי. מדוע שינה את הגרסה? אולי כי בחוויה שלו, מסע בני ישראל בישימון אל עבר הלא–נודע לא היה קשה מספיק כדי לתאר את מסעו שלו, הרצוף מאבקים פוליטיים וצבאיים. אולי האתגר הגדול עבורו לא בא מהארץ עצמה, פראית ככל שתהיה, אלא מבני האדם, שטומנים זה לזה מוקשים באצטלות משתנות, מתוך אג’נדות מנוגדות.
אך תעתוע הזיכרון המשמעותי אף יותר הוא לא בשינוי של כמה מילים, אלא בהוצאת הדברים מהקשרם.

הפסוק בספר ירמיהו מופיע בתוך נבואת תוכחה קשה כנגד עם ישראל. הדברים נאמרים בלשון נקבה דווקא כדי להדגיש את רוע המעשים. הפסוק מתאר זיכרון רחוק של רעיה נאמנה בתקופה שֶׁלפְנֵי, לפני הכיבוש וההתנחלות, לפני המלוכה והסיאוב. זיכרון כואב של רומנטיקה שנעלמה ואת מקומה תפסו בגידות וקללות, שתוך כמה פסוקים הופכים להאשמה: “כִּי עַל־כָּל־גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זוֹנָה׃” (ירמיהו ב’:כ).
ההפטרה מספר ירמיהו היא הראשונה מבין שלוש הפטרות “הפורענות” שמלוות את שלושת שבועות בין הַמְּצָרִים, תקופת חשבון הנפש הקולקטיבי שמתחילה השבוע ומסתיימת בתשעה באב. המסורת היהודית מזמינה אותנו בתקופה זה להתבוננות פנימית נוקבת בפורענויות ובעוולות שמתחוללים בנו ובאלה שאנו מחוללים בעצמנו.

לשיטתו של משה, נציג האלוהים, כל זָכָר נחשב לאיום צבאי, אפילו אם הוא רק תינוק. וכך גם כל נקבה שכבר הפכה לאובייקט מיני של גבר מדייני. את כולם יש להשמיד. אפשר להשאיר בחיים רק את אותן נקבות שטרם הגיעו לבגרות מינית

יחסית לכמות הפורענויות הללו, שלושה שבועות הם די מעט זמן. אבל יחסית למידת הקשב והנכונות של הציבור לעסוק בכנות בעוולות ובחשבון נפש, שלושה שבועות הם כמעט נצח.

כך למשל גם פרשת השבוע, פרשת מטות. בשנים רגילות שאינן מעוברות, היא מוצמדת לפרשת מסְעֵי ויחד הן סוגרות את ספר במדבר. קל לדלג על הישורת האחרונה של סוף המסע אל קו הסיום של חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזַּק. ואכן מדי שנה, גם כשקוראים את הפרשה בבתי הכנסת, לא נוהגים להקדיש יותר מדי תשומת לב למוקשים שטמונים בה. מוקשים שֶׁיָּרַשְׁנוּ ופורעים את נפשותינו עד היום. בלב פרשת מטות מלחמת הנקמה של ישראל נגד מִדְיָן. זו המשימה האחרונה המוטלת על משה לפני שיוכל לפרוש. הנקמה היא על כך שהמדיינים, או יותר נכון המדייניות, ניסו להחטיא את בני ישראל בדרכם לארץ במלכודת של מיניות פרוצה ופולחן מלהיב. על המלחמה נגד מדיין לא נאמר הרבה. המקרא מדלג ישר לשורה התחתונה: בני ישראל ניצחו, הרגו את כל הזכרים, לקחו בשבי את כל הנשים והטף ולקחו שלל את כל רכושם. אלא שלמשה זה לא מספיק. “וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל … וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה: הַחִיִּיתֶם כָּל־נְקֵבָה… וְעַתָּה הִרְגוּ כָּל־זָכָר בַּטָּף וְכָּל־אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ, וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם.” (במדבר ל”א:יד–יח).

לשיטתו של משה, נציג האלהים, כל זָכָר נחשב לאיום צבאי, אפילו אם הוא רק תינוק. וכך גם כל נקבה שכבר הפכה לאובייקט מיני של גבר מדייני. את כולם יש להשמיד. אפשר להשאיר בחיים רק את אותן נקבות שטרם הגיעו לבגרות מינית.

פרשני המקרא לדורותיהם לא התעכבו הרבה על הרעיון המטריד והמחריד הזה, דפדפו אותו הלאה. בתלמוד הבבלי הפסוק מובא רק כהערת שוליים, כתימוכין לקביעה המטרידה עוד יותר, שגיל הבגרות המיני עבור נשים הוא שלוש שנים.
בני ישראל מצייתים. הם הורגים את כל הזכרים ואת כל הנקבות הבוגרות. לוקחים כשלל מלחמה לא פחות מ–32 אלף ילדות.

אודה ולא אבוש – גם אני, כרבה פרוגרסיבית והומניסטית, שמבקשת לצמוח משורשיי היהודיים ומתעקשת למצוא בהם מקורות עוצמה ופריחה, נוטה לדלג על האמירות הללו. להמעיט בחשיבותן ולהדגיש במקומן את אלה שתומכות בעמדותי ובאמונותיי. אבל הדילוג הזה מסוכן כמו הכחשה של גידול סרטני.

בהתבוננות מפוכחת, הגרורות של התפיסה החולנית הזאת ממשיכות לגדול בתוכנו. בכל מקרה שבו אנו מתייחסים לבני אדם כאל קניין ושלל, בכל עמדה או מדיניות שאנו נוקטים מתוך תפיסה של זכרים כחיילים פוטנציאלים ושל נקבות כערוגה שאמורה או עלולה להצמיח עוד חיילים פוטנציאלים. כשמדובר בנקבות “משלנו” אנחנו מעודדים עוד ילודה. כשמדובר בנקבות “שלהם” אנחנו קוראים לזה איום דמוגרפי. אז כן, התקדמנו מאז התנ”ך, אנחנו כבר לא מוציאים להורג נערות, רק מאריכים את תוקפן של התקנות המונעות איחוד של משפחות פלסטיניות. אבל זו אותה תפיסה, אותה העברה בין–דורית של מיניות רעילה ודה–הומניזציה של העמים השכנים. גם הביטוי “עמים שכנים” הוא מכבסת מילים שמסיחה את דעתנו מכך שמדובר בעצמנו ובשרנו.

מִדְיָן היה בנו של אברהם אבינו ואימו היא קטורה, האישה שלקח אברהם אחרי מות שרה. לקח, ולא נשא, כדי לשמור על הבלעדיות של יצחק כיורש (בראשית כ”ה). בני הדודים המדיינים המשיכו לגור בשכנות לאבותינו ואמותינו. היו אלה מדיינים שהעלו את יוסף מהבור ומכרו אותו לבני הדודים האחרים, הישמעאלים, שמכרו אותו למצרים (בראשית ל”ז). והיו אלה המדיינים שאירחו את משה הנסיך הנמלט אחרי שהרג איש מצרי.

מעניין מה היתה אומרת ציפורה, אשתו המדיינית של משה ואם בניו, על הנקמה המושלמת שלו בבנות ובני עמה. והעצוב מכל הוא כמובן שהניצחון המוחץ שנחלנו במלחמת החורמה נגד המדיינים, כמו כל ניצחון מוחץ בכל מלחמה אחרת, הביא אותנו רק צעד קדימה אל עבר המלחמה הבאה, וחוזר חלילה, עד הלום. אמת, אנחנו לא העם היחיד שלקה במחלה הקשה הזאת. אז מה? שנמשיך לטמון את ראשנו בחול ספוג הדם, להדחיק את הגידול הסרטני ולחכות שהמדע ימציא לנו תרופה?

זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, אמר מנחם בגין המנצח והנרגש לאשתו האהובה עליזה במאי 1977. בספטמבר 1978 היא התלוותה אליו עוד רחוק יותר, לארה”ב לחתום על הסכם שלום עם מצרים. כעבור ארבע שנים בלבד, בנובמבר 1982 נסע בגין שוב לארה”ב, הפעם כדי לתת דין וחשבון על המלחמה שיזמה ישראל בלבנון. עליזה כבר לא הלכה אחריו, היא נפטרה בארץ בזמן שהוא היה בוושינגטון. באוגוסט 1983, תוך פחות משנה, כשהוא אלמן ונבגד, אל מול הממשלה שהקים ושהוליכה אותו ואת עמו שולל אל עוד מלחמה נואשת וחשוכת מרפא, אמר מנחם בגין: “איני יכול עוד” והתפטר.

הרומנטיזציה של אתוס ההקרבה, במרחב הזוגי או הלאומי, היא משכך כאבים ממכר. בחסותה אנו ממשיכות להבדיל בין דם לדם, בין אדם לאדם, בין זכר לנקבה, ולספר סיפורים גדולים על מאבקים צודקים וניצחונות מיתולוגיים. ובינתיים, הגידול מצמיח עוד ועוד גרורות. נוכל להירפא רק אם נפסיק להדחיק, נכיר באמת הכואבות, ונעז לומר: איננו יכולים עוד.